ייצוגי אנימה או "בורשטיין הולך אל ונוס של הבלונים הסגולים ונשאר אצל האישה הכחולה"
גיא פרל | 14/3/2020 | הרשמו כמנויים
ממליץ בחום על קריאת הרשימה מאת דרור בורשטיין – למיטב ידיעתי, לרגל ימי הקורונה הכניסה חינם, גם ללא מנויים:
https://www.haaretz.co....NE-1.8664586
רשימה קצרה ומצחיקה ועצובה. מאוד. בורשטיין שם פעמיו אל תערוכתו של ג'ף קונס במוזיאון ת"א:
"הקדמתי לגשת למוזיאון כדי להיות ראשון מול הדובי הגדול, הדובי הענקי, בעל המשרוקית. דובי ומשרוקית, אמרתי לעצמי, כל חיי הובילו אותי אליהם. אתה עוד מעט בן חמישים, חשבתי, ואם תשרוד את הנגיף תוכל לומר לעצמך: ראית מקרוב את הדובי עם המשרוקית והשוטר (השוטר קטן מהדובי! מדהים) של מי שהוא, "לדעת רבים האמן החי החשוב, המשפיע, הפופולרי והשנוי במחלוקת בעולם". חייכתי ללשון ההמעטה שנקט המוזיאון. אתקן מעט את הניסוח. לא אהיה צנוע וקמצן בשבחים כמו המוזיאון. בלי "לדעת רבים", בלי "שנוי במחלוקת". את האמת יש לומר בלי להתנצל: ג'ף קונס הוא האמן החשוב, המשפיע והפופולרי ביותר מאז ומעולם, כולל העתיד."
רגע לפני שהוא זוכה להתייצב אל מול המשרוקית הענקית שאוחז בידו הדוב העצום - "המשרוקית היא של הדובי, לא של השוטר! מדהים" – הוא עוצר לנוח:
"באולם אחר מצאתי ספסל והתיישבתי לנוח. אמרתי לעצמי שאבזבז קצת זמן מול הציור של מואיז קיסלינג שהיה שם — לא חי, לא חשוב, לא משפיע, לא פופולרי, לא שנוי במחלוקת, אפילו לא "עכשווי". סתם צייר יהודי־פולני־צרפתי שנפטר מזמן. התיישבתי מול "אישה בכחול", ציור כבן מאה. אמרתי לעצמי, אבהה בו קצת ואז אחזור לחפש מה שחשוב באמת לראות."
העצירה משנה לחלוטין את מהלך הביקור, היות שהוא שוקע להרהורים נוגים ויפים להפליא על הציור ועל דמות האישה המופיעה בו. קראנה/ו את התיאור הזה במלואו, אביא רק כמה שורות מתוכו:
"וילון מוסט בתנועה רחבה ומגלה אישה. אבל מה מתגלה? עיניה ענקיות אך אטומות בשקיפותן. בריכות זכוכית. הן לא מביטות בי ואף מבטי אינו מסוגל להבקיען. היא כמו חולמת בהקיץ. זה לא נראה חלום נחמד. היא היתה יכולה להיות מרים ב"פייטה", אך אין לה מישהו לאחוז בו. אין על מי להתאבל. רק על עצמה. היד שלה — שלוש אצבעות שמוטות. ובדל כף יד שנייה. הן לא מסוגלות לאחיזה או למחווה. כמעט ככף יד קבצנית שכבר עייפה מלבקש"
הרהוריו של בורשטיין עוררו בי הרהרורים נוגים משלי. חשבתי על האישה הכחולה כעל דימוי ל'אנימה' (ארכיטיפ הנשיות בנפש ובעולם) שמציג קיסלינג בפני התרבות בה הוא ואנו חיים. 'אנימה' מוחלשת, בלתי נגישה, הנדחקת לשולי תערוכתו של של "האמן החי החשוב, המשפיע, הפופולרי והשנוי במחלוקת בעולם". הרהרתי בגלות השכינה.
בהמשך רשימתו, באופן מודע או בלתי מודע, מתייחס בורשטיין אל ייצוג אומנותי נוסף של ה'אנימה' המציע לנו אמן גדול אחר – ונוס של בוטיצ'לי, העולה במלוא מושלמותה ועוצמתה מתוך צדפה. מסתבר שאם האישה הכחולה רק נדחקה אל השוליים, ממתינה להתפרץ כהתגלות בנפשו של מבקר אומנות על סף מחצית חייו השניה, הרי שונוס כבר זכתה לטיפול מידיו של קונס עצמו, שאף הוא מציג בפנינו דימוי 'אנימה' מעודכן. כך נחתמת הרשימה:
"אני צריך לקום, לחזור אל האמן החי הכי־הכי וכו' וכו'. אני שומע את אלפי הנעליים של ההמונים צובאים על פתח התערוכה, נענים למשרוקית הדוב האימתני, לענק הירוק הנפוח, לבלונים־קונדומים הסגולים — "וֶנוּס", מה שנהיה מהאֵלה, מבוטיצ'לי. אבל איני יכול. אני צמוד אל הריסים של האישה בכחול של קיסלינג, יהודי מקרקוב שיצא מן האופנה: צמוד לריסים הכבדים כווילונות שחורים וכבדים על עפעפיה, נוגעים ממש באישונים שלה, מאפירים את מבטה (את מבטי) כמו ענן טעון גשם שחור, שעוד מעט יֵרֵד על העולם"
