פנים אחרות; ומכאן לסוגיית ה-DSM החדש
פרופ. עמיה ליבליך | 27/5/2013 | הרשמו כמנויים
אתחיל מסיפור שסיפרה לי חברה השבוע, והרשתה לי לצטט ממנו כאן. אורית (שם בדוי) ואני נפגשנו לקפה על שפת הים ביפו. אורית כבת 60, היא אלמנה, ואני מכירה אותה מזה כשנתיים. וזה עיקר הסיפור שסיפרה לי: "מדהים שיש עדיין אנשים המתקשרים אלי ומבקשים לדבר עם מוטי בעלי. זה תמיד מזעזע אותי. ובכן, השבוע התקשר אדם עם קול נעים והציג עצמו כפרופסור ק., המחפש את מוטי... עניתי לו שצר לי לבשר לו שמוטי כבר איננו בין החיים למעלה מחמש שנים. הוא נדהם, וסיפר לי שהכיר את מוטי היטב לפני שעזב את הארץ לטובת אוניברסיטה בחו"ל. בכל אופן הוא לא ידע על מותו. ואז אמר לי: 'אני זוכר את מוטי היטב. היינו בוועדה אחת שהתכנסה הרבה באוניברסיטה. מוטי היה איש נעים הליכות בכל מובן, חייכן, מתחשב, רגוע, תמיד עם איזו בדיחה קטנה או הערה מנומסת. יודע להתפשר, פשוט אדם נחמד. זה שהיה עילוי אין צריך לומר. כמה חבל...' סיימנו את השיחה די מהר", המשיכה אורית לספר, "ואני ישבתי עם השפופרת ביד וחשבתי: נחמד? חייכן? מתחשב? נעים הליכות? איך הוא השאיר רושם כזה על אנשים באוניברסיטה?"
- מדוע התפלאת, העזתי לשאול אחרי שתיקה ארוכה. האם לא היה כזה?
- אוי עמיה, נאנחה. את הרי לא היכרת אותו. בשנים האחרונות בבית הוא היה מר נפש, חמוץ, קפדן אתי ועם הילדים בצורה בלתי רגילה, התווכח אתם ואתי על כל דבר, מתפריט הארוחה ועד דעותינו הפוליטיות, ממש איש קשה... עד כדי כך שכאשר מת ממחלתו, חשבנו שהכעס אכל אותו ממבפנים. לא שאני מאמינה שסרטן בא מכעס, אבל בכל זאת.
- אולי אותו פרופסור לא ממש הכיר אותו, הצעתי, או שאיננו זוכר.
- לא, מחתה אורית. הרבה אנשים שבאו לנחם אותנו סיפרו סיפורים שכאלה. הוא היה איש אחר לגמרי איתנו בבית, או עם זרים ובין חבריו לעבודה.
- מוזר, אמרתי. ובחרתי לא להתעמק, מאחר ובדרך כלל אנו לא נוהגות לעסוק בשיחות הים ברבדים אלה.
עכשיו אני מהרהרת בדוגמא זו: מה אנו יודעים על בני אדם? כמה פנים יש לכל אחד מאיתנו? האם לכל אחד הפנים הללו וגם פנים אחרות? מה הפנים שאנו מראים לרופא, לפסיכולוג, לפסיכיאטר?
אני מאמינה עקבית בחוסר העקביות האנושי. אנו חיות גמישות מחשבה ורגש, שיכולות להמציא סיפור מתאים לכל הקשר, גם בלי לשקר. וזה מביא אותי לדרישות הדיאגנוזה ששוב עלו לכותרות בכל העיתונות המערבית, כולל אצלנו, לקראת הופעתו לאור של המדריך הפסיכיאטרי המפורסם, אורים ותומים של המקצוע, שנמכר במכירה מוקדמת גם באתר הזה. איך בכלל אפשר למנות את הסימפטומים של האדם ברשימה, ולקבוע, אם יש לו ארבעה מאלה, הרי הוא 'בתוך' המחלה, ואם יש לו שלושה בלבד – פטור. זוהי כמובן הפשטה גדולה, אך ביסודו של דבר כל הנושא של "איבחון" שבסופו מילה אחת, סוג ההפרעה, חומרתה, ההמלצה המתבקשת, ולעיתים קרובות – התרופה המוצעת מעורר אצלי חלחלה. לרופא המשפחה, כותבים המבקרים, שבע דקות לעשות אבחנה שבסופה הוא רושם לאחוז ענק מהאוכלוסיה תרופות נגד דיכאון, חרדה או חוסר ריכוז. ואיך??? והאם לאבחן אחרי פגישה בת שעתיים באמצעות הרורשאך והטי.אי.טי יותר טוב???
אני יודעת שזוהי זכות גדולה להיות פסיכולוגית שאיננה נאלצת לעסוק באיבחון, ולא למלא טפסים של חברות הביטוח. שאם אפגוש אישה באבל אשב איתה ואשמע בסבלנות ובצער את הסיפור שלה. וזהו זה. לעולם לא אראה את האבל שלה כמחלה הדורשת אבחנה!
אחרי שהתאלמנתי בגיל צעיר לפתע, וסבלתי סבל גדול בשל כך, כמובן, פניתי אל שני בעלי מקצוע. באתי לרופאה כללית, שלא הכירה אותי, והתלוננתי על נדודי שינה. היא ביקשה לדעת את מצבי המשפחתי. אמרתי: אלמנה.
שאלה: מזה כמה זמן?
אמרתי: שבועיים.
היא הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה: 'כמובן, ומה את מצפה, לישון היטב בלילה'? רשמה לי כדורי שינה קלים, טפחה על כתפי ואמרה: 'לכי הביתה. חשוב לישון, והזמן יעשה את שלו'.
אחרי חודש הלכתי גם לפסיכיאטר... דר. חיים דסברג הידוע קיבל אותי תוך יומיים, שמע את מה שסיפרתי לו במשך שעה ובסוף הפגישה אמר: "עמיה, אינך זקוקה לטיפול, את זקוקה לנחמה". לעולם לא אשכח את רגע החסד הזה. אגב, במהלך הפגישה איבדתי על כסא המטופל עגיל יקר, ולמחרת באתי לחלץ אותו מקפלי הריפוד. מעניין, לא?
אז אל תסבירו לי שה-DSM יכול גם לעזור, וכמובן שיש פתולוגיה גם באבל. אבל אני כאמור וככלל חושבת שאי אפשר לאבחן תופעות נפשיות במספרי סימפטומים, בטורים ובשורות, כי לכל מצב יש גם פנים אחרות; ובפולמוס המתפתח אני מצטרפת למחנה הגדול של אלה שחושבים כי מדיקליזציה של כל הסבל האנושי, ובאמצעותה תרומה אדירה למאזן השמן של חברות התרופות, היא תופעה שמחובתנו לעצור.
