הרקליטוס והגירה לאירופה
שמואל ברנשטיין | 17/10/2015 | הרשמו כמנויים
שני עקרונות חשובים שגילה לפנינו הרקליטוס, באים כעת לידי ביטוי בנהירה ההמונית של פליטים ומהגרים מוסלמים לאירופה הנוצרית: האחד הוא שאיפתם התמידית של קטבים לנוע אל ניגודם. השני הוא: ״המלחמה (או הקרב) - אבי הכל״. אלו הם עקרונות-על, כמו חוקים פיזיקליים בסיסיים, אשר משמעותם המאיימת גורמת בדרך כלל להכחשתם הגמורה – ברמת שגרת החיים היומיומית, קשה מאד לקבל מהפכים דרסטיים ומלחמות ככוחות המניעים גם תהליכים חיוביים, והנטיה היא לדחות את ההכרה בהם עד כמה שניתן.
פערי השפע בעולם הגלובאלי הולכים וגדלים וכעת גם גלויים ובולטים יותר לעיני כל – גם לעיניהם של אזרחים חלשים ומדוכאים במקומות שונים בעולם, אשר על-אף מחסורם המגיע לפעמים עד פת-לחם, במידע הם מוזנים לשובעה. אך טבעי שמי שחי במחסור ומגלה שבמקום אחר שפע רב, ישאף להגיע לאותו מקום של שפע. אבל התהליך הזה איננו חד-צדדי, גם בצד המדושן, חרף הפחד מהצפה בפליטים זרים, ישנן תופעות נגזרות מן השפע המזמינות את הפליטים להגיע – בראש וראשונה הצורך הדחוף בידיים עובדות, הנובע מרמת ילודה פוחתת והולכת ,וכן גם הרתיעה מ׳עבודות שחורות׳ שאפילו חברה מתקדמת ומתוחכמת איננה יכולה בלעדיהן. כך, אל השפע, שאם אינו נובע מאוצרות טבע, נוצר תמיד במקומות של חילוניות, נאורות ופתיחות מחשבתית ותרבותית, נוהרים המונים שגדלו והתחנכו בקהילות עם ערכים הפוכים. לכאורה שווי-משקל דינמי מבורך כשמביטים בתהליכים הללו ממרחק גדול מספיק - אולי מנקודת מבטו של אלהים, שהרי קהילות ששיעור הילודה הממוצע בהן נמוך מ1.8 ילד למשפחה, כמו באירופה, ממילא נידונות לכליון. אך ברמה האנושית, הפרקטית, היומיומית, מדובר בשלל בעיות וסיבוכים הנובעים מנדידת רבים כל-כך וקליטתם במקומות חדשים ולא מוכרים. החששות מפני תהליכים ממוססי-גבולות ומשני-אופי של קהילות גדולות, עלולים להגיע לכדי פראנויה וכאוס.
מה שמניע את כל התהליך הזה, את התנועה מקוטב של פאנטיזם דתי, נחשלות והתנגדות להשכלה ולפתיחות, אל קוטב של חילוניות, נאורות ושפע כלכלי, הוא המלחמה כמובן. לא רק המלחמות העכשוויות במקומות הדכאניים של עריצות שלטונית ואיסלאם חשוך, הנובעות מהעדר לכידות חברתית של אומה וממחסור ופאנטיזם דתי המלבים זה את זה, אלא גם מלחמות העבר שתרמו ליצירת גרעיני המאבקים דהיום. לאמור, המלחמה היא כוח המניע שינויים גדולים, שינויים שבעת רגיעה, אין אנשים נוטים לעשותם, בודאי לא בני המעמד הבינוני, המהוים כעת אחוז ניכר מן הפליטים הסורים המחפשים לעצמם עתיד טוב יותר.
בעבר השפע הכלכלי של המדינות המפותחות התאפשר בין היתר בשל מלחמות וכיבושים, השתלטות על משאבי-טבע וייבוא של כוח עבודה זול – עבדים. כיום הכיבוש המערבי איננו מוגבל לאופציות צבאיות – גם הפצתה של קידמה טכנולוגית והשקעות הון הן סוג של כיבוש ובעולם נאור אין לוקחים בשבי עבדים, אבל אפשר בהחלט להשתמש בכוח העבודה של מליוני אזרחים מן העולם השלישי תמורת משכורת זעומה, אף מבלי שיש צורך לראותם בסבלם. סינים והודים רבים נשארים ברובם בארצות מוצאם, כי שם התקווה להתפתח, לצמוח כלכלית ולהתקדם קיימת, חרף המחסור והסבל הנוכחי. לעומת זאת, במקומות בהם כוחות דתיים-פאנטיים משתלטים על אוכלוסיה רחבה ומונעים באלימות את החדירה הקפיטליסטית של המערב, המאיימת בעיניהם בהפריה שתביא לשינוי (בעיניים פנאטיות זהו אונס ולא זווג מפרה), לא נותר לתושבים המקומיים, לפחות אלו שאינם מזדהים עם הכוחות הפנאטיים, אלא לשאת עיניהם אל המערב עתיר השפע ולשאוף להגיע אליו.
הכשל הגדול של מדינות המערב הוא באי-ההבנה שהתחליף לעריצות במדינות האיסלאם ובשאר המדינות המתפתחות, אינו דמוקרטיה אלא כאוס ופאנטיזם דתי חשוך ואכזר לא פחות. נראה כי רודנות חילונית, היא שלב הכרחי להתפתחות בכוון של דמוקרטיה, כפי שמלמדת אותנו גם ההיסטוריה של אירופה. ידו של המערב בהפלתו של סאדם חוסיין, ותמיכתו במהפכות ׳האביב הערבי׳, ובהפלתם של מובארק, קדאפי ואסד, הביאה רק לתוהו של קרבות בין קבוצות שלבני המערב אף קשה להבחין בהבדלים ביניהן, לשפיכות דמים רבה ולהתפרקותן של מדינות. לאמור, בכך ליבה המערב את תנועת הפליטים לארצותיו. נראה כי היחיד באירופה שמבין זאת כעת הוא פוטין, אשר בעצמו שולט באומה שעדיין לא הגיעה לכדי התפתחות דמוקרטית מלאה...
