"הרבה יותר קשה לא לשכוח מאשר לזכור" - חמש מחשבות על 'גלבי' מאת איריס אליה כהן (הוצאת 'ידיעות ספ
גיא פרל | 18/2/2016 | הרשמו כמנויים
"הרבה יותר קשה לא לשכוח מאשר לזכור" - חמש מחשבות בעקבות 'גלבי' מאת איריס אליה כהן (הוצאת 'ידיעות ספרים' 2016)
א. ההיסטוריה היהודית-ישראלית, כפי שמתארת אליה כהן ברגישות רבה, מורכבת מאין ספור גוונים של כאב – שואה, שכול, עקירה, הגירה, געגוע, העדר, השפלה - על ריבוא נגזרותיהם וצירופיהם. עם קום המדינה, פגש נהר הכאב שבא ממערב בזה שזרם לכאן ממזרח ובמקרים רבים, במקום שיתאפשר ריפוי הדדי, התנגשו המכאובים זה בזה, השתכפלו ואף הפכו לעוול.
ב. את העוול הגדול הכרוך בפרשת חטיפת ילדי תימן מתארת אליה כהן גם כתולדת המפגש בין שני נהרות הכאב. אין בספר 'טובים ורעים', כי אם ניסיון לעמוד על דקויות התהליכים והרגש שבשני הצדדים. יגאל, מגיבורי הספר, אומר: "ככה גם ב 'לא תשכח'. ההנחה היא שיש לך מה לשכוח. לעומת 'זכור', שהוא ציווי לעתיד. [...] הרבה יותר קשה לא לשכוח מאשר לזכור". באופן בו אני מבין את דבריו של יגאל, 'לא לשכוח' משמעו להיות במגע ער עם התהליכים ושכבות המעמקים שמתחת לזיכרון. כך, לא הופך הזיכרון לחומר נפשי קשה, והעוול לא משכפל את עצמו. אליה כהן דורשת לזכור ולכן קוראת לעוול בשמו, במקביל היא אינה שוכחת, ומתבוננת אל שורשיו.
ג. מפגש בין נהרות כאב, בייחוד אם נשען על 'אי-שכחה', עשוי להוליד גם חסד ויופי - יש כאלו בשפע במערכות היחסים המתוארות בספר. דוגמה בולטת לפוטנציאל המפגש בין נהרות כאב ניתן לראות בתיאור מפגשם המיני של שניים מן הגיבורים. כבשני ספריה הקודמים, מעלים תיאוריה של אליה כהן את המפגש האירוטי למדרגה גבוהה של ריפוי הדדי - ב'מכתוב' היו אלה עירית ואחסן ; ב'דושינקא, נשמה' ריפאו זה את זה דימה והדס; וגם בגלבי, אל נקודת המפגש שבין גוף לגוף מובאים מכאובי השנים והדורות, ובאמצעות התשוקה מופק הזהב מעפרות הנחושת.
ד. אליה כהן היא זיקית או 'זליג' הנכנסת אל תוך שפת גיבוריה וחיה בתוכה. כשהיא תימנייה היא תימנייה. כשהיא פולנייה היא פולנייה. כשהיא ילד היא ילד. כשהיא גבר היא גבר. אי אפשר שלא לשמוע מבטאים ולראות דמויות כאשר קוראים את ספריה.
ה. אהה, ויש גם קטעים בהם צחקתי ממש. "לפעמים אין ברירה, אם לא נצחק אז נבכה..." כמו שהייתה אומרת בוודאי אחת הגיבורות הפולניות של הספר.
