רוזה ואני: מפגש ברחוב.
פרופ. עמיה ליבליך | 14/6/2012 | הרשמו כמנויים
יום רביעי, כלומר אתמול, בשעה 5. אני חוזרת הביתה מיום ארוך במכללה בנתניה - המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, לשעבר לסלי, שאני עומדת בראשה. אני נוסעת וחוזרת ברכבת ישראל, ואז אוספת את המכונית שלי שעמדה לה בשמש בתחנה שלי ביפו (רכבת ישראל קוראת לתחנה שלנו 'וולפסון חולון' דווקא), ומגיעה הביתה, בדרך כלל עייפה למדי. מסיבות שונות שלא אפרט אני מחנה את המכונית שלי במרחק מה מהבית, וצועדת כמאה מטר עם כל חפציי, מול השמש שכבר מנמיכה מערבה לכיוון הים. זוהי הליכה פזורת נפש, בה אני מתכננת מה הדברים הדחופים לעשות כשאגיע הביתה - לחלוץ נעליים, לשתות מים קרים, לתת לכלב את מזונו וכדומה. אני מזכירה לעצמי דברים שקבעתי להמשך הערב. למי עלי לצלצל, לשלוח אימייל. לעיתים מסכמת לעצמי מה עבר עלי ביום. בקיצור, אני לא הכי פתוחה לקלוט מה שנעשה סביבי בכאן ועכשיו, ואתמול, כך גיליתי, אני ממש לא נחמדה.
בפינת הרחוב שלי ראיתי שכנה שגרה במרחק כחמישה בתים ממני. אקרא לה רוזה. רוזה אישה כבת 65, עקרת בית בלונדינית זוהרת ומלאה. אני יודעת שהיא ממוצא מרוקני, מה שבולט מאוד במבטא שלה בעברית. אני גם יודעת שהיא אם שכולה, שבנה נהרג במלחמת יום כיפור כמדומני. ביום מותו מקיימת המשפחה סעודת אבלים והרחוב נמלא מכוניות. גם בחגיגת המימונה ניכרת תנועה ערה מאוד לחצר שלהם. כשהגעתי לשכונה, לפני כשש שנים, הציג חברי אז בינינו. את בעלה הצנום אני רואה לעיתים קרובות הולך לבית הכנסת השכונתי בכיפה כחולה לראשו. ואילו רוזה עוברת תכופות בדרכי עם עגלת קניות משובצת. אני אומרת שלום לשניהם. כך, לפחות חשבתי. אני בכלל לא בטוחה שהם מכירים אותי.
ובכן, רוזה שעגלת הקניות שלה נשרכת אחריה, עוצרת אותי אתמול בפינה. היא נוגעת ביד חמה בזרועי. "תרשי לי להגיד לך משהו", היא פותחת.
אני אומרת "בודאי", וחושבת שודאי מדובר בחניית המכונית שלי, או בנביחות הכלב כשאנו עוברים בסביבה. אולי זרקתי אשפה שלא הלכה.
אבל רוזה מפתיעה אותי לחלוטין: "תסלחי לי שאני אומרת לך", היא פותחת ומצביעה על בטנה כמי שמחזיקה שם סוד גדול, "אבל כבר כמה זמן אני אומרת לעצמי שאדבר אתך במקום לשמור את זה בבטן."
"כן, על מה?" אני שואלת. מוכנה להגנה.
"רציתי לשאול אותך, מדוע את לא אומרת שלום יפה ברחוב? מדוע את לא מחייכת? לא שואלת מה שלומי? מה, האם עשיתי לך רע, ויש לך איזה כעס עלי?"
"ודאי שאין לי שום כעס עליך", אני ממהרת להשיב. "ובחיי לא הרגשתי שאינני אומרת שלום יפה"...
"לא", ממשיכה רוזה בעדינות, "אנחנו שכנות כבר כמה שנים, את עוברת, אני עוברת, שואלים מה שלומך, ואפילו מזמינים לקפה פעם! חשבתי להזמין אותך, או שאת תזמיני אותי פעם... ולפחות חיוך! אנחנו סוף סוף בני אדם".
כל כך התביישתי! וגם אמרתי זאת לרוזה. ניסיתי להסביר שאני לרוב עסוקה, ממהרת ועייפה, אבל חדלתי. כי כנראה באמת אני חולפת לי, אומרת שלום כדי לצאת ידי חובה, ומסתפקת בזה. מעולם לא הקדשתי רגע של מחשבה, של תשומת לב, לרוזה או למשפחתה.
התנצלתי וביקשתי את סליחתה. הבטחתי לה שנשתה קפה, אם כי אינני יודעת בדיוק איך לארגן את המפגש הזה, ואיך יהיה אמיתי ולא מאולץ לגמרי. ימים יגידו.
קשה לי להסביר עד כמה נגע לי המפגש והשיחה הקצרצרה בינינו. כל הערב ראיתי את פניה השזופות של רוזה לנגד עיני והצטערתי על התנהגותי.
בקבוצת התיאטרון שבה אני משתתפת התקיימה אותו ערב פגישתנו השבועית. בראשית הפגישה אנחנו יושבים במעגל ואומרים כמה מילים על מה שעבר עלינו בשבוע שחלף. כשהגיע תורי סיפרתי בכאב על המפגש עם רוזה. מכל מה שקרה לי בשבוע האחרון. זה היה הדבר הכי חשוב לחלוק עם חברי אמרתי: "באמת אני לא יודעת איך רואים אותי אחרים, ואני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל כנראה שאני עושה זאת מבלי משים. אנשים תופסים אותי כסנובית, מתנשאת, או מי-יודע-מה".
חברי נחלקו בתגובותיהם. היו שביקרו את רוזה, על הילדותיות שלה, על הצורך הרב שלה בתשומת לב. אחרים שיבחו אותה, על אומץ ליבה להגיד מה שבליבה. ובנוגע אלי? בהיסוס אמרו לי: "באמת את כזו. עם הראש בענייניך, או בעננים, ואת אשכנזייה, ופרופסור... וכי צריך עוד להסביר איך רואים אותך בשכונה"?
ואודי הלץ, שהיה האמיץ מכולם, אמר עוד: "ולמה את חושבת שאני לא מחבק אותך כשאנחנו נפגשים, אבל מחבק את אוה, ואת חנה ואת כל יתר החברים בקבוצה? מאותה סיבה. אבל את כזו, וגם כך אני אוהב אותך".
הסיפור הקטן הזה איננו מרפה ממני. הנה אני יושבת וכותבת עליו. מצד אחד, אולי השלכה מצידה של רוזה, שבכלל לא רואה אותי אלא מה שאני מייצגת בעיניה. מצד שני, קצת מיינדפולנס מצידי לא היה מזיק! אף פעם לא נלמד די, ובכל יום עוד אפשר להשתפר קצת.
