פצצה איסלאמית
שמואל ברנשטיין | 3/3/2012 | הרשמו כמנויים
העיסוק הרב בפצצה האיראנית ובצורך לבלום את תהליך ההתגרענות באיראן מדאיג את כולנו. אך מבט אל עבר כיפת הסלע הבוהקת בזהב, מעלה בי מיד אסוציאציות לכיפותיהם של כורים גרעיניים. בעקבות זאת עולה בי המחשבה: מהו איום גדול יותר לישראל ולעולם: טיל איראני בעל ראש נפץ גרעיני או כל ההטענה האמוציונלית הנפיצה של מתחם הר-הבית?
הדתות המונותאיסטיות, מנתבות את מאמיניהן לשאוף אל האב הרוחני, אך לעולם צריכות גם לדאוג ולשלב בכך מענה לצרכים ארציים. המאבק הדתי, הוא תמיד בין שני קטבים אלו ואינו אלא מאבק ארכיטיפלי בין המשיכה הראשונית אל המצב הקדומני של אחדות עם האם ועם הטבע לבין הדחיפה קדימה, לתודעה, לידע, ליצירה, להתרוממות הרוח - התקרבות אל האב הרוחני. על הרצף של התפתחות תרבותית לעבר הפטריארכט, מקדים העולם המערבי, היודו-נוצרי, את העולם המוסלמי, בשל טעות היסטורית חמורה של העולם המוסלמי שהסיגה אותו לאחור – הממסד הדתי השתלט על האקדמיה וזאת דווקא בשיא פריחתו של האיסלאם. הפטריארכט המערבי, משתחרר מעמדות של דיכוי האשה, כנושאת את כל מה שמהווה פיתוי וסיכון להתפתחות רוחנית ואף נחלץ במידה רבה מן הצורך בדת כמסגרת מארגנת עיקרית. העולם המוסלמי, עדיין נושא סממנים טרום-פטריארכליים מובהקים כמו דיכוי הנשים וכן תלות ופיצול לחמולות ושבטים, שאינם מאפשרים עדיין התלכדות למצב של אומה וחברה אזרחית פעילה - סממניו של פטריארכט מתקדם.
מנקודת מבט דתית, המונותיאיזם נמצא בתהליך מתמיד של החלשות וסכנה מפניו יש להתגונן. החולשה מתבטאת כאמור במרכיב ארצי חזק המאיים על המרכיב הרוחני בחיי המאמינים. מרכיב ארצי זה מתבטא בהטענה ייצרית רבה של קדושת הקרקע ואתרים שונים אשר מרחיקה את הדתות מן המכנים המשותפים הרוחניים והמוסריים שלהן, ומחמירה את התחרות והמאבק ביניהן. כאשר האדמה הופכת מקודשת, אין מתאפשר לדתות השונות לדור בכפיפה אחת והכמיהה אל ה"מקום" הופכת למאבק על מקום, על אדמה, מאבק התובע דם אדם (ממש כמו קרבן האדם שנדרש היה בפולחני האלוהויות הקדם-מונותיאיסטיות). כך, האגן הקדוש, שטח צנוע-מימדים של אדמה, אך בעל ערך מיתולוגי-סמלי רב עבור כל אחת מן הדתות, הופך להיות מוטען ביותר ויותר אמוציות, ככל שהמגמות הארציות שולטות יותר במאמינים.
תחת מגמה זו במזרח התיכון, עלולות להיווצר נסיבות שונות, בהן הפתיל יוצת והאגן הקדוש יהפוך להיות ככור המסוכן ביותר בעולם. כדי להמחיש את הסכנה, אתן דוגמאות לארועים שיכולים להביא לפיצוץ כזה: אין זה צריך להיות סצנריו קיצוני כמו ארגון של קנאים דתיים שיפוצץ את כיפת הסלע, זה יכול להיות גם פקיד טכנוקרטי בעירית ירושלים שישלח פועלים להרוס מבנה מסוכן, כמו גשר העץ המוביל להר הבית, במטרה לבנות מבנה חדיש שעומד בסטנדרטים של בטיחות, ואולי זה יהיה ארכיאולוג ישראלי שימצא בחפירות הר הבית, ממצא כלשהו, המהווה הוכחה משמעותית לקיומו של בית המקדש, והידיעה תקבל תהודה עולמית רבה. כל אחד מן התרחישים הללו, או מרבים אחרים, יכול להיות בחזקת מרעום המעורר מהומת אלהים בעולם: המון מוסלמי מוסת וזועם יתחיל להתפרע ברחבי העולם ובארץ ולחולל שרשרת של התפוצצויות שעלולה להביא לנזק רב ומתמשך לא פחות ואף יותר מכל פצצה אטומית (ראו את הפתווה על סאלמן רושדי, המהומות בעקבות הקריקטורות הדניות על מוחמד והתגובות האלימות לשריפת הקוראן באפגניסטן לאחרונה, כדוגמיות המבשרות את הצפוי). לרגע נראה לי שהסבירות לתגובה אנושית כזו אפילו גבוהה יותר מן הסבירות שמנהיג מדינה יתן הוראה ללחוץ על כפתור שישגר טיל נושא ראש נפץ גרעיני קטלני – שם מובטחת לו תגובה הרסנית לא פחות. במדינה בעלת ארסנל גרעיני, גם אפשר להניח, שמנגנון השליטה הוא רציונלי ומבוקר יותר מאשר בהתפרעות המונית אשר משלב די מוקדם, מועדת לצאת לחלוטין מכל שליטה.
ואני רק מקווה ש'בחורינו הטובים' טורחים בהגנה על האגן הקדוש מפני תרחישים מצמררים כאלה, באותה מידה של השקעה כמו בהכנות לתקיפה באיראן.
