זכות הצעקה – פריז, יולי, 2015.
רות נצר | 29/7/2015 | הרשמו כמנויים
במוזיאון לואיס ויטון החדש בפריז - הפקה ארכיטקטונית אולטרא-מודרנית – תערוכה שקרויה : 'מפתחות לתשוקה'. האוצרת סוזן פייג' מסבירה שהיא רוצה מהצופה דיאלוג מעמקים אוטנטי עם האמנות, יתירה מזו שיהיה זה דיאלוג הדדי בינו ליצירה. לכל יצירה יש 'אווּרה' משלה והמטרה של התערוכה היא לחוות נוכחויות אמיתיות. לחוות חוויה פיזית אמוציונאלית. המפתח ליצירה אינו בתאוריה שמחוצה ליצירה אלא ביצירה עצמה ובחוויה האמפתית של הצופה.
לראשונה אני שומעת את האמפתיה (הקוהוטיאנית) מגויסת לשרות האמנות, כמו גם את הדיאלוג ההדדי (האינטרסוביקטיבי).
אחד האולמות שמאפשר לממש את המפגש האוטנטי החוויתי הוא האולם שמוקדש לנושא הצעקה. רוב הציורים הם הצעקה שלא נצעקה. כאלה הם שני רישומים אפרפרים של ג'אקומטי, שמראים דמות ישובה בתוך מערכת ריבועית שסוגרת עליו, ספק כולאת ספק מגינה. פניו מסוגרים מנותקים. ציורים נוספים מרשימים הם של ציירת מראשית המאה העשרים, הלנה שג'רפבק, שלראשונה התוודעתי לקיומה וכשרונה. אלו פנים חוורות מלנכוליות של אשה שפיה הקטן חתום. וציור של דמות גבר עירומה של פרנסיס בייקון, שרק את אחוריו נראה, כשהוא הולך מפנינו והלאה. כל אלה שותקים עבורנו את כל מה שלא העזנו להרגיש ולצעוק, את האין-צעקה שהולכת ומהדהדת בעולם לאין קץ.
הציור מבטא את הצעקה שמעבר למלים, לפני המלים.
מעניין שפסלים ומסכות אפריקאיות רבות הם פעורי פה. האם פרושו שיש להם את רשות הצעקה הטבעית? זאת הצעקה שר' נחמן מברסלב מחייב את חסידיו לצעוק ביער.
ומי צועק כאן במוזיאון בפה מלא? בציור אחר פרנסיס בייקון מתאר גבר לבוד חליפה ועניבה יושב בתוך מרובע כולא, כמו כלא נאשמים, פנים מעוותות ופיו צועק בשנאה או אימה.
והנה הציור המפורסם – 'הצעקה' של מונק. דמות רפאים בהתקף חרדה, עיניו נטולות אישונים וראשה כגולגלת, כשכל הטבע סביב צועק יחד איתו. מונק כתב אודות הציור: "ראיתי דם ולשונות אש, רעדתי מחרדה והרגשתי צעקה אינסופית". האוצֵר כתב שבתמונה זו יש מבט למוות ואסוציאציה לצליבה. למרות שזו אחת התמונות המפורסמות ביותר, משום מה הציור אינו מוקף אנשים כמו ציור המונה ליזה, ואינו נשמר במערכות אבטחה כבדות כמותה. מה כל כך אהוב במונה ליזה? השתיקה המסתורית שלה וידיה השלובות של אשה מכובדת מבויתת שחיה לפי המוסכמות ולעולם לא תפתח את פיה לומר מה שבלבה? היא לעולם לא תצעק. כי לנשים לא היתה זכות דבור ומה גם זכות הצעקה. אם צעקת, ולא חשוב כמה היית מדוכאת ולכן צעקת, היית נחשבת היסטרית או מכשפה.
מעניין שאוצר התערוכה ציין שהפסים השחורים הנעים בציור הצעקה של מונק מזכירים את שערות הנחש של מדוזה. מי שהעמיק להבין זאת היה קאראווג'ו, הצייר הסוער והאלים, בן המאה ה-17, בציור שלו את ראש מדוזה, ציור שתלוי במוזיאון האופיצי בפירנצה. מדוזה, כידוע היתה בעלת מבט מאבן ושערות ראשה נחשים מתפתלים. אסור היה להביט בה. ובכל זאת קאראווג'ו מצייר אותה, כדי שנביט. כי מה שמיוחד בציור שלו הוא המבט המבועת שלה עצמה. לא את הבעתה מפניה הוא מצייר אלא את הבעתה שלה מפני העולם הגברי שפגע בה, בעתה שהעולם הגברי היה כה מאוים מפניה. וכך צעקת המדוזה מכילה את מה שנהגו לכנות האשה ההיסטרית והמכשפה. מדוע היא צועקת בציור שלו? מדוזה נהפכה לדמות איומה ומסוכנת בעלת ראש מפלצתי, לאחר שפוסידון אנס אותה. אתנה, שמדוזה היתה כוהנת במקדש שלה, הענישה אותה על כך והפכה את ראשה למפלצתי. כרגיל, האשה הנאנסת היא הנענשת. היתה למדוזה סיבה טובה לצעוק. אבל את הצעקה הנשית לא הכניסו לתערוכה במוזיאון הזה.
לפני שנים שמעתי ממטופלת על הרצון שלה לצעוק. לבקשתי לצייר את תחושותיה, היא ציירה את הצעקה בסדרת ראשי נשים שפיהם פעור וחללו שחור כולו. כמה אפלה הייתה בתכנים שהיא לא יכלה לצעוק.
