בהמתנה לחיסון?

פרופ. עמיה ליבליך | 12/12/2020 | הרשמו כמנויים

קל להגחיך את הצילום של ראש ממשלתנו ושר בריאותנו עומדים בקבלת פנים ממלכתית מול ארגז החיסונים הראשון שהגיע לנתב"ג, אבל נכון להגיד שמעל פני השטח, כל אחד ואחת מחכים לחיסון. החיסון שמבטיח להחזיר את הגלגל אחורנית, לתת לנו שוב את חיינו הקודמים.

האם זה אפשר? האם זה מה שאני רוצה?

(מובן שרשימה זו איננה מתעלמת מאלה שמתו, ואלה שסבלו מאוד בזמן מחלתם, וניזוקו מהבדידות, ואיבדו את פרנסתם... לא יפה להגיד – אבל אני מתכוונת כאן לכל היתר.)

אתמול ביקרתי אצל רופא צעיר, פרופסור בבית חולים חשוב, וכדי לעשות 'סמול טוק' בזמן שהוא כותב במרץ על המקלדת ואינו מסתכל בי אפילו, שאלתי: "תגיד לי א." (כי אני קוראת לו בשמו הפרטי, הרי גם אני פרופסור, לא?), "מה דעתך על החיסון נגד הקורונה?" סוף סוף הרים את המבט ואמר לי מיד: "את צריכה לקחת אותו מיד כשיהיה אפשר".

הדגש על "את" עורר שיחה קצרה, בה הסביר לי באופן מלומד שלא רק גילי הוא גורם סיכון לחלות באופן חמור ואולי אף לסיים את חיי, אלא שלאנשים שכבר הגיעו לגילי המופלג אין בעצם ממה לחשוש.

כשביקשתי הסבר, אמר לי: "זה חיסון המבוסס על האר.אן.אי, ואין יודעים מה יכולה להיות השפעתו בטווח רחוק. אבל כמי שכבר הגיע לגילך, הבעיה הזו לא צריכה להטריד אותך".

טוב, אמנם לא הבנתי בדיוק, עד שחזרתי הביתה וקראתי על הבסיס לחיסון של חברות פייזר ומודרנה, אבל התגובה הזו "כמי שכבר הגיע לגילך", הצחיקה אותי. זוהי כנראה תגובתי לכל סוג של אג'יאיזם, כשהוא מופנה כלפי. אני הרי לא... יחד עם זאת, דבריו של הפרופסור הצעיר לרפואה תאמו את תחושת הבטן הפשוטה שלי – אני סומכת על המדע והרפואה, אם אומרים לי להתחסן, אני מיד מתייצבת.

עד כאן זה ברור. אבל מה בעצם עומד מאחורי הציפיה להתחסן? אצלי – בראש וראשונה: לא לסבול. לא לגרום סבל לילדי. אבל אם טוענים שזה יחזיר את חיינו כבראשונה, אני לא לגמרי מייחלת לזה.

בשדרות בן ציון בתל אביב אפשר לראות כל ערב, ואפילו תחת מטריות בגשם, זוגות או שלישיות של חברים, יושבים על הספסלים או על הדשא במרחב הציבורי, עם בקבוק יין שקנו בחנות, וכוסיות זכוכית טובות שהביאו מהבית. אפשר גם כך, אני חושבת. ומדוע זה כל כך מוצא חן בעיני?

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

והנה דוגמא מצוינת. אתמול העיזה חברתי הטובה רות גולן לערוך השקה לספר השירים השביעי שלה "תיקונים והשלמות", שיצא בימים אלה. השקה בלייב! לפי כל הכללים והזהירויות, לפחות בכוונת המזמינה. נפגשנו בצהרי יום שישי בגלריה בדרום תל אביב, מספר מוזמנים מוגבל מאוד מכלל מכריה של רות. הכיסאות בחלל סודרו במרחקים ראויים, ורובנו עמדנו על המדרכה, עם או בלי כוסית יין – מחזה תל אביבי מאוד בימים אלה. הדוברים התבקשו לקצר. כל אחד קרא מהספר שיר או שניים, לא פרש ולא פרשן. בסוף נערכה הדלקת נרות חנוכה צנועה, עם נגן גיטרה ממעריציה של רות. זה היה עדין ואצילי אולי יותר מכל אירוע גדול ומאובזר שזכרתי. חשבתי כמה נפלאה ההרגשה לראות פנים מוכרות – עם מסיכה אמנם – שמזמן נתראינו רק בעולם הזום. לראות, אם גם בלי להתחבק. להקשיב קצת מרחוק. התלבשתי בשמחה כפי שכבר מזמן לא עשיתי. נהניתי למצוא הזדמנות לנעלי החורף המחמיאות שקניתי בסוף העונה שעברה. בלבי הרגשתי תודה על שיש גם תרבות, חברים, ספר חדש. דברים קטנים שאולי נתפסו כמובנים מאליהם, ואפילו העיקו עלי בעבר בריבוי, בדורשנות להיות נוכחת, לתרום.

האם נוכל למצוא את שביל הזהב בין השפע לבין הצניעות של ימי הקורונה? או שהחיסון יחזיר לנו את ימי הצהלה והנהנתנות?

ספר השירים לכבודו נערך האירוע דיבר אלי מאוד. צנוע בצורתו וברוחו. לסיום אני מעתיקה את השיר הקצר שדיבר אלי יותר מכולם:

אחרי שאלך

משהו ממני יחזור לחיי,

ומשהו אחר יישאר על ההר הירוק,

ובלי כוח משיכה שיעצור בעדו,

ירחף לפסגתו ולערפיליו וירכב על כתפי נצחיותו.

האם יוותר שם חלקיק שיר?

(רות גולן, תיקונים והשלמות, הוצאת כרמל, 2020, עמ. 78)