על בית ומלים – מהלך חיים
רות נצר | 13/6/2017 | הרשמו כמנויים
לקראת חודש הספר העברי, אני מבקשת להפנות את הקוראים לספר חדש: 'על בית ומלים – מהלך חיים' שכתבה דינה קטן בן-ציון (כרמל 2017). ספור החיים של המשוררת, החוקרת והמתרגמת החשובה והמוערכת דינה בן ציון קטן שיצא זה עתה לאור מצטרף אל רשימה ארוכה של אנשי תרבות שכתבו בחצי השני של חייהם ולקראת ערוב ימיהם את הספור האישי שלהם במבט רטרוספקטיבי. כתיבה כזו הינה מסע אישי חשוב של מבט המלכד את פרורי החיים לכלל נרטיב בעל רצף.
הספור של בן-ציון קטן הינו ואריאציה יחודית של היות ניצוֹל דור ראשון ושני יחד. זה ספור של אימת השמדה בראשית החיים, טלטולי משפחה, פרידות חוזרות ונשנות, מאמצי הישרדות, דרמה משפחתית, עם סיום טוב של התלכדות המשפחה בארץ ישראל, כשהתוצאות של העבר ממשיכות לענות את הנפש לאורך רוב החיים.
זה ספור של ילדה שנולדה בסארייבו, בת יחידה להוריה שנשלחה לבדה לארץ בהיותה בת שמונה כאשר אביה נלקח למחנה שבויים בגרמניה ואמה נפצעה קשה והתקשתה לטפל בה. היה זה במרץ 1945, בטרם הסתיימה המלחמה. היא נקלטה היטב בקבוץ מרחביה ואף היתה לה אמא מאמצת אוהבת. המחיר של ההיקלטות המהירה היה החלפת שמה דונה לדינה, ושכחה גמורה של שפת אמה. עם תום המלחמה הוריה, שלא קיבלו רשות לעלות לארץ, נאבקו למען השבתה אליהם. השיבה ליוגוסלביה אחרי נתק של שנתיים מהוריה ושכחת השפה היתה קשה. בגילאים עשר עד שתים עשרה היא חיה חיים מאושרים עם הוריה, ושוב עולה לארץ עם הוריה. אלא שהפעם בגלל קשיי הקיום שלהם בעיר היא הושבה לחברת הילדים בקיבוץ. לקראת לימודי התיכון היא שבה אל הוריה ולומדת בעיר. היה זה תהליך מטלטל ומבלבל של ניתוק מבית הורים חם וחיבור מחדש ושוב ניתוק ושוב חיבור.
זה ספור על פיצול זהויות של פליטה, עולה, שנאלצת להתכחש לשמה האמיתי ולזהותה האמיתית שנחשבת ל"גלותית" ונלעגת. כביכול היא משתלבת בזהות הישראלית החדשה אבל בתוכה ממשיך הפיצול הפנימי שחובר להבחנה דיכטומית שיפוטית בין גלותיות המזוהה עם חוסר ערך לבין הישראליות המזוהה עם ערכיות עליונה. אני רואה בהבחנה זו שרווחה בארצנו הנבנית לאורך עשרות שנים בעיקר בהתיישבות העובדת; הבחנה יהירה, כוזבת, שפגעה בחיבור של פליטי הגולה לשורשים היהודיים ההיסטוריים ולאנושיותם האוטנטית, ושבנתה זהות ישראלית שטחית נטולת שורשי אמת ואטומת לב.
מכורח ההישרדות השואפת להתמזג עם הישראליות "הבריאה" צרת האופקים היא מזדהה עם עמדה זו וזלזלה בתרבות של הוריה, ורק כבוגרת הבינה כמה עוול הזדהות זו גרמה לה. כמה עוינות עצמית, ושיפוט עצמי, תחושת אובדן חוסר שייכות וחוסר ערך. כל אלה נבעו למעשה מאי יכולת לראות במבט-על מה שאפשר בדיעבד לראות רק לאחר שנים. לעתים נדמה לי שהערצת מודל הצבר החזק בגופו ואיתן בנפשו בראשית בניית הישוב ,שהייתה בעיתית כשלעצמה, היתה גירסה שאימצה לעצמה את הזדהות הקורבן עם התוקפן, דהיינו, את האמונה בעליונות הגזע. אמונה הלקוחה, אבוי, מהאמונה בעליונות הגזע הארי. נראה לי שעמדתה השיפוטית כלפי עצמה הייתה הזדהות עם התוקפנות המזלזלת הצברית כלפיה. והיא האמינה להם כדי להיות שייכת. איזו ברירה הייתה לה?
קשה לי מאד להבין איך בתקופה השניה של שהותה בקבוץ, בגילאי 12-14 גרמו לה להיות כילדת חוץ בקבוץ, ללא משפחה מאמצת, כך שנותרה לבדה בבית הילדים בעוד שאר הילדים הלכו אל חדרי הוריהם. זה נורא. אף אחד לא הבין ולא ראה? בקבוץ שגדלתי בו, עם כל מגרעותיו ,לא היה כדבר הזה. תמיד היה לילד מהחוץ משפחה מאמצת. אבל המחברת שמביטה כיום לאחור מספרת על חייה, בלי להאשים איש. היא אינה מאשימה אלא כואבת ובהדרגה מבינה את עצמה ואת מקור קשייה. ובסך הכל, הוריה היו גיבורים של התקופה, במובן של חיי אנוש בתקופה הזו שצלחו את הבלתי אפשרי, תוך שמירה על ערך אנושי מוסרי ואהבת אדם. ואת זה את מוקירה ומזכירה שוב ושוב.
בבגרותה אינה מוצאת את העיסוק הנכון לה ומקדישה את חייה למאמצי הולדת ילדים ולגידול שני ילדיה, תוך עבודות שוליות. עבר זמן רב עד שגילתה את יעודה: להיות מתרגמת. מגיל צעיר יש לה רגישויות ללשון, והיא כותבת שירה. קטן בן ציון לקחה על עצמה מפעל מרהיב ורב הקף של תרגום הספרות הסרבו-קרואטית, שפת אמה, לעברית, בעיקר של הכותבים היהודיים ביניהם. היא מתרגמת את הספרות היוגוסלבית של מחצית המאה האחרונה, שעיקרה עוקב אחר ארועי המלחמה והסבל האנושי-היהודי בתוכו ואף זכתה לפרסים על מפעלה. אולם הפרס הגדול הינו גילוי יעודה כמתרגמת ותיקון העוול של ילדותה כשהיא מגלה את האוצר של מורשתה שנאלצה לזלזל בה בילדותה ונעוריה, וכך את היא שבה אל זהותה הראשונית. זה תרגום שאינו רק משפה לשפה אלא תרגום-חיבור של שתי תרבויות. של היוגוסלבית ליהודית-הישראלית. כמתרגמת היא מחברת את נפשה שלה לשפה/זהות ממנה היא מתרגמת, ולשפה/זהות אליה הוא מתרגמת. שתי השפות והזהויות מקבלות כך את מלוא ערכן ומתחברות בנפשה. בנוסף לכך היא חוקרת וכתבה שני ספרים על ספרות יהודית יוגוסלבית במבט אקדמי.
החלק הראשון של הספר מתאר את המצוקה של פיצול הנפש מעצמה ומזהותה המקורית, והחלק השני את פתרונה באיחוי חלקי הזהות השונים. הפסיכואנליטיקן היהודי היינץ קוהוט כתב על "השבת העצמי". כוונתו להשבת האדם מהעצמי המדומה-כוזב שנאלץ לחיות לפיו בהתאם לתכתיבי החברה, אל העצמי האמיתי שמאפשר לו להיות מי שנועד להיות. קוהוט מצטט את יוג'ין אוניל שכתב בספרו 'מסע ארוך אל תוך הלילה: "אדם נולד שבור, חייו הם תיקון, חסד האל הוא איחוי". זה מה שהתרחש במחברת. היה זה חסד שאיפשר לה את תיקון השבר ואת איחוי העצמי והשבתו.
הספור עצמו בנוי כקולאג' של חומרי זכרון, יומנים, מכתבים, שירים, קטעי זכרונות, עדויות וספרים שכתבו אחרים על העבר של ראשית חייה, כדי לשחזר את מה שזכרונה האישי אינו מגיע אליו. כל זה מתובל בספורים קטנים שמאירים את ההתרחשויות והדמויות ומעניקים להם נפח ועניין. לאורך הספר משובצים המכתב לאח שלא נולד, שהיא מספרת לו על אביהם. ומכתבים לאחות שלא נולדה לה והיא מספרת לה על אמם. נראה שזו לא רק דרך ספרותית שמוסיפה עוד רובד לספר אלא גם מעין מימוש דמיוני של נוכחות האחים החסרים לה, כילדה יחידה בבדידותה, כמי שזקוקה לאוזן קשבת מלבד יומנה שלה.
הספר כתוב בהסתכלות גלוית לב, ועם זאת מאופקת ונוגעת ללב, שתופרת ומחברת את פזורת חייה לכלל מהלך מסע חיים רב משמעות. כיוון שכתבתי בעצמי ספר אוטוביוגרפי, אני יודעת להכיר ולהוקיר את החשיבות המרפאת של כתיבה כזו לכותב עצמו, את תהליכי האיחוי שהכתיבה עצמה מייצרת.
הספר נועד לכל מי שיש לו עניין במשמעות של חיי הגירה ופליטות, לכל מי שיש לו עניין בחיי אדם ממשיים, ומכיר בכורח לתעד חיים. הספר מרתק ומרגש.
