"מַחֲשָׁבָה חוֹצָה חֲלוֹם" – קריאה בספר 'תנשמי' מאת עפרה שלו (ספרי עיתון 77, 2014, 93 עמ'
גיא פרל | 19/4/2015 | הרשמו כמנויים
בֹּקֶר
לֹא לִשְׁמֹעַ, לֹא לָדַעַת, / לֹא לִטְעֹם אֶת הָאֵפֶר. / אֲדָמָה כְּלוּאָה בֵּין שִׁנַּיִם חוֹרְקוֹת. // קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ חֲצוּפוֹת דּוֹחֲפוֹת אַפָּן בֵּין חֲרַכֵּי הַתְּרִיס, / גַּם שִׁירַת הַבֻּלְבּוּל עַל עַנְפֵי הַהַרְדּוּף לֹא תְּפַיֵּס אוֹתִי לָקוּם. / אֲנִי מַנְמִיכָה עוּף, נִבְלַעַת בִּכְלוּב עַצְמוֹתַי, // תְּכֻבֶּה הַשֶּׁמֶשׁ."
השיר 'בוקר' הנו אחד מממספר שירים בספרה של שלו בהן מתואר המעבר בין לילה ליום או בין יום ללילה, והם מייצגים את מורכבות תנועתה בין עולמה הפנימי לבין המציאות החיצונית. שלו נעה ונדה בין ממלכת היום לממלכת הלילה, ובין חושך לאור, ויש והמעברים הופכים לנקודות התנגדות או קרעים. בשיר 'בֹּקֶר', למשל, ניכר הרצון שלא לפגוש בעולם, ואל ההתנגדות לאור היום נלווית ההבלעות בכלוב הצלעות המיצג את העולם הפנימי. אולם, יש לשים לב לכך שהקושי הכרוך ביציאה אל החוץ אינו נובע מהתרפקות של שלו על עולמה הפנימי , ההפך הוא הנכון, מתחוללת בתוכה סערה - "בַּלֵּילוֹת, כְּשֶׁשֶּׁקֶט מְכַסֶּה אֶת הָאָרֶץ / זְבוּבִים נוֹבְחִים בַּחֲדָרַי." (מתוך 'בלילות', עמ' 31). דומה שמשאלתה העמוקה הנה לתנועה הרמונית יותר בין העולמות, שתאזן את המתרחש בתוכה, למשל – "לוּ אֶפְרֹם אֶת הַחוּט הַתּוֹפֵר / יוֹם לְלַיְלָה / בְּתַכִים צְפוּפִים כָּל כָּךְ – / יִנָּתֵן סִימָן." (מתוך 'התפר', עמ' 14). או "בָּרְוַחִים אֲנִי אוֹרֶבֶת / לַתֶּדֶר שֶׁיְּפַיֵּס בֵּין / הַתְּבוּנָה לְקִמּוּט הַנֶּפֶשׁ." (מתוך 'תדר', עמ' 16). זאת ועוד, יש ועצמת הפעילות בעולם הפנימי מובילה להשתלטותו על המשוררת, והיא דוחקת את רגלי המציאות, למשל – "הַמַּרְאוֹת בּוֹקְעִים מֵהַחֲדָרִים הָעָרְפִּיִּים. [...] אֲנִי מְגַשֶּׁשֶׁת בְּעַפְעַפַּיִם תְּפוּרִים וּבְשָׂפָה חֲתוּמָה, וְרַק גַּרְעִין / הַדַּעַת מַנְחֶה אֶת מַסְלוּלֵי זְמַנִּי. // כַּלְבֵי הַנְּחִיָּה שֶׁלִּי הֵם פֵּרוֹת הַבְּדָיָה, חֶזְיוֹנוֹת הַלֹּא-מוּלָד, / מְבָרְאִים נְתִיבִים אֶל יְעָדִים סְתוּמִים." (מתוך 'על העיורון', עמ' 19).
שיר נוסף העוסק במעבר בין לילה ליום הוא 'קולות' (עמ' 12). מתוך השיר: "עֵרוּת סוֹגֶרֶת לַיְלָה, / צוּפִית שׁוֹרֶקֶת אֶת יוֹמָהּ, // מַחֲשָׁבָה חוֹצָה חֲלוֹם, / לָרוּחַ קוֹל אַחֵר בָּאוֹר, // מַנְגִּינָה עֲזוּבָה / מֻנַּחַת עַל מַצָּע חָדָשׁ." גם כאן הלילה אינו מקום של מנוחה, ואין כל התרפקות עליו, אך דומה שהפעם מתאפשר מפגש הרמוני יותר בין הפנים לבין החוץ - בין המחשבה לבין החלום ובין הרוח לאור, והשיר מסתיים בתקווה להתחדשות. בשיר זה מתארת שלו את חלומה כבעל איכות פיזית, וזאת מבלי להתייחס אל תוכנו. התייחסות אל החלום מופיעה גם בשירים נוספים, למשל – "יִקְשְׁרוּ בְּחֶבֶל טַבּוּר / חֲלוֹם לְסֶלַע." (מתוך 'תפילה' עמ' 49) או "בַּחֲלוֹמוֹת הָאוֹר כָּבֶה" (מתוך 'התפר', עמ' 14). דומה שאיכותם הפיזית של חלומותיה מדגישים את תפקידם עבור שלו – הם משמשים כמרחב מעברי הפרוש בין היום ללילה ובין הפנים לחוץ. איכותו הפלסטית של החלום המופשט מאפשרת לו לנכוח בשני העולמות. דוגמא נהדרת לדבר ניתן לראות בשיר מעבר נוסף (ללא כותרת, עמ' 15). האם קריאות האנקור המוזכרות בו מופיעות בתוך החלום, או שהן חודרות אל השינה מן העולם החיצון? האנקור נמצא בשולי החלום – שוב דימוי פיזי – האם אלו שוליו החיצוניים או הפנימיים? שלו מערפלת במתכוון את התשובות לשאלות אלו והדבר מדגיש את איכותו המעברית של החלום – החלום, כמו האנקור, אינו שייך באופן בלעדי לעולם הפנימי או למציאות העולם, ולכן, בו עשוי להתקיים המפגש בין הממדים. וזה השיר:
בְּשׁוּלֵי הַחֲלוֹם
אַנְקוֹר מְשַׁדֵּל אֶת זַנְבוֹת
הַמַּחֲשָׁבָה לְהֵעָנוֹת לִקְרִיאוֹתָיו,
הוֹדֵף פִּרְפּוּרִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל
צְלִילֵי לַיְלָה
מִי יוֹדֵעַ מַה יָּבִיא הָאוֹר.
הרשימה ראתה אור ב'עיתון 77 - הירחון לספרות אמנות חברה וביקורת', גליון 381, פבר'-מרץ 2015.
