הזיווג הקדוש שבכלכלה נכונה
שמואל ברנשטיין | 22/3/2012 | הרשמו כמנויים
בעקבות קריאה בכתבתו של תום פרידמן בניו יורק טיימס "איזה קפיטליזם אנחנו רוצים?” שהתפרסמה בדה-מרקר (19 במרס 2012), חזרתי לעיין בכמה הערות, שרשמתי בדצמבר 2008, בעקבות משבר הסאב-פריים. פרידמן כותב שחייבים להתגבר על הטיעון המצחיק "שלפיו הבחירה היא בין ממשלה בלבד לבין שוק בלבד", ודן בפשרות או בעיסקאות כלשונו, שיש לעשות בין כוחם של המגזר הציבורי והמגזר הפרטי כדי לשמור על הקפיטליזם האמריקאי המצליח שהיה עד כה מושא חיקוי לכולם. נוכח ניתוחו הפשוט והכל-כך מובן מאליו של פרידמן, נזכרתי שוב בתמהון שאחז בי כיצד יכולים אנשים להחזיק בדעה, או אולי יש לומר באמונה, שצריך להשאיר לכוחות השוק לפעול והכל יבוא על מקומו באופן המיטבי. ובכן, במשבר הכלכלי האחרון, מוסכם על רבים שלא הקפיטליזם הוא שנכשל, אלא רעיון הלסה-פר של השוק החפשי נתגלה כתעתוע שווא.
ההתייחסות לשוק חופשי כמערכת טבעית חכמה שכוחותיה יתנהלו מאליהם באופן היעיל ביותר, היא אידאלית והופכת את השוק החפשי למושא לסגידה, כמעין אלוהות. אין זה האל המונותאיסטי האבהי, המארגן ומפקח, אלא האלה הגדולה הקדומה – האם הגדולה המעניקה חיים ומשפיעה מטובה, את פולחניה עובדים ובחסדיה זוכים. לאם הגדולה, מזכירות לנו המיתולוגיות והאגדות, יש גם פאן שלילי – האם הגדולה הנוראית – קרה ואדישה, מפתה, בולעת ומחסלת.
בטכסי הפולחן לאלה הגדולה, רבה ההתלהבות וההיקסמות. הכהנים הגדולים, משרתי האלה ומפריה, מגיעים לידי התעלות אורגסטית ובסופה, לאחר שמלאו את תפקידם, הם מסורסים או ראשם נערף. כך גם בטכסי הסגידה לאלת 'השוק החופשי': כהניה הטייקונים וחבר מאמיניה המשקיעים, חוגגים במקדשיה-בורסותיה, מתפתים לתעתועיה ונוטים לשכוח את עובדת היותם בני אנוש, מסתבכים בתאווה יתרה ובשכרון כוח, ובתום האורגיה עלולים למצוא עצמם מרוששים ומחוסלים. אגב, אין זה מקרה שהחגיגה הזו של כוחות השוק החופשי תוייגה בשם 'קפיטליזם חזירי' – החזיר נחשב כמייצג את כוחה המטריארכלי של האלה הגדולה, הוא התחליף לבן-המאהב שנועד להפרותה ולהיות מוקרב למען התחדשותו של מחזור החיים בטבע. אולי משום כך, עם התפתחות הפטריארכט, הוא הוחלף בפר ובהמשך, לפחות במונותיאיזם היהודי והמוסלמי השואפים אל הפטריארכט, אף הפך למוקצה – מייצג את עבודת האלילים המטריארכלית.
הפנטזיה של אלהות אמהית טובה ומיטיבה (תוך שכחת הפאן השלילי שלה), מלווה אותנו תמיד, מבצבצת לסרוגין בתחומים שונים ומצליחה בכל פעם לתעתע בנו מחדש. פנטזיה זו, שאפשר גם לכנותה 'פנטזית הכוחות הטובים של השוק, או של הלא-מודע', מוכרת לנו כמתבטאת בתנועות פוליטיות-חברתיות כמו האנרכיזם, בנסיגה לחיי כתות פאנאטיות המבטיחות גן עדן עלי אדמות, בהימורים ובהתמכרויות למיניהן, במדע, בפסיכולוגיה, באמנות וכמובן גם בכלכלה. ברב המקרים, כמו באנרכיזם, רובנו מבחינים היטב בסכנות של השתלטות כוחות אינטרסנטיים, שליליים ואף הרסניים לחלוטין. המדע מכיר זה מכבר באפשרויות השליליות הגלומות בכל התפתחות חדשה, גאונית ופורצת דרך ככל שתהיה. בתחום האמנות, טכניקות דדאיסטיות של יצירה אוטומטית, הישר מן הלא-מודע, לא הביאו כמדומני לשום יצירה גדולה. גם בפסיכולוגיה, למרות המוקסמות מגילויו של הלא-מודע, הבינו כבר פרויד ויונג שבתחום חיי הנפש, אדם הנתון כולו ל'שוק החופשי של הכוחות הפנימיים' – ללא-מודע, ללא יכולת רגולציה, הוא פסיכוטי – איבד קשר למציאות ואינו מסוגל לדאוג לעצמו. יצירתיות פוריה לעומת זאת, דורשת זיווג פנימי טוב בין חלקים נשיים וגבריים, בין משאבים לא-מודעים לאגו חזק שידע לתעלם היטב.
בכל התחומים, בהם משאיר האדם את גורלו בידי התהליכים הלא-מודעים, הוא נוחל אכזבות. האדם חוזר ומגלה שבמאבקו לבנות את עולמו וחייו, הוא נדרש לגייס משאבים מודעים, כמו הגיון, בדיקת מציאות, תכנון, הבחנה מוסרית בין טוב ורע, ידע ויכולות ביצוע, כבוד לאחרים ועוד – הכל פונקציות רגולטוריות (של האגו ברמת הפרט, של הרגולציה הציבורית ברמת החברה) שבאינטראקציה נכונה עם המשאבים הבלתי-מודעים, מכמני הטבע והפוטנציאל האנושי, עשויות להביא ליצירת עולם טוב יותר. נראה שכך גם בכלכלה: מאחר ותושבי העולם אינם מוכנים לתת את מלוא מבטחם באל, או בטבע, או בגורל, או בכוחות הלא-ודאיים של השוק, בין היתר משום שגם החלשים והפגומים (ומי מאתנו אינו כזה?) אינם מוכנים להכחד לטובת עולם טוב יותר לכאורה שיבוא בעקבותיהם, אין לו לאדם ברירה אלא לנסות לכוון ולרסן את הכוחות האדירים, ורצוי, תוך הכרה צנועה במגבלות כוחו אל מול כוחות הלא-מודע.
