מה זה נהמא דכיסופא?
פרופ. עמיה ליבליך | 12/11/2016 | הרשמו כמנויים
מזה כמה שבועות שהצטרפתי אל קבוצת לימוד קטנה: שלוש נשים בבית קפה יפואי, אנו לומדות אחת לשבוע קבלה. ליתר דיוק – שתי חברותי לומדות ואני מקשיבה. הרבה, ממש הרוב, אינני מבינה. שתי חברותי בקיאות ומנוסות ממני בנושא. אבל הדברים שאני שומעת מהלכים עלי קסם, כמו שירה מצויינת. ואני מתמידה. כל שבוע אני מביאה הביתה מונח או רעיון ומגלגלת אותם ביני לביני.
בבית הספר הדתי שבו התחנכתי אמרו שאין לעסוק בקבלה; זוהי כניסה לפרדס אסור ומסוכן, מי שנחשף לקבלה עלול להשתגע, או – חס וחלילה – לצאת בשאלה. בכל אופן, לא לפני גיל 40...
ואותי, ילדה ממושמעת שכמותי, גם לא משכו דברים אלה כלל.
כשלמדתי פסיכולוגיה, נזכרתי בקבלה כשפגשתי את יונג, ואת המעבר לרוחניות בגיל 40, שנחשב פעם לאמצע החיים. אולם רק עכשיו, שנים רבות לאחר שחלפתי את גיל ה-40 ההוא, וכמו שתמיד בחיים, תוך מקריות גמורה, הגעתי לקבלה. בבית, בין השעורים אני קוראת את גרשום שולם ונהנית בכל רגע. אין קץ להתפעלותי מבקיאותו והבנתו – במיוחד אחרי שקראתי את קורות חייו, ומניין הגיע הוא אל הקבלה, אבל זה נושא לפעם אחרת.
ובכן, השבוע נתקלנו בביטוי שגם חברותי לא הכירו – 'נהמא דכיסופא'. אולי כיסופים, ניחשנו. אבל מה משמעות הביטוי? רות הוציאה את הפלפון ושאלה את מר גוגל. אכן, יש תשובה. תרגום המונח הפתיע: "לחם של בושה". בבית גם אני למדתי מהאינטרנט. תמיד אמרתי: בכל יום רצוי ללמוד משהו חדש.
וכך במילים פשוטות על פי ספר 'הזוהר'.
שאלה: הרי אלוהים כל יכול והיה יכול לברוא את כולנו ישר בגן העדן, נקיים ללא רבב. מדוע שלח אותנו קודם להתנסות בעולם הזה?
ותשובה: על מנת שהאדם יזכה בשלמותו בכוחות עצמו, והטובה שיזכה לה לא תהיה "נהמא דכיסופא" - כלומר - לחם של בושה, כמו עני שמקבל פרוסת לחם והוא מתבייש בה.
אדם רעב מייחל כמובן ללחם. אבל אכילת ארוחה שהיא לחם חסד, שקיבל כמעשה צדקה, גורמת לו בושה. רק אכילת לחם שהושג ביגיע כפיו, במעשים שעשה מתוך פעילות ובחירה חופשית, יתנו לו סיפוק מלא והרגשת שלמות אמיתית. גם אוצר שנמצא במקרה, בהגרלה, אינו מקנה לאדם את תחושות הגאווה שיש לו כשהשיג את התוצאה בעמלו. הרבה אסוציאציות מתחברות למונח, לאחר שהובן, ביניהן על 'מתן בסתר' כדי לא לבייש את העני שמקבל את נדבתנו.
נזכרתי בידיד שיצאתי איתו פעם לפגוש את בנו הסטודנט. הפגישה התקיימה על ארוחת ערב במסעדה טובה, בתוספת יין וקינוחים, ובסוף הארוחה הוגש החשבון, שאותו חטף הצעיר מידי המלצר והתעקש כי הוא משלם עבור שלושתנו. התפלאתי לראות כי אחרי מחאה חלשה בלבד הסכים ידידי לתת לבנו לשלם עבורנו. לא התערבתי בדיאלוג בין האב לבנו, אבל כשנפרדנו הבעתי את תמיהתי. "איך נתת לו לשלם חשבון גדול כזה, הייתי בטוחה שאנחנו נשלם, הרי הוא בקושי מתפרנס בעצמו!" ידידי אמר לי בחיוך: "הגאווה שהוא חש כשהזמין אותנו שווה יותר מהמאזן החודשי שלו בבנק". וכן, הוא דאג היטב לילדיו. בהתנהגותו אותו ערב המחיש עבורי את המורכבות של נתינה ומה שהיום הייתי קוראת הסכנה של 'נהמא דכיסופא'. עדיין אינני יודעת את המקור של המילים הללו, שמטריד אותי כיון שהוא כל כך רחוק מה'קומון סנס' התרגומי שלי, אבל הרי לכם שעור קטן בקבלה.
