"מְחַבֶּרֶת מִלִּים לְרַפְסוֹדָה" – קריאה בספר שטחים פתוחים מאת מאיה ויינברג (עיתון 77 2015, 94 עמ')
גיא פרל | 2/8/2015 | הרשמו כמנויים
הרשימה ראתה אור ב'עיתון 77', גליון 383, יוני יולי 2015.
בליבם של שני השירים הפותחים את ספרה של ויינברג תמצית פואטית של חייה. השיר הראשון נפתח בהווה ומובע בו הרצון לגלגל את חייה לאחור עד לנקודת האין – "אֲנִי מְוַתֶּרֶת עַל הַכֹּל / חוֹזֶרֶת וּמִתְגַּלְגֶּלֶת אֲחוֹרָה / לְמַצָּב שֶׁל קֹדֶם וְעוֹד קֹדֶם [...] וּמִשָּׁם חָזְרָה לְאִי הֱיוֹת / וִתּוּר עַל מְעַט הַזְּכֻיּוֹת / טֹהַר מֻחְלָט שֶׁל אָיִּן" ('הגלגול', עמ' 9), בשיר השני מובאת תמצית קורותיה עד כה כתהליך מתמשך של התרוקנות וירידה שהוביל אל ההווה ממנו היא מבקשת לסגת בשיר הראשון – "בַּת שְׁלֹשִׁים וּשֶׁמּוֹנֶה / בְּיַלְדוּתִי הָיוּ לִי כְּנָפַיִם / אַחַר כָּךְ אָבְדוּ אוֹ נָשְׁרוּ / וְאָז צָמְחוּ לִי הָרַגְלַיִם. / לָמַדְתִּי בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית / וּמֵאָז אֲנִי שׁוֹכַחַת, / כָּל יוֹם שׁוֹכַחַת עוֹד." ('קורות חיים', עמ' 10). בהמשכו של השיר מציגה המשוררת תמצית של אותו הווה בו שולטות שגרה, יציבות והצלחה לכאורה, אך מתמשכת בו תחושת ההתרוקנות ממשמעות – "הִתְחַתַּנְתִּי עִם האִישׁ ששָׁבַר כּוֹס / ולא עִם הָאִישׁ שֶׁשָּׁבַר אֶת הַלֵּב / יָלַדְתִּי בָּנוֹת יָפוֹת מִמֶּנִּי / מֵאָז אֲנִי מַעֲמִידָה מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה / בזוֹ אַחַר זוֹ וּמְקַפֶּלֶת בַּסָּלוֹן." (עמ' 10).
משני השירים גם יחד עולה חווית התרוקנות הקיום מחיותו ומשמעותו המותירה את המשוררת כלואה במחצית חייה ללא היכולת לשוב לאחור, ועם תנועה לפנים המונעת מכוח השגרה בלבד, ומן הפחד שאם תפסק ייפער בור של עצב וחוסר משמעות מתחת לרגליה. רובם המכריע של שירי הספר עוסק בחוויה רגשית וקיומית זו וחוקר אותה לעומקה, לדוגמא – "דַּבְּרִי בְּקוֹל, כְּדֵי להיעשוֹת קַייֶמֶת / אוֹ לְכִי אֶל מָקוֹם אַחֵר וְאָז חִזְרִי. / הַעֲמִידִי פָּנִים שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָשׁוּב, כָּךְ עוֹשִׂים כֻּלָּם / הַיְּלָדִים, הַחֲדָשׁוֹת, הַחֶשְׁבּוֹנוֹת / הֲיִי טְרוּדָה בִּקְטַנּוֹת / שְׁעוֹנִים והסחוֹת דַּעַת / יַעֲבִירוּ אוֹתָךְ בְּשָׁלוֹם / אֶל הַצַּד הַשֵּׁנִי.". (מתוך הוראות לשעת חרום, עמ' 14); או – "בֹּקֶר בָּרְחוֹב / אַתְּ הוֹלֶכֶת מַהֵר / אוּלַי / הָעֶצֶב לֹא יַשִּׂיג אוֹתָךְ." (שיר מס' 1 במחזור 'מה מאיה מניה דיפרסיה', עמ' 17).
בשירתה של ויינברג מתח מתמיד בין השמירה על השגרה המגינה, לבין הייאוש והאפשרות לחדול. יש והדברים באים לידי ביטוי בסרקזם מבריק, לדוגמא – "אֲסִירַת תּוֹדָה עַל כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי / כְּמוֹ דָּג זָהָב בְּצִנְצֶנֶת זְכוּכִית / (הַיִתָּכֵן שֶׁנּוֹלַד בְּתוֹכָהּ?) (מתוך 'במקום מחאה', עמ' 32); או בשיר המתאר נסיעה אל מרכול העונה לשם המבטיח 'אושר עד' - "הִבְטִיחוּ מַחְסְנֵי הַמָּזוֹן / בְּאֵזוֹר הַתַּעֲשִׂיָּה שֶׁל עִיר הַנִּסִּים, / אַךְ בַּחוּץ הִשְׂתָּרֵךְ טוּר עָיֵף / שֶׁל יָפָּנִיוֹת מְאֻבָּקוֹת, פָּגוֹשׁ אֶל פָּגוֹשׁ [...] לוּ רַק הִפְסַקְתִּי לְהַאֲמִין, / הִפְסַקְתִּי לְנַסּוֹת." (עמ' 31). בשירים אחרים מתוארים המתח והמאבק באופן חשוף ומפורש, לדוגמא – "וְיָצָאת אֶל הָרְחוֹב / וּבָחַרְתְּ בָּחַיִּים / בָּחַגִים, בַּזִּקְנָה, בַּחֻלִּין / בָּפְשָׁרָה, בְּהַצְלָחוֹת קְטַנּוֹת / בְּצִחְצוּחַ הַשִּׁנַּיִם. // אַמִּיצָה הָיִית / עוֹד לְהַמְשִׁיךְ / וְאִישׁ לֹא יָדַע / אִישׁ לֹא נִחֵשׁ עָלַיִךְ". (מתוך 'ובחרת בחיים', עמ' 36).
מעניין לעקוב אחר מוטיב מכונת הכביסה המופיע בספר שלוש פעמים. בפעם הראשונה מופיעה מכונת הכביסה בשיר 'קורות חיים' איליו התייחסתי, כביטוי לתנועה מעגלית מתמשכת וחסרת תכלית. גם בשיר 'ניסים שבשגרה' (עמ' 12) מייצגת תנועת המכונה את השגרה המתמשכת, אך הפעם חושף הדימוי את יכולתה של השגרה להגן מפני התהום שמתחתיה - "הָאֲדָמָה לֹא רוֹעֶדֶת, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה גַּם שׁוֹטֶפֶת / גַּם סוֹחֶטֶת, הַחַשְׁמַל זוֹרֵם במסלוּלוֹ הַחֲשָׁאִי .". אולם, בשיר 'כל ערב' (עמ' 30) מתוארת קריסת השגרה המגנה ומכונת הכביסה פועלת כחרב פיפיות – "לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי עוֹלָה עַל גְדוֹתַיי / הַקִּירוֹת נִשְׂרָטִים מֵרֹב גַּעְגּוּעַ / מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מֵאִיצָה וְקוֹדַחַת תְּהוֹם."
השגרה נמצאת בסכנת קריסה מתמדת, ודומה כי ניצחונותיה של ויינברג במאבקה המתמשך נחווים על ידה כשבריריים. ביטוי יוצא דופן בעצמתו ויופיו לכך מצאתי בשיר מס' 4 במחזור 'מה מאיה מאניה דיפרסיה' (עמ' 18) – " לָתֵת לְנֶפֶשׁ לְהִתְנוֹפֵף בָּרוּחַ / מְהוּדֶקֶת אֶל הַגּוּף בְּאֶטֶב יָחִיד.". לשירה יש תפקיד מרכזי במאבק בהתרוקנות - "כְּשֶׁהַלַּיְלָה אוֹרֵב / אֲנִי נִצְמֶדֶת אֶל הַמִּלִּים כְּמוֹ / טוֹבֵעַ אֶל קֶרֶשׁ. / מְחַבֶּרֶת מִלִּים לְרַפְסוֹדָה נֶגֶד / יָם הָאִי- מַשְׁמָעוּת." (מתוך 'שירה', עמ' 24). אחד משירי הספר היפים ביותר, בעיני, מוקדש לציפור בשם גדרון וניתן לקוראו גם כשיר ארס-פואטי – " גִידְרוֹן אָפֹר קָשֶׁה לִרְאוֹת / קַל וָחֹמֶר לְצַלֵּם / גְּוָנִים שֶׁל חוּם וֶסְתָם בְּחָזֶה / קָטָן כָּזֶה, רָזֶה, / נֶחְבָּא בְּחֹרֶשׁ סָבוּךְ / מְבַקֵּש / אַל תַּבִּיטוּ, אַל תִּמְצְאוּ / רַק הַקְשִׁיבוּ הֵיטֵב / כֹּחִי הַגָּדוֹל בְּקוֹלִי הַנָּקִי / בְּהֶעַדֵּר כָּל הַיֶּתֶר." ('גדרון', עמ' 56).
בדומה לשיר המוקדש לגדרון, שירים רבים בספר מוקדשים לצמחים ובעלי חיים וחלקם מרוכזים בשער ושמו 'פלוֹרה ופאוּנה'. אסיים רשימה זו בהשוואה בין שני שירים – אחד מוקדש ליונה והשני לעטלף. לתפיסתי, מייצגת כל אחת מן החיות היבט בנפשה של המשוררת, ומרתק לראות כיצד היבט העטלף מאזן את היבט היונה ואף מפצה על קיומו. ביונה שבשיר ניתן לראות ביטוי לחלקי נפשה של ויינברג שהמוות קנה בהם אחיזה – היא מתה, ותנועתה הרפה נמשכת מכוח השגרה הנמשכת בחוץ – "יוֹנָה מְנוּתֶצֶת עַל הַכְּבִישׁ / בְּאֶפֶס תְּנוּעָה / אֲבָל נוֹצוֹת הַכָּנָף עוֹד נִרְעָדות / בְּמַשָּׂב הַמְּכוֹנִית הַחוֹלֶפֶת / יֵשׁ לַהֵן חַיִּים מִשֶׁל עַצְמָן". ('יונה', עמ' 59). בשיר 'הסוד / עטלף ניסוי' (עמ' 62) מתואר עטלף מוקף חוקרים ש" אֵין לָהֶם רֵיחַ / עטופים בִּגְלִימוֹת לְבָנוֹת / הֵם אֵינָם עָפִים. גַּם לֹא מְנַסִּים" המבקשים ללא הצלחה להבינו. לתחושתי, מייצג העטלף כוח חיות שאין להכניעו, והוא ממשיך ומתקיים גם בתנאי שבי ומוקף בחוקרים - שייתכן ומייצגים את מציאות החיים ואף חלקי נפש אחרים שחיותם מוגבלת. זאת ועוד, השיר מתייחס לקיומו של גרעין מלא חיים – 'הסוד' – שאינו כפוף אפילו לקיומו של הגוף הפיזי. כך מסתיים השיר – " דֶּרֶךְ מֵאָה דְּלָתוֹת נעולות אֲנִי מֵרִיחַ :/ הַלַּיְלָה פּוֹרְחִים הַדָּרִים / וְאוֹר יָרֵחַ חַלָּשׁ פָּרוּשׂ כִּקְטִיפָה חִוֶּרֶת. / בָּלַאט אֲנִי חוֹזֵר לְשַׁם. / גַּם בְּמוֹתִי לֹא יַצְלִיחוּ לִתְפֹּס אוֹתִי."
