על בחירה ובחירות
פרופ. עמיה ליבליך | 14/4/2019 | הרשמו כמנויים
באותו יום שלישי, שלשום, חוויתי שלושה אירועי בחירות שונים מאוד זה מזה. אחד פוליטי ושניים אמנותיים. ראשית, הפוליטי. כפי שאני עושה מזה 60 שנה, הלכתי להצביע בקלפי. זוהי בשבילי פעולה חגיגית. מוקדם בבוקר היה הרחוב ריק ונקי, לא עמדו נציגי מפלגות בסמוך לקלפי ביפו, לא היה תור והכל נראה רגוע לחלוטין. כיון שהיה חם, לבשתי חולצה לבנה ומכנסיים כחולים, ממש כמו בבית הספר. מלאתי את חובתי האזרחית ובחרתי לפי מצפוני. אני אישה תמימה, והצלחתי לשכנע את עצמי ש'יהיה טוב'. ומה שקרה, קרה. אוי לאותה תמימות, ודי בזה.
אבל הזדמנו לי שתי ביטויי בחירות שונים לגמרי באותו יום, בחירות אמנותיות. כל היום, שהיה שבתון כידוע, קראתי עד סיומו את ספרו החדש של דויד גרוסמן "אתי החיים משחק הרבה", שקראתי כמעט ללא הפוגה, ללא נשימה. בשעה 6 לפנות ערב, אחרי שסיימתי, הלכתי יחד עם נכדתי גבריאל, (שהצביעה באותו בוקר לראשונה בחייה) לצפות ב"טוסקה" באופרה הישראלית. על שתי הבחירות האלה להלן.
פתחתי את ספרו של גרוסמן בהרגשת חשש: האם יוכל להתעלות שוב לספירות הספרות הגבוהות אליהן הגיע בספריו האחרונים – או שמא אתאכזב. הרי אי אפשר תמיד לעלות ולעלות, נכון? והוא גם לא סופר צעיר כל כך המגלה את יכולתו. בעניין זה הבשורה פשוטה – כן, עלייתו של גרוסמן בדרגות האמנות הולכת ונמשכת – לפחות לדעתי. זהו ספר נפלא, העוסק בבחירה ותוצאותיה. בלי לקלקל למי מקוראי הפוסט את ההנאה שבעלילה, אומר כאן כי הספר עוסק בבחירה אישית קשה של גיבורת הספר, המכונה כאן ורה - אישה אמיתית שגרוסמן הכיר היטב וממנה שאב את תמצית הסיפור שלפנינו. ורה ניצבת בספר מול הבחירה אם לבגוד בזכר בעלה האהוב, ולהציל בכך את עצמה ואת בתה בת ה-6, או להתמיד באמירת האמת ולשלם על כך במחיר פרידה גמורה וחותכת מבתם היחידה, כליאה לזמן בלתי ידוע במחנה ריכוז על אי מוכה שמש, ועינויים אכזריים. ורה פועלת מתוך נאמנות לבעלה, שממילא כבר איננו בין החיים, כך שהאמירה שלה אינה מעלה או מורידה מאומה מגורלו הפיזי. הבחירה שלה היא להיצמד לאמת ולא להיענות לדרישת השלטונות.
אנו מכירים מהספרות את הבחירות הנוראות שנדרשו אנשים לעשות במאה העשרים – במהלך השואה, כמו למשל ברומן הידוע "בחירתה של סופי", בזמן המהפכה התרבותית בסין, כשילדים נדרשו להסגיר את הוריהם, או במהלך השלטון הקומוניסטי ברוסיה, כשהשלטון דאג להעמיד בני משפחה זה מול זה. גם על שבויי צה"ל איימו בארצות האויב שאם לא יענו לשאלות החוקרים יפגעו בבני משפחתם או בחבריהם ליחידה בארץ. הבחירה בין הסגרה של קרובים וידידים, לבין עונשים קשים היא יסוד מוכר בהיסטוריה ובספרות. גם עמידה מנגד כאשר עוולות איומות מתרחשות היא תופעה אנושית מוכרת – לשמור על עצמי או לסייע לסובל? האם "עניי עירך קודמים?" בספרות המקצועית קוראים לכל אלה "דילמות מוסריות" ואילו אני פשוט נוהגת לשאול את עצמי מה הייתי אני עושה במצבים קשים שכאלה.
באיזורים אלה מצויה עלילתו של רומן חדש זה, שמבוסס, כאמור, על סיפור חיים אמיתי. כעלילה פסיכולוגית, הסיפור של ורה מחדד את הדילמה הידועה לדבוק באמת או.., והוא יותר חידתי ומצמרר בגלל שלבגידה שהגיבורה נדרשת לעשות לא יהיה כל מחיר של ממש בחיי אהובה. היא רק תבגוד באמת שלה ובזיכרון אהובה שהיא נושאת בקרבה. אולם, בחירה זו איננה פוגעת בחייה שלה בלבד. פועל יוצא ובלתי נמנע של החלטתה הוא מה שקורה לילדה קטנה הנעזבת כך פתאום עי ידי שני הוריה, וגם הלאה, ריבית על הבחירה נגבית בדורות הבאים של המשפחה השנייה שהקימה בארץ.
כאן אני חייבת לציין, (וגם שמעתי מקוראים נוספים) את הישירות של גרוסמן בתיאורים מזוויעים של העינויים שעברה ורה בגולאג (זה היה בקרואטיה, לא בסיביר, ולא באושויץ). הכאב שנגרם לנו רק מקריאה על מסכת העינויים וההשפלות הוא נורא. הלב נצבט ממש. אני חושבת על היסורים שעבר גרוסמן כשכתב ושכתב ומחק וברא מחדש את הסיטואציות האיומות הללו בלא כיסוי ובלי כל הנחה לעצמו או לקורא המתמיד. (כיון שפרקים אלה כתובים בדפוס אחר, יכול הקורא רך הלב לדלג עליהם...) זה הזכיר לי את הפרקים האחרונים ב"אישה בורחת מבשורה" המתארים מה שהתרחש במוצבי התעלה בשעות שהותקפו על ידי המצרים במלחמת יום כיפור. הרי אנו הקוראים לא ממש רוצים לדעת...
אם הבנתי נכון, גם ורה איננה מספרת על עינוייה לבתה, אלא רק לנכדתה, בשעת דמדומים, כשהיא שומרת על הצעירה אחרי ניסיון התאבדות. זה אף תואם את הממצא הידוע על ניצולי השואה, שסיפרו יותר על הזוועות שעברו לנכדיהם מאשר לבניהם ובנותיהם.
מכאן ל"טוסקה": בחירתה של טוסקה היא לכאורה פיקטיבית, וכדרכן של המלודראמות האופייניות לליברית האופרה – מלאה פאתוס, אהבה טרגית, קנאה, בגידה ומוות. אינני יודעת מדוע הצפייה באופרה זו ביום הבחירות הרעידה בי את נימי הנפש עד לבכי. (זה היה בשעת בין הערביים הבלתי רגילה לאופרה, על מנת לאפשר לצופים לחזור הביתה בזמן כדי לצפות בתוצאות המלבבות של הבחירות כשנגיע הביתה.) ודאי זו המוסיקה האלוהית של פוצ'יני בניצוחו של דניאל אורן הגדול. שני הזמרים המגלמים את דמויותיהם של שני הגיבורים הראשיים היו שחקנים גדולים ולא רק זמרים, ומה שעובר עליהם נראה אמין לגמרי - למרות שהם שרים את הדיאלוגים ולא מדברים, והעלילה מתרחשת בתקופת נפוליאון.
טוסקה, שהיא זמרת גם בעלילת האופרה, עומדת בפני בחירה קשה: למסור לשלטון ידע על מעשהו של אהובה הצייר, הנמצא בידי המשטרה, לאחר שהחביא אסיר נמלט - ומכחיש זאת, או להתמיד בשתיקתה, נאמנה לבקשתו. היא יכולה להציל את אהובה באמצעות 'שוחד מיני', דהיינו לשכב עם מפקד המשטרה הדוחה, שמבטיח שבכך תקנה את חירותו של אהובה, ותוכל לעזוב את המדינה יחד איתו. אלא שכמו באופרה, הכל מגיע לקצה: מפקד המשטרה מענה את אהובה הצייר בחדר הסמוך וטוסקה נשברת כשהיא שומעת את זעקות הכאב שלו, ואז היא מוסרת את הסוד. כיון שזוהי אופרה – ניתנת לטוסקה אפשרות הנקמה: אחרי שהיא משיגה את מסמכי השחרור שלה ושל אהובה כתמורה להבטחתה לשכב עם מפקד המשטרה, ברגע שהלה אינו מסתכל היא גונבת סכין משולחן האוכל ורוצחת אותו, אך כל זה ללא הואיל: אהובה מוצא להורג ממילא, והיא עצמה מתאבדת מתוך צערה. עד כמה שזהו סיפור אידיוטי, הבחירה של טוסקה הדהדה בעיני את זו של ורה. בעלילת האופרה, כמו ברבות מהאופרות הידועות, כולם מתים בסוף. בעלילת ספרו של גרוסמן, הגיבורים נשארים בחיים לחיות עם מצפונם ותוצאות בחירותיהם. יש אפילו קורטוב של סוף טוב בסיום.
אני לא בטוחה שהצלחתי להבהיר את עצמי, אבל האמינו לי – שתי היצירות הללו, שכל כך שונות זו מזו, ושחוויתי באותו יום, העצימו זו את זו כמה מונים. איזה מזל שיש לנו תרבות, אמנות ומוסיקה להתעלות בעזרתם כאשר העולם נראה לא-משהו...
