'להיוולד מחדש או להישבר לרסיסים' - על 'אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים' מאת ענת צור מהלאל
גיא פרל | 21/12/2021 | הרשמו כמנויים
'להיוולד מחדש או להישבר לרסיסים' - על 'אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים' מאת ענת צור מהלאל - רסלינג, 2021
במרכז ספרה של ענת צור מהלאל ניצבים שישה ממוארים שנכתבו על ידי מטופליו של פרויד אודות האנליזה אותה עברו אצלו וראו אור בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה הקודמת. ששת הספרים ראו אור אחרי מותו של פרויד והם נכתבו בפרקי זמן משתנים מזמן התרחשותו של התהליך האנליטי. ארבעה נכתבו על ידי פסיכיאטרים אמריקאים, אחד נכתב על ידי משוררת וסופרת ואחד על ידי בן אצולה רוסי שהפך לגולה בוינה. בעוד שתיאורי מקרה שנכתבו על ידי המטפל עומדים בליבה של הספרות הפסיכואנליטית, "אילמותו הספרותית של המטופל" - כפי שמכנה אותה צור מהלל - כמעט ולא נדונה בשיח, למרות שהמדובר בחתירה תחת מטרתה הגלויה והמוצהרת של הפסיכואנליזה "לחלץ את קולו המושתק של המטופל, רשמיו המודחקים, חלקי העצמי שלו שטרם קיבלו את ביטויים" (עמ' 15). בהתאמה, גם מעט הטקסטים הספרותיים הקיימים, לא זכו להתייחסות מחקרית מעמיקה וההתייחסות אליהם הייתה כמשקפים רשמים אישיים שאינם בעלי ערך רב. צור מהלל פועלת כנגד מגמה זו, והיא ניגשת אל ששת הממוארים כאל ספרות מינורית על פי הגדרתם של דלז וגואטרי - ספרות העוסקת בהנכחת השולי המושתק והמוחלש - במקרה זה, על ידי הקול המאז'ורי בפסיכואנליזה, קולם של המטפלים והתיאוריטקנים. פרויד המליץ למטופליו (שרבים מהם היו אנשי טיפול בדרכם להכשרה כאנליטיקאים) להעלות על הכתב את רעיונותיהם התיאורטיים אודות הפסיכואנליזה, אך המליץ להם להימנע מכתיבת יומן אנליטי ובו רשמיהם אודות האנליזה בעת התרחשותה. לפיכך, ניתן לראות בששת הממוארים ביטוי למאבק המנכיח קול אילם כמו גם ביטוי לנפרדות מדמותו הנערצת של פרויד כדמות אב, מטפל וכותב נערץ. צור מהלאל מעמיקה לקרוא בכל אחד מן הממוארים ולצד שהיא בוחנת את התכנים והתהליכים המרכזיים שעבר המטופל, היא מחלצת מששתם גם יחד הבנה עמוקה על מהות הכתיבה הממוארית, אותה היא מנסחת בשלושה רבדים הכרוכים בזיקה שבין התהליך האנליטי למעשה התרגום: תרגום החוויה האנליטית במובן של הבניית העבר (עבודת זכרון); תרגום הפרידה מן האנליזה והיבטים לא מעובדים של יחסי ההעברה (עבודת אבל); תרגום המסרים האניגמטיים שהתעוררו במהלך האנליזה, הודחקו, התעוררו מחדש ובדיעבד והם מבקשים פענוח.
ברשימה זו אתמקד בפרק השביעי בספר - "הוקרה לפרויד מאת ה"ד :(H.D.) ממרחב אנליטי למרחב פואטי" - העוסק בספרה של המשוררת והסופרת הילדה דוליטל(1886-1961) . החלק הראשון המכונה "כתיבה על הקיר" נכתב בזמן מלחמת העולם השנייה – תקופה בה חוותה ה"ד משבר נפשי במסגרתו אף אושפזה לתקופה ארוכה, והחלק השני המכונה "התגלות" מבוסס על יומן האנליזה שלה שנערך מחדש אחרי המלחמה. ה"ד פנתה לפרויד בתחילת שנות השלושים, בעקבות משבר כתיבה ממנו סבלה. האנליזה החלה בשנת 1933 בוינה, אך נקטעה אחרי שלושה חודשים בעקבות התערערות המצב הביטחוני באוסטריה אחר כיבושה בידי הנאצים. לאחר כשנה שבה ה"ד לאנליזה אצל פרויד שנמשכה מספר שבועות. בדומה לטקסטים האישיים המאוחרים של ה"ד, מאופיין הספר בסגנון אותו מאפיינת צור מהלאל כזרם תודעה גדוש בסימבוליזם ובהקשרים אינטר-טקסטואליים והוא בנוי כמעין טלאים טקסטואליים או תיעוד של הבזקי חלום. הספר זכה לקריאות רבות, ובעוד הקריאות הפסיכואנליטיות בו התייחסו אליו כאל עדות נוספת של מטופלת והתמקדו במידע שעלה ממנו אודות אופן הטיפול של פרויד, המחקר הפמיניסטי הענף בכתביה של ה"ד מדגיש את העמדה העצמאית שמבססת הכותבת אל מול עמדתו הסמכותית של פרויד. צור מהלאל טוענת כי אלו גם אלו נצמדו יתר על המידה לרשמי האנליזה המופיעים בספר, והתייחסו אליו כאל תיעוד של מציאות היסטורית, בעוד הכותבת מדגישה את רצונה לצאת נגד הרצף ההיסטורי ולהבנות בטקסט רצף משלה. הבנה זו את רצונה של ה"ד, מובילה את הקריאה אותה מציעה צור מהלאל בספר. אל כתיבתה של ה"ד צור מהלאל מתייחסת כאל כינונו של מרחב פואטי חדש עם פרויד - שנים אחרי סיומו של הקשר הממשי עמו – שהנו מרחב טרנספורמטיבי עבורה. לתפיסתה, כתיבתה של ה"ד, המשלבת בין זכרונות מימי האנליזה בזכרונות ואסוציאציות המתעוררות בשעת הכתיבה, מדגימה את כוחה של הספרות והקשרים בינה לבין הפסיכואנליזה. זאת ועוד, בעוד פרשנויות קודמות של הספר הדגישו את רצונה של ה"ד באנליזה עצמית באמצעות אסוציאציות חופשיות כהמשכה של האנליזה שעברה אצל פרויד, מדגישה צור מהלאל את רצונה של ה"ד לתת לזיכרונות ולרשמים כוח פעולה עצמאי: "הפסיכואנליזה ודמותו של פרויד הם מקורות השראה מרכזיים עבורה, אך היא אינה מעוניינת ליצור עימם יחסי סמכות המבוססים על הכנעה וציות; היא שואפת במקום זאת לכתוב דבר-מה חדש" (עמ' 222). אדגים מהלך נפשי-ספרותי זה באמצעות כמה מקריאותיה של צור מהלאל בספרה של ה"ד.
הזיכרון הראשון אליו אתייחס, סובב את זר הגרדניות ששלחה ה"ד לפרויד, לרגל אחד מימי ההולדת שלו שחל אחרי תום האנליזה. אל הזר צרפה כרטיס ברכה חידתי בו כתבה "לקדם בברכה את שובם של האלים", ללא חתימה. כוונתה של ה"ד היא לאהבתם המשותפת לימי קדם, שאחד מביטוייה היה בהיקשרותה של ה"ד לחדרו של פרויד על תמונות המקדשים ופסלוני האלים המרובים שבו. לאהבת השניים לימי קדם, נלוותה אהבתם המשותפת למסעות למקומות רחוקים. במהלך האנליזה הם נסעו יחד באופן מטאפורי למקומות שונים וכאשר "נסעו" לרומא, כלשונה של ה"ד, אמר פרויד "ברומא אפילו אני יכולתי להרשות לעצמי לענוד גרדניה" (H.D. אצל צור מהלאל, עמ' 232). תגובתו של פרויד למתנת יום-ההולדת מובאת בממואר כלשונה:
ה"ד היקרה,
קיבלתי היום פרחים. במקרה או בכוונה אלה הפרחים המועדפים עליי, היקרים ביותר לליבי. המילים, 'לקדם בברכה את חזרתם של האלים' (אנשים אחרים יכנו אותם: טובין). ללא שם. אני חושד בך כאחראית למתנה. אם ניחשתי נכון אל תעני, רק קבלי את תודתי מקרב לב עבור מחווה כה מקסימה. בכל מקרה,
שלך בחיבה,
זיגמ. פרויד (H.D. אצל צור מהלאל, עמ'233)
המכתב מאשר עבור ה"ד את קיומו של מרחב משותף ייחודי, אינטואיטיבי והדדי. אולם, מדגישה צור מהלאל, מלאכת העיבוד והתרגום מחדש של מערכת היחסים חורגת ממעשה ההזכרות לבדו, ועיסוקה של ה"ד במתנת זר הגרדניות חושפת אף את הפערים ביניהם. פרויד, בתשובתו, רומז לקרבה שבין Gods לבין Goods ורומז כי האובייקטים שהיא מקדמת בברכה אינם אלים כי אם פסלונים בלבד – ייצוגים אמנותיים של רעיון מופשט. עבור ה"ד נוכחותם של האלים והמקדשים העתיקים היא אמיתית ומוחשית באופן שאינו ניתן להסבר ע"י חוקי המדע בלבד – היא מאמינה בטרנסנדנציה, בחיים אחרי המוות ובאפשרות לקשר עם כוחות עליונים – ואילו פרויד הציג בפניה השקפת עולם מורכבת, שכללה זיקה לעולם העתיק, לצד הזדהות עם המודרנה והמדע. הדבר בלבל את ה"ד, וכאשר היא שבה ועוסקת בו במקומות שונים בממואר, תוך שהיא שואלת שאלות מורכבות על מהות יחסה ויחסו של פרויד לפסלוני האלים ולנשגב שהם מייצגים, ניתן לראות בדבר כינון מחודש של תקפות השקפותיה. בכתיבתה מקיימת ה"ד דיאלוג שיוויוני ואוהב עם מי שלעיתים ערער השקפות אלו ובה בעת היווה "terra firma – אדמה יציבה" כפי שהיא מכנה אותו. חלק מן הדיאלוג כולל ביקורת על פרויד והתייחסות אל האופן המוגבל, לתחושתה, בה יכול היה להתייחס אל עומק חוויותיה המיסטיות. הממואר, כותבת צור מהלאל, "מבטא רצון להמשיך את רעיונותיו של פרויד על הלא מודע באפיקים חדשים המעזים לרדת לעומקם של מרחבי הדמיון והרוחניות" (עמ' 240). במסגרת דיאלוג מתמשך זה של ה"ד עם פרויד היא מעבדת גם זיכרונות נוספים הכרוכים ביחסי ההעברה שלה עם פרויד הכרוכים בין השאר בשחרורה מאילמות אל מול דמותו הסמכותית של האב; שחזור של דינמיקות נפשיות הקשורות לאחיה שנהרג במלחמת העולם הראשונה אל מול מטופל אחר של פרויד אותו כינו שניהם "ההולנדי המעופף"; הפיכת האנליזה לבית ולחוף מבטחים בסערה התמידית המתקיימת בין עולמה הפנימי למציאות העולם ועוד. כך, כותבת צור מהלאל: "הכתיבה מאפשרת לה"ד לשוב לסיטואציות שבהן היא לא הצליחה לנסח את תחושותיה ובדיעבד להחליף את האלם במילים, לכונן לעצמה קול. בעזרת הקול החדש, היא גם יכולה להציע תרגום חדש למערכת היחסים שלה עם פרויד. זהו היבט מרכזי בממואר" (עמ' 241). דוגמא נוספת למציאת קולה הייחודי של ה"ד באמצעות הכתיבה ניתן לראות בתיאורה את מפגשה הראשון עם פרויד, כאשר היא נכנסת אל חדרו, מוצפת בחרדה משתקת, ומוצאת נחמה בהתבוננות בחדר ובהמשך בהתבוננות ביופי – כלבתו של פרויד:
"אתה אדם גדול מאוד, אני מוצפת מרוב מבוכה, אני מבוישת ומפוחדת וגמלונית כתלמידת בית ספר מגודלת. אך הקשב. אתה גבר. יופי כלבה. אני אישה. אם הכלבה הזאת והאישה הזאת יחברו זו לזו, זה יוכיח שמעבר לביקורת הצורבת שלך – אם אכן מדובר בביקורת – קיים אזור נוסף של סיבה ומסובב, מרחב נוסף של שאלה ותשובה'" (H.D. אצל צור מהלאל, עמ' 247).
על כך כותבת צור מהלאל: "שלוש הישויות, פרויד, יופי וה"ד, מוצגות כקשורות זו בזו ביחסי כוח היררכיים, נוכח סמכותו האולטימטיבית של פרויד. אולי בקשר משולש ייחודי זה, תוהה ה"ד, ניתן יהיה לשנות את יחסי הכוח ולבסס מרחב אחר של סיבתיות ושל משמעות" (עמ' 247-8).
כוחה המכונן של הכתיבה מושווה על ידי צור מהלאל ל'לידה מחדש' ואביא הדגמה נוספת שלו. אחרי הלידה הקשה של בתה, בקשה ה"ד לנסוע ליוון כדי למצוא ריפוי גופני ונפשי. באחד מימי הטיול היא ראתה רצף של תמונות מוקרנות או נכתבות על קיר חדר המלון בו שהתה – התגלות שאף נתנה לחלקו הראשון של הממואר את שמו – 'כתיבה על הקיר'. בעוד שה"ד התייחסה אל ההתגלות כמייצגת כח יוצר ארכאי וטרנסצנדנטי כאחד באמצעותו "הכתיבה ממשיכה לכתוב את עצמה או להכתב" בעוד פרויד פירש את החוויה כ "נטייה מסוכנת או סמפטום" (H.D. אצל צור מהלאל, עמ' 253), הלוסינציה הקשורה ברצונה להתאחד עם אימה. בשעת כתיבת הממואר מתעקשת ה"ד על משמעותה הנשגבת של החוויה, המלמדת על משמעותה העמוקה של הכתיבה בכלל וכתיבת הממואר בפרט:
"אני חשה שכל חיי, כל ישותי, ייהרסו לנצח אם אחמיץ את האפשרות הזו. אל לי לאבד אחיזה, אל לי לאבד את סופה של התמונה, שכן אז תאבד המשמעות של המכלול, שהושג עד כה בכאב. אני חייבת להחזיק כאן מעמד או שהתמונה תיטשטש והרצף יאבד. במובן כלשהו, נראה שאני טובעת [...] אני חייבת לטבוע לגמרי ולצאת מהצד השני [...] אני חייבת להיוולד מחדש או להישבר לרסיסים" (שם).
מוסיפה צור מהלאל: "עבודת התרגום לרצף התמונות ופענוח משמעותן הסמלית מוצגים כאתגר שיכריע את גורלה בין לידה מחדש לניפוץ לרסיסים. המדיום לעבודת תרגום זו הוא הכתיבה, שכן הכתיבה והשפה הם המרחבים המעניקים לה כנפיים נוכח החומות הנסגרות של השיגעון" (עמ' 254)
דוגמא אחרונה להפיכת הכתיבה למרחב מרפא ומכונן קול אביא מן הניתוח המורכב והנרחב אותו מציעה צור מהלאל להרמזים הרבים שכוללת ה"ד בספרה לשיר "אתה מכיר את הארץ" (Kennst du das Land) – שירה של מיניון מתוך הרומן הקלאסי מאת גתה "וילהלם מייסטר, שנות החניכות". גיבור הרומן, וילהלם מייסטר, קונה את מיניון ממנהל להקת הנוודים אליה היא שייכת והוא נוטל אותה תחת חסותו. בדומה לתפקידו בספרו של גתה, לשירה של מיניון תפקיד מורכב ורב רבדים גם בממואר. באמצעות המרחב הפואטי שהוא מהווה עבורה – כקוראת וכותבת – מביאה ה"ד לידי ביטוי בקולה הפואטי הייחודי את אהבתה לפרויד, תשוקתה המרומזת אליו, מערכת הזיקות ההדדית ביניהם- המודעות והבלתי מודעת:
"המפגש המחודש עם שירה של מיניון מאפשר לה"ד גם מפגש מחודש עם פרויד על מנת לעבד היבטים מסוימים של יחסי ההעברה ולקבל את עובדת הפרידה מהאנליזה ואת עובדת מותו. ברומאן החניכה, וילהלם מייסטר משמש כאביה המאמץ של מיניון אך כאמור גם כאהובה הסודי, אהבתה הנכזבת. דמותו של מייסטר נשזרת בדמותם של גתה ופרויד ומהם יוצרת ה"ד משולש של אבות מאמצים ומאהבים. ה"ד מזדהה עם דמותה של מיניון ובעזרתה נזכרת בילדותה הנשכחת, בכך שהייתה ילדה אבודה ששורשיה אבדו. החייאת הזיכרון באמצעות הפואטיקה מוצגת כמענה לדרישה בדבר השלמה עם המוות כעובדת חיים. בהשראת מיניון, העושה שימוש בשיר על מנת להשיב אליה את מייסטר, ה"ד מעניקה לפרויד את הממואר" (ע"מ 263-4).
בדומה למיניון, עליה כותב גתה ברומן "היא היטיבה לשיר, וכמו מעצמה למדה לנגן בקתרוס. רק בלימוד הדיבור התקשתה, ונראה שקשייה היו נעוצים יותר בדרך מחשבתה מאשר באופן היגויה" (גתה אצל צור מהלאל, עמ' 256), גם עבור ה"ד מהווה הכתיבה הפואטית מרחב ייחודי, שמור ומפותח בו היא מכוננת את קולה, והופכת את זיכרון הדיאלוג עם פרויד לדיאלוג טרנספורמטיבי מתמשך המתקיים בתוכה.
ספרה של צור מהלאל מזמין התבוננות אל לשדה של הפסיכואנליזה, והוא מיועד לבקיאים בה כשם שהוא מיועד לעושים בה את צעדיהם הראשונים. הדבר מתאפשר הן בזכות השענותה על הממוארים המרתקים והן בזכות הקריאה מאירת העיניים שצור מהלאל מציעה בהם. לצד עיסוקו בשאלות אודות מהות הכתיבה בכלל והכתיבה הממוארית בפרט, הספר עוסק בשאלות יסודיות כמו מהי האנליזה, כיצד היא פועלת על נפש האדם ומה משמעות הקשר בין המטפל למטופל בתוכה. צור מהלאל מציעה תשובות מורכבות ובהירות כאחד לשאלות אלו, דווקא משום שתשובותיה עולות מתוך תיאור המעשה הטיפולי בהקשרו האישי ביותר, כפי שנחווה על ידי המטופל או המטופלת, ולא מתוך הכתיבה התיאורטית הטהורה. צור מהלאל אינה מתמקדת בתיאוריה הפסיכואנליטית, כי אם באופן בו נתממשה בקשרים שיצר אביה מייסדה עם מטופליו. דמותו של פרויד העולה מן הספר הנה דמותו של מטפל חכם, סקרן ואנושי, אנושי מאוד, היוצר קשרים שונים בתכלית עם אנשים שונים בתכלית זה מזה, בניסיון משותף והדדי להבין את הכוחות הפועלים בהם. מרתק לזהות בבהירות יסודות איתנים אלו של הפסיכואנליזה, שעודם עומדים בליבה ובלב הסתעפויותיה המרובות מראשיתה ועד היום, בספריהם של מטופלים שבאמצעות הכתיבה המשיכו את התהליך הטיפולי וחילצו את קולם שהמחברת משמשת לו להד. דומה שזהו אחד מהישגיה המרכזיים של צור מהלאל בספר שלפנינו.
פורסם גם ב'עיתון 77', גליון 421, דצמ' 2021
