על הסרט 'על גוף ונפש' (אילדיקו אניידי 2017)
רות נצר | 22/2/2018 | הרשמו כמנויים
זה לא עוד סרט על גבר ואשה. זה סרט אחר: מריה השקטה המנותקת ומנוכרת, שתנועותיה אוטומטיות מכניות, נטולת תובנה ליחסי אנוש, מגיעה לעבודתה החדשה כמנהלת בקרת איכות במפעל בשר קר ואפור בבודפשט. היא רצינית מידי, נצמדת לחוקים ולא משתלבת. אנדרה, מנהל הכספים של המפעל, גם הוא גבר שקט ובודד. קצת יותר מבוגר ממנה.
שניהם עובדים בבית מטבחיים לפרות. הנתק הרגשי של שני הגיבורים יכול להיות אחד מהדרכים לשרוד בעבודה נוכח טבח הפרות היומיומי, שהוא גם מטפורה לטבח כמצב הפוליטי בעולמנו. הנתק יכול להיות התגובה הנורמלית למצב הבלתי נורמלי הזה. אולם מריה אינה חיה בנתק תגובתי אלא היא כך מעצם טיבה, בהיותה על הרצף האוטיסטי. הנתק הרגשי של מריה נוכח שטפי הדם בבית המטבחיים הוא אותו נתק רגשי בו היא מגיבה לדם הנשפך מזרועה בעת נסיון ההתאבדות שלה. לובן הבגדים שלה והבעתה מקרינים בתוליות תמימה שתואמת את שמה מריה. היא כמו שלגיה והיפהפהיה נרדמת, כילדה שמעולם לא הכירה את חוקי המציאות, ובמובן הזה אין בה שמץ הכרות עם הצל האנושי של תככים, מניפולציות, זדוניות, אלימות, פתינות, מיניות – שרוחשים סביבה.
אצל שניהם הבדידות והנתק כלפי חוץ מסתירים פגיעות ורגישות שהם מייטיבים להסוות. בהתחלה מרחוק במבטים גנובים בחדר האוכל, ובהמשך מקרוב יותר, הם מגלים שיש ביניהם חיבור שהם לא מסוגלים להסביר – שהם חולמים את אותם החלומות בלילה.
את חלומותיהם אנחנו רואים בפלשבקים פתאומיים של אייל ואיילה בחיזור עדין ביער מושלג.
בשלב הזה, כמו מריה ואנדרי, גם אנחנו הצופים לא יודעים שאלו חלומותיהם המקבילים.
האם יש תופעה כזו של חלימה מקבילה? קשה לי להאמין שיכולה להתקיים חלימה מקבילה כל כך זהה ומדויקת כמו כאן. תופעת סינכרוניסיטי של חלומות מקבילים זהים מתוארת בספר 'מאה שנים של בדידות' של גארסיה מארכס, כשאנשים מטיילים זה בחלומו של זה. כתופעה שמבטאת את החבור הקיומי של השתתפות המיתית-ראשונית בין נפשות האנשים. תופעה זו מוכרת לי גם משתי אגדות נוצריות. באגדה אחת מסופר על זוג חשוך ילדים שלילה אחד שניהם חלמו על פרה, ואז האשה הרתה. באגדה השניה, (בנובלה 'הנבחר' של תומס מאן) שני חשמנים חולמים באותו לילה אותו חלום, על זהותו ומקומו של המיועד להיות אפיפיור. בספורים נוצריים אלה הקבלת החלומות היא אות וסימן להשתתפות אלוהית בגורל האנושי.
החלימה המשותפת משרת בסרט את עלילתו, כדי ליצור קרבה בין שני אנשים שהקרבה ביניהם בלתי אפשרית, בעיקר בגלל הלקות הנפשית שלה. כשנודע להם חלומם המשותף הם מנסים להתקרב.
חלימה זו גם מסמלת את קרבת הנפש התת-קרקעית ביניהם, שני אנשים בודדים שעורגים לקשר, ולא מסוגלים לממש אותו עם זולתם אלא בעולם החלימה של הטבע התמים, הטהור כלובן השלג, המעודן והיפה, שבו האיל והצביה נפגשים במגע-אף ובחיפוש יחד של עלים לאכול, ולא במימוש של מיניות, שבקיום האנושי בסרט מופיעה רק בביטוייה הוולגריים.
נכותו ביד של אנדרה, שמסמלת את נכותו הנפשית, במקביל לנכות הנפשית שלה, גם היא מבטאת הקבלה ביניהם. ושהם במובן הזה נפש תאומה.
כמו בחלומותיהם בהם האייל מסייע לאילה בחפוש אחרי עלים שמתחת לשלג – כך ביחסים ביניהם הגבר מחפש מבעד לשלג-קרח של הבעת פניה את הקשר המזין ונותן לה אותו.
היחס בין הדיאלוג הסמוי בין האיילים לבין הדיאלוג הסמוי של הגבר והאשה במציאות של הסרט הוא כיחס בין ירושלים של מעלה לבין ירושלים של מטה כשירושלים של מעלה מסמלת את השלמות המקודשת שנוצרה כדימוי קומפנסטורי כאשר אבדה האפשרות לקיים את ירושלים של מטה, כשהבית השני חרב. בסרט נוצר אפוא דימוי קומפנסטורי של חיבור האוהבים בעולם דימויים מנותק מהמציאות המודעת.
הסרט קרוי 'על גוף ונפש', ומתייחס לקושי של אנשים להתחבר במישורי הנפש והגוף כאחד. הסרט מבטא את החבור הסמלי בין גוף ונפש דווקא בעזרת האיילים, בעזרת חיה שהיא קודם כל סמל של קיום גופני. אבל בעולם הקדום לא היתה הבחנה בין גוף ונפש, וחיות סימלו אלים. כלומר, במישור הבראשיתי של הנפש החיה יכולה לסמל קיום נפשי, ואפילו קיום נפשי גבוה. ואמנם האייל הוא חיה אצילה ועדינה.
ומעניין: בסרט אחר שמוקרן בימים אלה, 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי' מופיעה פתאם איילה מהוססת אל האם המתאבלת על מות בתה. גם כאן סצינה רגישה זו מנוגדת לניכור ולנוקשות שבסרט. ולרגע תוהה האם האם האיילה היא גלגול של נשמת בתה.
משום שהאייל בתרבויות שונות הינו בעל סמליות של האל, או שליח האל, או סמל הערגה לאל ולאהוב באשר הוא ('כאיל תערוג על אפיקי מים', 'ברח דודי ודמה לך לעופר איילים'), הרי שאהבת הזוג המהוססת והעדינה שמתהווה בסרט מקבלת בתמונת האיילים את הממד הנפשי-רוחני שלה, שעוד יותר מעצים את הפער בין האלימות כלפי הפרות הנטבחות, והוולגריות המינית שרוחשת בסרט בין אנשי המפעל, לבין מה שהנפש האנושית בתשתיתה הנאצלת שואפת אליו.
הסרט הזה מראה תופעת סינכרוניסיטי של בו זמניות של ארוע, שנחווית כבלתי מקרית, כלומר, כבעלת משמעות גורלית. המשמעות היא שיש קרבת נפש תת קרקעית בין שני החולמים את אותו חלום. המשמעות היא גם המשמעות הסמלית-פסיכולוגית של החלום, כשהאיילים מסמלים ערגה, וכך היא גם בעלת משמעות של מסר לשניהם לקראת מימוש הקירבה ביניהם כמימוש גורל.
כמו בתופעת הסינכרוניסיטי עצמה (כפי שתוארה והוסברה על ידי יונג) יש כאן שאיפה לחבור ניגודים: של הגוף והנפש, החייתי והאנושי, הגברי והנשי, הנמוך והגבוה בנפש, המציאותי וההזוי הפנים-נפשי.
ההתרחשות בסרט מכוונת על ידי התסריטאית, כדי לומר שהגורל יוצר חיבורים מקריים בלתי מקריים כדי לחבר אנשים זה לזה, ושארועי הסרט תוזמנו כך ששניהם יגלו שיש להם חלימה זהה. אבל קובע הגורל המתזמן את הארועים בסרט הוא התסריטאי. התאום של ארועים מקריים לכלל אי מקריות משמעותית ביצירת אמנות מאפיינת את האמנות בכלל, כאשר כל כתם וקו ודמות וצליל מתוזמנים על ידי מבט-שדה מרחבי שמייצר במקריות בלתי מקרית, ובמודעות לא מודעת את היצירה. כאילו היצירה היתה מראש בתודעה הלא מודעת עם תיזמון חיבורים שיוצרים את תחושת ההלימות והשלמות המופלאה של האמנות. זו הסינכרוניסיטי של האמנות עצמה.
מאריה, בדרכה המהוססת והעילגת מנסה ללמוד את דרכי הקירבה האנושית. בגלל הקושי שלה במגע גופני, שנובע משייכותה לספקטרום, היא מנסה לממש את עצת הפסיכולוג ללמד עצמה מגע חושי; היא מקשיבה למוסיקה, נוגעת במרקמים חושיים שונים ומשהו משתנה בה. בסוף הסרט, אחרי שהם מממשים את אהבתם לראשונה, רואים אותה אוחזת בידו הנכה השמוטה ומניחה אותה על גופה. זו מחוה אנושית שלא היינו מצפים לה ממאריה עד כה. זה סרט נוגע עמוקות ללב. עדין ואנושי.
הלכתי לראות את הסרט בגלל האיילים.
ואמנם האיילים בסרט ריגשו אותי, בין השאר, כי יש לי קשר אישי איתם; כשאני מדמה לעצמי מקום בטוח, אני מדמה קבוצת איילים ואיילות במערה יער מתקבצים יחד במעגל, חלקם רובצים וחלקם עומדים ואני רובצת אסופה ומוכלת ביניהם במרכז, כשהם עוטפים אותי בחום גופם ובשלווה האצילה שמוקרנת מהם.
