'הצפורים' של היצ'קוק (1963) – הפחד מהפאם-פאטאל והנקם בה
רות נצר | 20/5/2016 | הרשמו כמנויים
מלני היא בתו של בעל עתון מקומי. המפגש בין מלני למיץ' הוא בחנות צפורים, כשהוא מערים עליה ומתראה כקונה בעוד היא מתראה כמוכרת. נראה שהבקשה שלו לקנות צפורי אהבה עבור אחותו היא גם דרכו לחזר אחריה. הוא אומר שזיהה אותה מסיטואציה שהיתה בבית המשפט שם ראה אותה מתנהגת כאשה מניפולטיבית. אחרי שהוא הולך מהחנות מבלי להשאיר כתובת, מלני מחליטה לעקוב אחריו ולהביא לו כמחווה את הצפורים. כנראה שחשה מנוצחת במערכה הראשונה והיא רוצה לנצח במערכה השניה.
היא מגלה שהוא גר בעיירה קטנה והיא נוסעת לשם, מגיעה לביתו, נכנסת לביתו כשלא היה בבית ומשאירה שם כלוב של שתי צפורים כמתנה לאחותו. מאז שמלני מגיעה אל העירה מגיעות לעיירה צפורים גדולות כהות, שנראות כעורבים; צפורים שחודרות באלימות לכל מקום בהמוניהן, ומנקרות במקור את כל האנשים בכל מקום בגופם, עד מוות. הן מופיעות בכל מקום אליו מלני מגיעה בעיירה, וכדברי אחת הנשים הן מגלמות את המכשפיות של מלני עצמה, את הרוע הנשי. נראה שצפורי האהבה הכלואות בכלוב שמלני הביאה איתה נהפכו לצפורי השאול האלימות שלא ניתן עוד לכלוא ולבלום.
ואמנם מלני היא פאם פאטאל פתיינית מניפולטיבית ופולשנית, כמו הצפורים. הפעם הראשונה בסרט שבה רואים צפור אלימה – היא כששחף מתקיף את מלני בראשה, עד דם, כשהיא חוזרת מהחדירה הפולשנית המניפולטיבית שלה אל ביתו של מיץ', כשהיא מחזרת אחריו בדרך זו. בהמשך, הצפורים מתקיפות בכל מקום בו היא נמצאת, את כל מי שניתן לתקוף, עד שהן תוקפות אותה עצמה ומשתקות אותה.
התקפת הצפורים יכולה לבטא פחד קדום של העולם הגברי מפני הדמוניות המיוחסת לאשה, כשהדימויים הדמוניים שעולים מנפש הגבר מסמלים את האשה המתקיפה, האלימה, הדמונית, כהבטים דמוניים שאף היא נופלת קורבן להם. בו בזמן אלימות הצפורים היא האלימות הסמויה של מיץ' כלפיה, אחרי שהיא פולשת אל ביתו. זו אלימות גברית המופנית בסרט כלפי מלאני – במקביל לאלימות של היצקוק כלפי טיפי הדרן, השחקנית שגילמה את מלני, ביחסיו הממשיים של היצקוק איתה בעת הפקת הסרט. לא במקרה היצקוק עצמו "פולש" לסרט כשהוא מופיע בתחילת הסרט כאיש שיוצא מהחנות עם שני כלבים. כך הוא אומר לנו שהוא עצמו אינו מופרד מהסרט.
מלני היא אשה עצמאית, אלגנטית, יפה וזוהרת, נרציסטית ומפונקת, שמתנהגת כמי שיכולה להשיג כל מה שרוצה, כולל את הגבר, במניפולציות, עורמה וחן נשי. היא פועלת בפזיזות יהירה, כדי להשיג את מטרותיה, גם כשהיא פולשת אל בית הגבר כדי לשים בו את הצפורים, וגם לקראת סוף הסרט, כשהיא פותחת את דלת החדר הסגורה שמאחוריה יש רעשים ושם נמצאות הצפורים שמתקיפות אותה כשהיא פותחת את הדלת, בלי לנקוט כל אמצעי זהירות. ואז מאשה אלגנטית דומיננטית וצוננת היא הופכת לפרועת שער מותקפת, שברירית, מבוזה ומשותקת. מאשה שחיה באשלית כל-יכולה היא הופכת לחסרת אונים.
מיץ', כבן שלושים, עדיין לא נשוי. למראית עין ביחסיו הגלויים מיץ' אדיב מאד, נעים הליכות כלפי כל, כולל אמו ומלאני ושולט בתגובותיו. הוא היחיד שאינו מגיב בפניקה למצב הנורא. כשהוא חוסם את חלונות ודלתות ביתו בקרשים כדי למנוע את פלישת הצפורים, הוא כמו הגבור שבונה לו את תיבת נוח, שתעמוד בפני ההצפה המבולית של הכוחות הלא מודעים המתקיפים ושל החרדה מפניהם.
מיץ' נשלט על ידי העולם הנשי: גם על ידי אמו שהוא עדיין גר בביתה, שלא יכולה לשאת את המחשבה שהוא יינשא ויעזוב אותה, לאחר שהתאלמנה, והיא ביחסי תלות-שתלטנות כלפיו, וגם על ידי מלני שפולשת אל חייו. אפשר לשער שאת השתלטנות הנזקקת של אמו כלפיו הוא משחזר ביחסי השליטה-נזקקות של מלני כלפיו.
למעשה יחסו של הגבר לאם-אשה מפוצל. הוא אדיב מאד אליהן ובו בזמן הצפורים המתקיפות יכולות לסמל את התוקפנות המוכחשת שלו כלפי העולם האמהי-נשי שמשתלט עליו; תוקפנות לא-מודעת שהוא לא מרשה לעצמו לחוש ולבטא כלפי אמו, כדי להשתחרר מלפיתתה, והוא מעביר אל מלני באמצעות אלימות הצפורים כלפיה. זו תוקפנות שמושלכת לעולם ונחווית כבאה מהעולם במקום מנפשו שלו, ועל כן היא מופיעה כסימפטום חסר פשר שזר לגמרי לתודעה (כמו למשל מחשבות אובססיביות-קומפולסיביות שמקיפות את הנפש).
לצפורים הכהות עוצמה ארכיטיפית והן בעלות אופי דמוני, הן כמפלצות שבאות מהחלל, כמו מהעולם הלא-מודע. יתרה מזו, זו התקפה זדונית אלימה ממיתה ללא פשר. ידוע שעורבים עלולים להתקיף את מי שחדר לטריטוריה שלהם. האם הם מתקיפים את מלני על שחדרה לטריטוריה של מיץ'? מסופר בסרט שהתרנגולות הפסיקו לאכול, כלומר, משהו השתבש במנגנון האינסטינקטואלי שלהן. כך גם אצל הצפורים ההתקפה שלהן היא כמו התקפה של מחלה אוטואימונית, שהיא התקפת הגוף את עצמו במקום את האויב שלו, שנובעת משיבוש מנגנון ההגנה העצמית.
התקפת הצפורים מזכירה את מתקפת הצפרדעים והערוֹב במכות מצרים, ומתקשרת לתחושה העמומה של עונש על משהו. כך גם באחת הגירסאות של ספור 'סינדרלה', כשצפורים מענישות את האחיות החורגות המתחזות ומנקרות את עיניהן. אולי יש כאן עונש מיתי מטעמו של היצ'קוק המפיק את הסרט, כלפי האשה ההולכת ומתחזקת בימיו, על ההיבריס של עצמאותה ועל כוחה עליו. השיתוק של מלני בסוף הסרט הוא כשיתוק קטטוני. כך למעשה מתממשת בה, מתוכה וכלפיה, ההתקפה של הצפורים הדמוניות. התוצאה היא שהאשה הגאה המשתלטת על הגבר חוזרת להיות חלשה, כנועה ונזקקת, כמו העלמה בדגם האגדות הישן, שמגיבה בתרדמת לדקירה, ושרק הגבר הוא שיכול להציל אותה. בתוך מאבק הכוחות הסמוי בין הגבר והאשה, הגבר בסופו של דבר הוא המנצח. השחקנית טיפי הדרן עצמה סבלה מהתמוטטות בעת הפקת הסרט. יחסו של היצ'קוק לנשים ולשחקנית המסוימת הזו, מתערבב עם התכנים של הסרט.
הצפרדעים-הערוֹב-הצפורים מסמלים את החלק החייתי התוקפני הלא-מודע שמתפרץ ומשתלט על התודעה ומתקיף אותה כמו קומפלקס אוטונומי שפועל כמו שד שיצא מבקבוק. החוויה הנוראה הבלתי נשלטת של מתקפת הצפורים האלימה אנלוגית גם להתקפה של חרדה פסיכוטית. הצפורים הן כמו הדימויים הפסיכוטיים שמתקיפים את הנפש חסרת האונים שנפלשת על ידי החומרים הלא מודעים ההרסניים*. התקפה זו מזכירה את הציורים של גויה מהתקופה בה היה מותקף בחזיונות אימה, שהוא צייר אותם כצפורים ועופות דמוניים שמתקיפים אותו. כך גם בחלום 'העורבים' של ון-גוך, בסרטו של קוראסאווה, 'חלומות', שמסתיים בעורבים שפולשים מפאתי השדה וכמו מתקיפים אותו, כמו בציור האחרון שצייר, וכך הם מסמלים את הדכאון שהתנפל עליו והמית אותו. עורבים שייכים לאל השאול הטבטוני ווטן, כאוכלי פגרים הם מקושרים לאלימות ומוות.
מורכבותו של הסרט טמונה בעוצמה הארכיטיפית של התקפת הצפורים, בריבוי המשמעויות הסמליות של התקפת הצפורים שכולן תקפות, כולן תקפות גם כיום ביחסי נשים-גברים, וכולן מתקיפות את הצופה בעוצמתן.
*בסרט 'פסיכו' (1961) שקדם ל'הצפורים', מסופר על גבר בישן וחביב שסובל מפצול אישיות, כשבעת התקף פסיכוטי הוא מתחפש לאמו המתה ורוצח אשה. אפשר לראות דמיון בין שני הסרטים באלימות של הגבר כלפי האשה, שהגבר מפצל מתוך נפשו ומייחס אותה לאם האלימה שמשתלטת על נפשו.
