השירה והנפש
פרופ. עמיה ליבליך | 9/2/2020 | הרשמו כמנויים
"נפש" הוא שמו של אוסף שירים נבחרים של משוררים עבריים, שליקטה המשוררת דורית ויסמן על מצבי נפש, מחלות נפש וכל הכרוך בכך. הכרך יצא לאור לאחרונה בהוצאת כרמל. (גם רות נצר כתבה עליו באתר זה, ותודה!)
מהי נפש? בלימודי הפסיכולוגיה לא לימדו אותנו. המילה הייתה מוקצה מחמת מיאוס כמעט. לפעמים אמרו "פסיכה" (במבטא אנגלי...), ולפעמים "מיינד". כאילו בעברית אין מונחים שכאלה בכלל. בלימודי קבלה בהם אני משתתפת זה כמה שנים, אנו לומדות כי באדם פועלת בהרמוניה מערכת דינמית של חמישה כוחות רוחניים, המצויים בהירארכיה. החמישה הם "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה", ובראשי תבות : נר"ן ח"י. נפש היא הנמוכה, הקרובה, הזמינה ביותר לאדם, הייתי אומרת - אינטימית. היא למעשה הדם שזורם בגופנו, כמו בפסוק "כי הדם הוא הנפש". הנפש מצטיינת ברצון לקבל, במאבק ההישרדות הגופני, בחיפוש אחר עונג, ומקום משכנה בכבד. ללא נפש אין חיים. בעיני, גם לימודי הקבלה הם פואטיקה, שירה.
דורית ויסמן לקחה את המונח נפש למחוזות השירה העברית ובחרה מאתיים שירים העוסקים בנפש במשמעותה הנוכחית, דהיינו כקשורה לפסיכולוגיה או לפסיכיאטריה, כלומר להפרעה ולטיפול נפשיים. זוהי פנורמה נפלאה לפסיכולוג, (ולכל אדם!) לחשוב על התופעות הללו מנקודת מבטם של נשים ואנשים רגישים וכישרוניים. מה הרגישו בזמן המחלה, מה חשו אחריה, הכאב, והייאוש, התקווה וההחלמה. שירים רבים כתובים מנקודת המבט של ההווה המתבונן בתקופת המחלה בעבר. שירים אחדים מתארים את החולי בהתרחשותו ואחרים – את החולה מנקודת המבט של הידיד המבקר בפליאה, אי הבנה, או הזדהות.
היה לי הכבוד שדורית ביקשה ממני לכתוב אחרית דבר לאנתולוגיה. קראתי את האוסף בטיוטות אחדות, התרגשתי מאוד והרשיתי לעצמי לגלוש ולהיזכר. בסופו של דבר התייחסתי למשולש של הנושאים: שיגעון, נשיות, ושירה. (אפילו ההברה שי בחיריק משותפת לשלושתם). נזכרתי בביוגרפיות של משוררות אחדות, בארץ ובעולם, שבהחלט לא היו עוברות את מבחן הבריאות הנפשית. השירה לפעמים הצילה אותן מחיים של הסגר וטירוף. מה היה קורה אלמלא יכלו להתבטא בשיר.. נזכרתי (ולא כתבתי שם) בין היתר בוירג'יניה וולף, שבצעירותה יעצו לה הרופאים לזנוח את הכתיבה ובמקום זה... להתבונן בעננים. כמה נפלא שלא קיבלה את עצתם! אבל הכתיבה לא "הצילה" אותה, בסופו של דבר, כפי שמעיד סופה בהתאבדות. אלא שיתכן כי אלמלא השירה הייתה אומללה יותר ואולי מתאבדת עוד קודם... אין לדעת.
לא ארחיב כאן. אני פשוט ממליצה שתסורו לחנות ותשיגו את הספר היפה הזה, ואני בטוחה שתמצאו בו תועלת גם לעבודתכם המקצועית.
בסיום סוף הדבר שלי העתקתי שיר אחד שמצאתי באנתולוגיה והוא הולך אתי מאז. במקרה או שלא במקרה נכתב השיר על ידי פסיכולוגית, שלמדה אצלי באוניברסיטה העברית לפני שנים רבות, ושמה ארלט מינצר. כמה שמחתי למצוא את השיר גם על גבי הכריכה האחורית של הספר.
גבר בן שלושים, חי לבדו
בדירה כמעט ריקה. על השולחן
השאיר פתק: אני בדרכי
אל הגשר. אם בדרך לשם
אדם אחד יחייך אלי,
לא אקפוץ.
