'קואן של אביב' – אגדת זן ויאטנמית (לו מה הו 2013)
רות נצר | 8/8/2016 | הרשמו כמנויים
עלילת הסרט: מורה לסייף בחצר הקיסר נשלח למצוא מומחה סייף שיחליף אותו כי הוא כבר זקן. הוא הולך אל מומחה סייף ידוע שגר הרחק כדי לבחון את שני בניו למשימה זו. הבנים רדופי קנאה, תחרות והשגיות, והמורה בוחן אותם בשאלת קואן: איך זה שעץ שעליו ירוקים מגדל פירות אדומים. תשובות כולם סבירות למדי. המורה מעדיף עליהם את הבת, שגם היא מיומנת באמנויות הלחימה כמו אחיה, ושמשמשת כמשרתת של המשפחה – המנקה ומבשלת ומגישה, ואף אוכלת בנפרד מהם. היא בעצמה מיומנת באמנויות הלחימה כמו הבנים, אלא שאינה נחשבת בגלל המעמד הירוד של הנשים בכלל, ובגלל שיש לה פגם אסתטי בלחיה. בחירתו מפתיעה את כולם. נראה שהוא בוחר בה לא בשל תשובתה אלא משום שאינה נגועה בצרכי כבוד, השג ותחרות כמו אחיה. היא מסרבת לקבל את המינוי ואומרת שטוב לה בבית אביה האלמן ותפקידה לשרת את בני משפחתה, וגם שאינה ראויה כי היא מכוערת, בגלל הפגם בפניה. המורה מכחיש את טענתה ולדבריו הוא רואה את יופיה הנפשי. היא עונה לו שאינו רואה טוב, ואמנם לפני לכתו היא נותנת לו מתנה – משקפים. כלומר, היא בטוחה שהוא טועה ולא מפנימה את המסר של יופיה הנפשי. המורה כותב לאביה שיר שאומר: פשטות ונדיבות הם שתי הזרועות של האושר. כשהוא רואה בבת את מייצגת הערכים האלה, שחשובים יותר מכוח הלחימה.
בשובו לחצר הקיסר הוא אומר לקיסר שאמנם לא מצא את המחליף אבל הוא מראה לו את המתנה שקיבל ממומחה הסייף: פסלון של צב שמסמל את הטקטיקה הנכונה של לוחם: עליו להתכנס בתוכו כמו צב ולדלות מתוכו את משאביו כדי להלחם, ואולי התכנסותו של הצב בתוכו היא עמדתה של הבת.
יש בסרט גם ספור משנה – קבצנית באה לכפר ואנשי הכפר מגרשים אותה, פרט לאלמנה מטופלת בילד שאנשי הכפר מתנכרים גם לה שמארחת ומאכילה אותם. האלים גומלים לאלמנה, הם שולחים גשם מבול שמציף את הכפר ואת האלמנה מצילים ומעניקים לה גומחה-שוּחה להנצל בתוכה מהמבול. האלמנה טובת הלב מאפשרת לכל בני הכפר לבוא לשוחתה ומצילה אותם. אחרי מותה, האלים הפכו אותה לברבור הלבן והאצילי באגם שנוצר מההצפה.
שני הספורים המקבילים על שתי הנשים מעבירים את המסר הפטריארכאלי של העדפת והאדרת האשה הפשוטה שלמרות שאינה נחשבת בחברה, היא נדיבה ומשרתת בכל לבה את צרכי הזולת מבלי להתחשב בצרכיה היא, ובה מתגלם האושר.
בניגוד למסר זה אפשר להתבונן בסרט מנקודת מבט פמיניסטית שמנוגדות למסר הגלוי של הסרט*:
האם כוונתו של המורה שהפשטות והנדיבות הנשיים שלה עושים אותה ראויה יותר לתפקיד הוראת סייף כי תוכל לשלב תכונות נפש איכותיות אלה בלחימה, לשלב את הלחימה הגברית ברכות נשית? או אולי ההיפך, שהוא מעריך את בחירתה להשאר בתפקידה כמשרתת כמעידה על פשטותה ונדיבותה?
נראה לי שהמורה בחר בבת בגלל פשטותה ונדיבותה, אלא שתכונות אלה הן גם אלה שמונעות ממנה לממש את יכולותיה הגבוהות יותר, שיכולות לאפשר לה להעניק ידע ערכי יותר מהענקת מזון ושרות לגברים. אילו הסכימה לבחירה, היתה יכולה למלא את התפקיד החשוב שהעולם הגברי זקוק לו, של אשה שהיא מורת דרך לגברים, שמביאה את המסר של שילוב העולם הגברי עם הנשי. האם לא בשל כך המורה בחר בה?
ואם כך, מדוע המורה מקבל מייד את סרובה ואינו ממשיך להפציר בה? הרי מוכר לנו המוטיב של הנבחר הראוי שהוא גם צנוע ולכן בפעם הראשונה שנבחר הוא מסרב לתפקיד ואינו מאמין שהוא ראוי (למשל משה ועמוס במקרא). סרוב כזה נחשב לביטוי של איכויות נפש, ומעצים את היותו ראוי לתפקידו. מוכר גם המוטיב באגדות שהילד השלישי הפחות נחשב הוא המתגלה כראוי לירושת האב. אבל האגדה שלפנינו אינה מממשת את ההמשך המקובל של אגדות כאלה של שכנוע הנבחר לתפקידו. מה שקורה הוא ההיפך:
הבת מוצגת כמי שמזוהה לגמרי עם תפקידה המובן מאליו והבלתי מוערך כמשרתת אחרים. אין זה תפקידה המטריארכלי הטבעי אלא תפקיד שהפטריארכט הועיד אותה אליו, שבו אישיותה וכישוריה האיכותיים מחוקים, ללא אותם חלקי צל שחיוניים למסע הגיבורה: תחרותיות, צורך בכבוד והצלחה הישגית, אשר מודגשים כל כך אצל שני אחיה. יתירה מזו, סרובה אינו נובע רק מפשטותה ואמונתה בתפקיד השרות הביתי שלה, אלא גם מתחושת חוסר הערך העצמי בשל הפגם האסתטי שלה. הרי יתכן שבגלל פגם זה אין לה סיכוי למצוא לעצמה שידוך הולם ולא נותר לה אלא להאמין שטוב לה במצבה המוגן והמחוק בבית אביה. כך מוארת בחירתה באור הפוך לגמרי, כהזדהות קורבנית עם מה שהעולם הגברי מצפה ממנה, להיות כמו האלמנה הנדיבה שרק האלים יודעים את ערכה ולא בני האדם, וכהחמצת מה שיכול להיות המימוש העצמי שלה בשל בטול עצמי, כשאינה עונה לקריטריונים האסתטיים של בת נחשבת, כך שתפקיד השרות הביתי הוא מפלט עבורה מהחיים ולא בחירה אמיתית של יעוד. ומכאן, לא ברור כלל – האם הפשטות והנדיבות של האשה הם באמת ביטוי האושר שלה, או אולי של הגבר המתבונן בה ומתפעם ממנה, שבסופו של דבר, מתוך יחסו האמביוולנטי כלפיה, רוצה להנציח אותה במצבה כמשרתת הגברים. הספור הזה הוא גם ואריאציה מזרחית של תסביך סינדרלה**, שקולט דאולינג מצביעה על קיומו אצל האשה המערבית; תסביך שמבטא את פחד האשה מאי תלות ומהצלחה, ושגורם לה להשאר נחבאת אל הכלים של המטבח.
ועוד דבר: הרעיון הזן-בודהיסטי שכל תאוריה ופרשנות היא מבנה מומצא שלנו ושתמיד יש פער בינו לאמת (כפי ששמעתי בהרצאה שקדמה לסרט) משמעו שכל אחיזה בפרשנות מסוימת היא לא האמת. עמדה בודהיסטית כזו עשויה לטעון שהתובנה הפמיניסטית גם היא אינה האמת. זו עמדה שמאפשרת לא לקחת אחריות על המשמעויות של מלכוד הנשי בסרט הזה.
*ראו גם את הפרשנות שלי לסרט הקוריאני הבודהיסטי 'אביב, קיץ, חורף, סתיו ואביב' בספרי 'נפש הקולנוע' (רסלינג. 2014).
**דאולינג קולט. 1983. תסביך סינדרלה – פחדן החבוי של נשים מאי-תלות. תרגום שלומית אביאסף מוסנזון. שוקן.
