על סיפורים ופירושים

פרופ. עמיה ליבליך | 28/6/2015 | הרשמו כמנויים

יש תרגיל שבו אני משתמשת לעיתים די קרובות בהוראה ובהנחייה – מבקשת מהמונחה לשלוף מזיכרונו ולספר אפיזודה חינוכית משמעותית, משהו שהשפיע עליו או עליה במהלך לימודיו – אם בחינוך הבית ספרי או מחוצה לו. אני משתמשת בהנחייה זו לעתים קרובות גם במסגרת ההוראה, בהדגמת השיטות לראיון נרטיבי. זה נחשב בעיני נושא יחסית נויטראלי ובלתי מביך אף למטרות בלתי טיפוליות בעליל.

לאחרונה, השתמשנו באותה הנחייה גם בקבוצת "חומר נפש", קבוצת כותבות סיפורי חיים ותיקה שאני מנחה יחד עם חוה רימון. בפורמאט זה, המשתתפות, 12 נשים מבוגרות, כותבות בבית 'סיפור' שיסודו אוטוביוגרפי, וקוראות אותו בקול בקבוצה, בה הן מקבלות תגובות מהמנחות ומהמשתתפות. וכרגיל - כשיש מיכל מתאים לסיפורים – מסתבר שיש הרבה אפשרויות ועומק תחת הבקשה התמימה הזו.

אחת המשתתפות (נקרא לה נורית לצורך רשימה זו) בחרה לכתוב על גיבורת ספר, שקראה שלוש או ארבע פעמים. הספר הוא "הדלת" מאת הסופרת ההונגריה מגדה סאבו. נורית מאוד התפלאה על שלא היכרנו את הספר, וקראה רשימה מרגשת על אמרנץ, גיבורת היצירה האוטוביוגרפית (אולי) של סאבו. ובכן, מגדה סאבו היא סופרת ידועה מאוד ועתירת פרסים בהונגריה. היא עברה תקופה קשה מאוד בעידן הקומוניסטי, ואחר כך זכתה לחידוש מעמדה הספרותי. בספר "הדלת" היא מספרת על עוזרת הבית שלה, אמרנץ, אישה שגם ניקתה את השלג ברחוב מגוריהן בבודפשט, ובעצמה גרה באחד הבניינים בו. למרות שידידיה ברחוב היו רבים, דירתה הייתה נעולה תמיד. איש לא חצה את הדלת לתוכה.

לפי מה שכתבה נורית, אמרנץ מסמנת את פיסגת ההתנהגות האמיתית (מלשון אמת), הלא-צבועה, הנאמנה באופן מוחלט ועיקבי לערכיה שלה, שאינם ערכים דתיים או נלמדים, אלא פרי ניסיונה. היא מגלמת את טוב הלב האולטימטיבי, למרות שנימוסיה בהחלט לוקים בחסר. לכן עלתה על דעתה של נורית, כשחיפשה בזכרונה "דמות חינוכית שהשפיעה עלי". נורית שואלת את עצמה אם הייתה מסוגלת להתנהג כמו אמרנץ בחייה שלה. "זהו ספר נפלא", אמרה נורית, שאת שיפוטה אני מאוד מעריכה.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

מבויישת מכך שלא היכרתי את הסופרת או את ספרה, רשמתי את השם לפני, שלא אשכח. הגיע שבוע הספר. אני ממשיכה לבקר בכיכר העיר מתוך נאמנות למנהג נעורי, ומתוך אהבה לספרים העבריים שאני מנסה להנחיל גם לילדי ולנכדי. נכון, יש מבצעים גם בחנויות, ויש כמובן הספרים שאנו "מורידים" למכשיר האלקטרוני. אבל אני מאלה שחושבים שיש להגן על המנהג העתיק של הספר שאדם מחזיק בידו ומדפדף בו. הספר שכריכתו נאה ואפשר אחר כך להניח על המדף או לתרום אותו לבית קפה המחלק גם ספרים. אני מרגישה חגיגית בין כל הדוכנים, וכל האנשים, וכל הספרים, הישנים והחדשים. גאה כמובן שגם כמה מספרי עדיין שם. (והיום - בכלל, כל אחד חייב להגן על התרבות הישראלית מפני ... די לחכימא ברמיזא.)

המוכרת בדוכן של הוצאת "כתר" מצאה עבורי את הספר והגישה לי אותו בחיוך, כשהיא אומרת: "יש לך טעם ספרותי מעולה!" ואוו. כבר היה שווה. זה תמיד מרשים למצוא נפש קוראת בחנות הספרים, ולא זבנית מצויה שהייתה יכולה למכור גם נעלים או קוסמטיקה...

בשבועות הבאים קראתי את הספר שעלילתו פשוטה – חייה של אמרנץ, עוזרת הבית, עד מותה. גם אני חשובת שהוא ספר נפלא, וראוי לקרוא בו פעמים אחדות. המסתורין של הדלת הנעולה תמיד, והאישיות החידתית של אמרנץ, הם בהחלט ממוקדי העניין של הספר, כמו גם סגנונו הממוארי המכשף. אבל בעיני היה הקשר, האהבה הסוערת בין הסופרת והעוזרת שלה, נקודת הכובד של הסיפור. זהו סיפור אהבה בלתי רגיל, אמרתי לעצמי, אהבה ואשמה. נקודת המבט שלי הייתה של הסופרת המספרת, יותר מאשר של אמרנץ, שהייתה בעיני אישה קשת יום וקצת משוגעת...

חשבתי על פירושים שונים לאותו סיפור – נקודה שחוקה כמובן – ועד כמה פירושי הקוראת קשורים כנראה להיסטוריה ולאישיות שלה, לחיפוש של הקוראת בעולם. זה לא כל כך חשוב ובודאי אינו מחדש – אבל תקראו את הספר, זה מאוד מאוד כדאי!