ניצוצות של תקווה

פרופ. עמיה ליבליך | 3/2/2024 | הרשמו כמנויים

כולם – ולא רק עובדי בריאות הנפש - אומרים שהכי חשוב עכשיו לעורר תקווה, להחזיק בתקווה, להמציא אותה, אם דרוש. גם המחקר מוצא שאנשים בעלי תקווה מתמודדים ושורדים יותר במצבים קשים. ואיך? האם אפשר להשתמש במילה הזו בלי שתישמע ריקה ושחוקה, עוד בלוף שמוכרים לנו בעלי אינטרסים.

בשבועיים האחרונים הייתי בהפגנות בכיכר הבימה (פעם באמת מתוך כוונה, ופעם – בדרכי לקונצרט בהיכל התרבות...). סדר היום הרישמי היה 'בחירות עכשיו', אבל הכרזות והדוברים עסקו בעניין הכי בוער – החזרת החטופים. המשתתפים היו קשישים ועייפים (בעיני לפחות). גם הדוברים – קרובי משפחה של חטופים או נופלים – נשארו די יתומים שם על הבמה. ואולי רק אני הרגשתי כך, בגלל מנה נמוכה מדי של תקווה אצלי בלב?

שואלים אותי: מניין תבוא תקווה? אז ראשית כל בואו נתבונן כל אחד אצלו בנפש פנימה (במילות ההמנון): יש לי אפילו שמץ, רמז, רמץ של תקווה? איך אני יכולה להבעיר אותה, לפחות טיפ-טיפה?

אני מעיזה לתת שתי עצות, אולי שחוקות:

הראשונה – העמידי פנים! מיתחי את שרירי הלחיים והעלי חיוך על הפנים. ליבשי בגדים לבנים או תכולים. עינדי כמה צמידים צבעוניים. תתפלאי לדעת כמה זה משנה את הראייה סביבך, ואת מה שרואים אחרים.

. Fake it until you make it! בשעור גאגה המוני עם אוהד נהרין, שהתשלום עבורו הוא תרומה לעניין חשוב ואקטואלי, אומר אוהד המופלא, כשהוא מתנועע על במה נמוכה באמצע האולם: "תחייכו! (וגם באנגלית). אני רוצה לראות את כולם וכולן מחייכים ומחייכות עכשיו"! לפעמים החיוכים המלאכותיים של הרוקדות סביבי ממש מצחיקים, או פשוט מדבקים. גם אני מחייכת ומסתכלת בעיני הבחורה שמולי.

כאישה עתירת שנים באים אלי אנשים צעירים בשאלה – מה עושים? איך נחיה? איך נהיה? כשאני מצליחה להישמע שלווה ואופטימית בים הסערה, גם הם יוצאים מעודדים. אני עוגן לסערות שלהם. קצת הצגה? לא נורא, המטרה מוצדקת.

את העצה השנייה אפשר לכנות הגישה ההיסטורית. אחרי שנתיים שהשקעתי בקריאת הכרכים הענקיים של "הסיפור של היהודים", מאת סיימון שאמה, ספר היסטוריה נפלא על עמנו משחר קיומו, אני משתדלת לראות את מה שקורה סביבי עכשיו כפסיק קטן במפת ההיסטוריה, שנמשכת מזה אלפים. תמיד היה רע. תמיד היו פרעות וגירושים. ותמיד הם שרדו, או אנחנו שרדנו. היו אבדות, וכמובן צער ופרידות, אבל למרות הכל, קמנו מחדש שוב ושוב. כמו בשיר של מאיר אריאל, "אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כל האמור - בלי לזלזל בסבל, סבלנו, וגם סבלם של המגורשים על לא עוול בכפם בעזה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אני יודעת שזו עצה מכעיסה עבור רבים מאיתנו. אז הנה שני סיפורים קטנים שאינם מכעיסים. בהרצאה של דר. אסף פדרמן (ותודה), בתשובה לשאלה מהקהל על פשר הרוע הנורא שחווינו כאן – סיפר (במילים שלי) איך, אחרי 7.10, מכר גרמני התקשר והציע לו ולמשפחתו מקלט מפני הטילים בביתו בגרמניה. ותחשבו, אמר אסף, על כך שהורי הם דור שני לשואה. אז כמה שנים עברו? פחות ממאה שנה, והנה זה התהפך, לא כן? ואולי בעוד מאה שנה יהיו גם לנו יחסי שכנות נורמלים עם עזה ותושביה... ובעיתון "הארץ" של 1.2.24, מצאתי מאמר על ספר חדש "הילדים של אנה", שכתב אייל וינטר (במקצועו כלכלן באוניברסיטה העברית), המבוסס על סיפור המשפחה שלו, שמוצאה מגרמניה. כאן מוזכרת אישה גרמנייה שאחרי שנים מחפשת את וינטר כדי למסור לו חפצים שנשדדו ממשפחתו בתקופת השואה. אז אולי, גם נכדיי יזכו לחוויות שכאלה, כשמישהו יחזיר מרצונו פמוטי שבת שנשדדו מבארי?

תקווה היא כמו חיוך, אם אתה עושה את זה, אתה מרגיש יותר חיובי. או כמו שאמרו אבותינו על תפילה: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

הערה: משפטים רבים כתבתי בזכר, ולפעמים דווקא בנקבה - כוונתי לכולם, כמובן. אבל המילה תקווה בעברית היא בנקבה! חברות, שימו לב.