היסטוריה מסופרת
פרופ. עמיה ליבליך | 4/5/2022 | הרשמו כמנויים
בשבוע הקשה הזה בין שני תאריכי ה"זכור", יום השואה ויום הזיכרון, ערך "מוזיאון יד מרדכי משואה לתקומה" אירוע שעניינו סיפור והקשבה להיסטוריה מסופרת של אירועי הקרב על הנגב בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות. מבין הכותרות שהוצעו למפגש נראית לי הנכונה ביותר "גיבורים בעל כורחם".
74 שנים עברו מאז האירועים. ספרי היסטוריה ואף סרטים ורומנים עסקו בתיאור אותם חודשים שהיו כה קריטיים עבור התושבים של קיבוצי הנגב דאז, והמדינה כולה. (מאוד יתכן כי הסרט "תמונת ניצחון" של אבי נשר על מה שהתרחש בקיבוץ ניצנים, שזכה לתהודה גדולה בשנה האחרונה, היה אחד הגרויים למתכנני האירוע.) אולם מסתבר שלא היה מפגש פנים אל פנים של תושבים באותם קיבוצים דאז על מנת לשוחח על אותם אירועים בחברותא. לעצם ההתכנסות, אם בהקשבה לדוברים באולם ואם בחצר המוזיאון עם כוס תה או קפה, היה ערך עצום בעיני.
את יום העיון, בעצם מפגש השיח, יזם וניהל מנהל המוזיאון ניתאי קרן. אולם, הוא כמובן לא כלל את הגיבורים עצמם - חברי וחברות הקיבוצים והלוחמים באיזור - שכבר מתו. בני הדור השני, שהיו ילדים או בני נוער בשנת 1948, והיום הם זקנים, היו הדוברים שעל סדר היום, וגדשו עד אפס מקום את האולם בו התכנסנו. זה היה איפוא אירוע של 'הדור השני'; גם אחדים מהדור השלישי היו בין הדוברים. האסוציאציה לנושא דור שני לשואה ריחפה מעל המפגש האנושי. כנראה יש צורך בחלוף שנים רבות כדי ששיחה והתכנסות שכאלה יוכלו להתרחש.
אחרי הרצאה מאלפת של זאב זיוון, היסטוריון, על המערכה באיזור – אולי מה שייקרא בתחום המחקר שלי "אמת היסטורית", הושמעה מפי בני ובנות הדור השני ה"אמת הנרטיבית"; מה שזכרו מילדותם, ומה שסיפרו להם הוריהם ומוריהם במשך השנים. בכל הישובים שנציגיהם נפגשו ביום העיון התקיים פינוי הילדים ואימהותיהם, לפעמים גם של הגברים, בשלבים שונים של המערכה, נושא שעורר מחלוקת בימים ההם. בכנס הפליאו לעשות שתי נשים – הדסה מקיבוץ ניצנים, ונורית מיד מרדכי, שמסרו עדות מפורטת ומטלטלת על המאורעות. גם שלמה מבארות יצחק עסק בזיכרונות ממש, אולם אלה היו של אביו, ונכתבו מפיו. הדברים יצאו מהלב ונגעו בלבבות. אחרים דיברו באופן כללי יותר, על ליקחי אותם הימים עבורם.
כשעליתי אחר הצהריים לסכם את מה שנאמר בהקשר של ההבנה הפסיכולוגית שניתן לייחס ליום מפגש שכזה, דיברתי על חשיבותם של סיפורים כדי לעצב את זהותנו כאנשים ונשים, להבין את עצמנו, ולמצוא את מקומנו בחברה. זה היה מפעים בעיני, וכך אמרתי, לראות את הקהל המבוגר הגדול הזה שבא לרב שיח והאזין בשקט – אם כי ודאי מוכרות לכל אחד גירסאות שונות לאותן התרחשויות. הפתיע אותי שזה לא נעשה בעבר (כך אמרו - ואולי כן נעשה, לא חקרתי את הנושא בעצמי). דרך הסיפור עלו הפצעים המדממים עדיין והצלקות שנוצרו במשך השנים. נעשה עוד צעד או שניים לכיוון של טיהור דברים קשים שנאמרו והענקת סליחה למתים. עם השנים וניסיון החיים מתגברת ההבנה לגיבורי האירועים ואיתה, ניתן לקוות, הקבלה. דרך הסיפור מופיע כל 'גיבור', 'בת גיבור' או 'בן גיבור' פשוט כבן אדם. דיברתי גם על ההכרח שיהיה שומע לסיפור, כדי שיפעל את פעולתו המיטיבה. וכמובן הזכרתי גם את השמעת או כתיבת הסיפור כהנצחה.
נושא שני שסיכמתי מן הדברים שהושמעו היה על טראומה, פוסט-טראומה וצמיחה מתוך טראומה, ועל החוסן האישי, השפעותיו ומקורותיו. הטראומה איננה מסתכמת במספר ההרוגים, באובד האישי, בחורבות הבתים והישובים; היא כוללת גם את דעת הציבור באותם ימים על מה שהתרחש ועל התנהגותם של גיבורי האירועים. ומיהו בכלל גיבור, איך מעוצב מונח זה בכל דור?
היסטוריה מסופרת, אחותה הקטנה, החורגת, של ההיסטוריה, עדיין לא תמיד מצליחה להיכנס לשיח הציבורי – וחבל. זו אולי לא אמת אובייקטיבית, שנבדקה ונמדדה מכל הכיוונים, אבל היא מחברת בינינו.
