ארווין יאלום - סרט וספר
פרופ. עמיה ליבליך | 18/9/2016 | הרשמו כמנויים
חברים היפנו את תשומת ליבי לסרט תיעודי (Yalom’s Cure), מעין סיפור חיים או סיכום חיים, על ארווין יאלום, שכבר מזמן מלאו לו 80, והוא נחשב היום לתרפיסט/פסיכולוג הכי ידוע בעולם. הסרט עוסק בחייו ובהשקפותיו. בינתיים הופיע עוד ספר חדש של יאלום בעברית – "כולנו בני חלוף", שנסקר ב"ספרים" של "הארץ" השבוע. הסוקרת, ננו שבתאי, מאוד ביקורתית כלפי יאלום. במילים שלי - היא מאשימה אותו בפשטנות, בהשטחה של הדמויות (המטופלים עליהם הוא מספר) ובנאליות של הטיפול. את דבריו היא קוראת סיסמאות ריקות, ובהברקה משלה אומרת כי אולי בקליפורניה נפש בני האדם פשוטה יותר וזהו סוד הצלחתו.
אני נוהגת לכתוב כאן כמעט תמיד על דברים שהערכתי, שאני רוצה להמליץ עליהם, ולעיתים אף כאלה שממש התפעלתי מהם. דברים אחרים אני מניחה בצד, חבל על הזמן (במשמעות המקורית של הביטוי, וסליחה על הארכאיות). אם כן, ראיתי את הסרט פעמיים והתכוונתי לכתוב עליו לבלוג. אולם, בהתייחס למה שכתבה ננו שבתאי על הספר (שלא קראתי עדיין), אני רוצה להתחיל מההבנה שלי: אין מה לעשות, פופולאריות כנראה אינה מתיישבת עם תיחכום. אילו היה יאלום מורכב מאוד בדבריו, ולא היה מקשט אותם בסיפורים קליטים שאינם מאבדים מחינם גם בתרגומים לכל לשונות העולם – הוא לא היה ידוע כפי שהוא, ולא היה תורם את מה שיש לו לתרום לאופן בו בני אדם עשויים להבין את עצמם ואת זולתם, את יחסינו לחיים ולמוות, לחופש ולבדידות. המופשטים בהוגים אודות נפש האדם, נשארים לרוב נחלתם של מתי מעט, האליטות האינטלקטואליות או המקצועיות. רק אלה רוצים או יכולים לרדת לנבכי תורותיהם.
זוהי אם כן המשוואה, או אם תירצו – המוצר ומחירו. אלה מאיתנו שרואים לנגד עינינו קהל קוראים רחב, וחשים שיש לנו מסר להעביר לכל אדם, חייבים להתבטא בפשטות מובנת, שיש שייראו בה שטחיות. אבל פשטות איננה שיטחיות, ויש ללמוד הרבה ולהשתכלל כדי להגיע לנוסחאות הכי פשוטות. ספריו של יאלום, גם על יסודות הטיפול הקבוצתי וגם על הטיפול האקסיסטנציאליסטי, הם אוצרות השראה וידע לדורות של בעלי מקצוע, והעובדה שהוא גם כותב סיפורים (שמוצאים חן או לא בעיני הקוראים למיניהם) אינה מורידה דבר מחוכמתו בעיני.
ועכשיו כמה נקודות על הסרט, שהשאירו עלי את חותמן. כולן מעלות מחשבה על הקשר בין החיים, הספרות והטיפול. יאלום יגדיר את עצמו כמדריך במסע של גילוי עצמי, ויכולתו להדריך נרכשה בזכות העובדה שהוא זקן, ועשה כבר את המסע בעצמו, 'כבר הייתי שם'. תמיד התעניין בספרות יפה, הוא אומר, ופנה ללמוד את המקצוע של רופא-פסיכיאטר כדי למצוא או לגלות סיפורים של בני אדם. הסיפורים שכתב – בסוגת הפיקציה שבה התפרסם – כולם נועדו ללמד, שכן הם מראים כיצד הפסיכותרפיה 'עובדת'. בסדרת צילומים נפלאים של משט אוניות בים או בנהר, צלילה למעמקי האוקינוס או צילומי איש זקן חבוש מגבעת הרוכב על אופניים בנוף פרוורי, ממחישים עושי הסרט כי הזמן החולף והמסע הם הציר שעליו מתקדמים חיינו, וכך עד סופם.
יאלום טוען במפורש כי הקושי או התלונה המרכזית בחיי מטופליו, ואולי בחיי כולנו, היא כישלון ביצירה של קשר משמעותי ונמשך. על רקע זה מובן מדוע מהווה הזוגיות רבת השנים שלו עם אשתו מרילין נושא כה מרכזי בסרט. בכך לא השתכנעתי. העובדה שנישואיהם של ארבעת ילדיהם של יאלום ואשתו, של כל אחד ואחת מהם, הסתיימו בגירושים מטילה צל אישי ומכניסה גם דיסונאנס לסיפור המושלם לכאורה של זוג ההורים. חשוב הדבר שגם היבט זה, והספק המתעורר בעקבותיו, נכללים, אם כי בעדינות גדולה, בסרט הביוגרפי.
כמו ננו שבתאי, גם אני קוראת/צופה סובייקטיבית ביצירתו של יאלום, ויש לכל אחת מאיתנו היסטוריה ורקע שיכולים, בודאי, להסביר את השקפותינו (או את מקורות ההתנגדות שלנו, כפי שציינה ברשימתה). זה חלק מהתיאוריה הפסיכולוגית שכולנו מחזיקים בה היום, באופן זה או אחר. כך או כך, בעיני יאלום הזקן המופיע בסרט הוא איש מדליק, חרוץ, צנוע, נאמן לדרכו, מקור השראה.
