לידה בואקום - על ריקנות ועל הניסיון לצמוח מתוכה
רועי סמנה | 11/10/2015 | הרשמו כמנויים
כשהדלת נסגרת מאחורי אריק* אני רואה על הפרקט טפטופים של חלקים מהפגישה שלנו, טפטופים שמגיעים עד הכורסא ממנה התרומם לפני רגע. שיירים דביקים של תובנות מרוסקות, רסס של רגש, פירוש או שניים מעוכים. כשאצא בסוף היום מהקליניקה אגלה שהשובל ממשיך עד הכניסה לבניין ושם, פחות או יותר, נעצר. סביר להניח שכשיצא לרחוב דבר מהפגישה כבר לא נותר בתוכו. מחר בבוקר הרצפה תישטף והזכר היחיד למה שהתחולל בינינו הערב יישאר בראשי.
אני לומד עם הזמן שככה זה אצלו: הוא מדפדף בין אנשים, בין חוויות, כמו שמדפדפים בקטלוג של איקאה. שעות הפנאי שלו מוקדשות בעיקר לצפייה רפטטיבית בסרטוני היאבקות ביו-טיוב של קווין וקארי ואן-אֶריק**, גיבורי ילדותו בשנות השמונים או למשחק בלתי-נלאה בפלייסטיישן. הוא משתמש בסרטונים ובמשחקים כהגנות אוטיסטיות מרגיעות, אך התחבושות הרגשיות הללו הופכות עבורו מהר מאוד לחוסמי עורקים. הוא מספר לי על חוסר שקט, על שעמום, ובשלב מסוים מצליח לנסח את המילה ריקנות.
*****
מטפלים רבים שמים דגש, בעקבות ביון, על הצורך להגיע למפגש הטיפולי ריקים: מתשוקה, מזיכרון, מיומרה להבנה. אבל הריקות הזו שונה מאוד מהריקנות עליה מדבר אריק. בעוד שהריק מהסוג הראשון פתוח, רצפטיבי ומצפה לקלוט פנימה חוויות ותחושות, הריק מהסוג השני מהווה חלל סגור: רחם שלא יכולים להתפתח בו חיים.
גרוטשטיין, בגרסה הפרטית והמעניינת שלו לרעיון דחף המוות, רואה בדחף הקונטרוברסלי הזה מעין מלאך שומר הבא להצלה כאשר החיים הופכים בלתי נסבלים, בלתי אפשריים, ומסייע לנו "למות" קצת על מנת להיות מסוגלים להישאר בחיים***. אני מדמיין את דחף המוות ככלב שמירה אימתני אך נאמן, המופיע כשנשרקת שריקה בתדר שרק הוא יכול לשמוע. נכון, הוא תוקף חיבורים (עם הזולת, בין מחשבות וכו'), אך הוא עושה זאת על מנת לגונן על האדם שלמענו ותחת חסותו הוא פועל. אם מגע רגשי עם העולם נתפס כמסוכן, כמכאיב באופן שאין להעלות על הדעת, הרי שהדבר האדפטיבי לעשות יהיה לשמור על מרחק ממנו, לפתח ממברנה עבה, בלתי-חדירה. לאלחש גם במחיר של שיתוק וקיפאון. וכך, מי שנגזר עליו, כמו אריק, לקרוא בתכיפות גבוהה לעזרתו של דחף המוות, נאלץ למעשה להדוף חוויות. אלו מנתרות ממנו מיד חזרה כמו כדור שפוגע בקיר או, אם הצליחו להסתנן פנימה, דולפות בהקדם האפשרי מראש-המסננת שלו, מותירות חלל סטרילי, מעוקר.
*****
אריק זוכר (מעט) אירועים מהילדות, אבל לרוב בקווים כלליים בלבד. היה רע לתפארת, אבל מה אפשר לעשות לגבי זה עכשיו? מה שהיה היה. מה הטעם לדוש בזה? הוא שואל.
כאשר הסביבה הראשונית היא מזניחה, כאשר החוויות לא זוכות להדהוד אצל אמאבא, הילד, שבמקום לינוק חלב ינק אויר, נשאר לעיתים קרובות, לאורך חייו, עם שיירים לא מעובדים של תחושות שעליו לפלוט מיד, משום שלא התפתחה אצלו מערכת עיכול רגשית טובה-דיה. באופן כזה הוא אומנם לא נבנה מהרבה מהחומרים המזינים המגיעים אליו, אך גם אינו מורעל מאלו המקולקלים. בולאס מאמין שרגשות ורעיונות שעוברים הגליה מהמודע פועלים כמו מגנט המושך אליו עוד ועוד רעיונות ורגשות, כלומר התהליך הדיסוציאטיבי במקרים כאלו עלול להיות ממאיר ולכבוש עוד ועוד מעוזים של חוויה. דחף המוות הופך למשאבת ואקום. ואקום, כידוע, משמש לבידוד, ובמקרה של אריק לבידוד ואיטום נפשי.
*****
הוא הרבה "לא יודע". אבל אי-הידיעה אינה מעוררת אצל אריק סקרנות. הוא ממהר לפרסס ברגע שנתקל בשלט "אין כניסה" בנפשו, לא מתווכח ולא שואל שאלות.
כאן אני, המטפל שלו, נכנס לתמונה. עם אריק, שעזרו בא מהאַין, שלמד לאיין את עצמו כדי לשרוד, אני לא יכול להסתפק בהכלה שקטה. אני מרגיש מחויב להשקיע מאמץ אקטיבי להדביק אותו בסקרנות שלי לגביו, להתעקש להניח זכוכית מגדלת על בדלי תחושות וזיכרונות, לנסח את החוויות שטרם נוסחו, לחלום את הידוע שטרם נחשב. כל זה בניסיון להפרות אותו ולהצמיח חיים היכן שהרבה שנים הייתה שממה, להוליד בואקום שבתוכו משהו חדש: יכולת עיכול שתאפשר לו לוותר על שירותיו הטובים של דחף המוות. שנינו מקווים ללטף יום אחד בחיבה את ראשו של הדחף הנאמן הזה, להיפרד ממנו ולשלוח אותו לדרכו.
* למען הסר ספק: כמו תמיד, התיאור אינו מתייחס למטופל ספציפי כלשהו, בעבר או בהווה.
** ראו כאן: https://goo.gl/i4z2Dn
*** "למות במידה ההכרחית מבלי להגזים / לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה" כותבת ויסלבה שימוברסקה בשירה "אוטוטומיה" (מתוך: "בשבח החלומות" בתרגום רפי וייכרט).
לקריאה נוספת -
אנזייה, ד., אני-עור. תל-אביב: תולעת ספרים, 2004
ביון, ו.ר., ללמוד מן הניסיון. תל-אביב: תולעת ספרים, 2004
בולאס, כ., גנרה נפשית. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015
Grotstein, J. S., "...But at the same time and on another level...": Psychoanalytic theory and technique in the Kleinian/Bionian mode. London: Karnac, 2009
Stern, D. B., Unformulated Experience: From Dissociation to Imagination in Psychoanalysis. London: Routledge, 2003
