טקסטים או?
פרופ. עמיה ליבליך | 5/6/2014 | הרשמו כמנויים
בוקר חג שבועות, אני מתעוררת בבית ביפו בהרגשה שעלי להתייצב בבית הכנסת. זה הפעמון הפנימי הישן שמזכיר לי את "הזכרת נשמות". כבר כתבתי פעם על בית הכנסת הספרדי בפינת הרחוב שלי, מקום דל שמסביר לי פנים ומקנה לי הרגשת אנונימיות אהובה.
הבוקר אני האישה היחידה ב"עזרת הנשים" המופרדת במחיצת מקלוני עץ דקיקים מאולם התפילה של הגברים. גם שם, באולם שודאי יכול להכיל מאה איש, נמצאים היום בקושי מנין. ספרתי אותם - 12 גברים, המשרתים בכל תפקידי הפולחן הקיימים בתפילת השחרית והמוסף-של-חג, עולים אל הבימה ויורדים ממנה שוב ושוב. בעצם אין כל הבדל בין הקהל והמבצעים. אבל הבוקר יש קורא צעיר בטעמי המקרא שקולו ערב ושליטתו בנעימה ובפרקים שהוא קורא מצויינת. אני מאושרת: אין שיבושים מאלה שמקפיצים אותי.
וכך, אני קוראת יחד עם בעל הקורא שלוש פרשיות מהתנ"ך: סיפור מתן תורה בהר סיני, חזון המרכבה שתאר יחזקאל הנביא, ומגילת רות. אני קוראת את הפרשיות ונפעמת מעוצמת התכנים, מהסגנונות, מיכולת התיאור - אם ברמז (במגילת רות) או בפירוט מדהים וציורי (בספר יחזקאל). לא אפרש כאן את הפרקים הנבחרים הללו, שכן בילדותי למדתי לצטט ולכבד את אלה שפרשו לפני בטרם אציע קריאה חדשה משלי. אבל יש חוויה שדוחפת אותי לכתיבה ואותה אנסה לנסח כאן.
אילו הסתכלתי בחומר הזה בפעם הראשונה היום, הייתי ודאי קוראת למה שקראתי
"טקסטים". אני יכולה לדמות כיתה לומדת אי שם בארצות הברית או אפילו בהודו או בקוריאה, שבה אנשים רואים את הטקסטים האלה בפעם הראשונה ולומדים אותם כחומר אנתרופולוגי, במדע הדתות, לימודי תרבות, לימודי היהדות או משהו דומה. אולי קוראים את הטקסטים האלה בתרגום לשפת המקום ולא בעברית. מה מרגישה או מרגיש מי שנתקל בטקסטים הללו לראשונה? האם גם קורא שבא עם beginner's mind יעפיל לאותן התפעלות, הערצה, התרגשות?
אבל אני לא באה אל הטקסטים האלה בפעם הראשונה כמובן. וכשאני יושבת בבית הכנסת, והקולות סביבי, אני חווה את מה שאני קוראת ושומעת כ"פרקים מהתנ"ך" - ולא כ"טקסטים". אני נזכרת בלימודי בבית הספר הדתי לבנות "מוריה" כשעמדתי מול הפרקים האלה בפעם הראשונה. אני נזכרת בעבודות הבית שכתבתי על הפרקים האלה כילדה, כשחקרתי את משמעותם לאור הפרשנים שהיכרתי אז, בעיקר רש"י. אני נזכרת בבית הכנסת שבו ביקרתי עם אבי ברחוב טרומפלדור בתל אביב, מול בית הקברות, כאשר שמעתי את הפרשיות האלה בטעמי המקרא מן הבימה. אני נזכרת בדרשות של הרב, ולפעמים של אבי או אחר כך גיסי, שגילו בקיאות במקורות אך גם נתנו גוון אקטואלי לפרקים, וקשרו אותם בכל פעם לדילמות עכשוויות ולענייני היום. ואני גם, כאישה חילונית היום, נזכרת באינטרפרטציות חדישות של חברי הבלשנים, ההיסטוריונים, הארכיאולוגים ויתר החוקרים בארץ ובארצות הברית.
אז נכון, לקרוא בפעם הראשונה את עשרת הדיברות, מתן תורה, מעשה המרכבה או סיפורן של רות ונעמי - יכולה להיות חוויה תרבותית, ריגשית או אינטלקטואלית עצומה, שלא לדבר על חוויה דתית. אך לקרוא את אותם הפרקים עם כל שכבות הזיכרון והאסוציאציות שצברתי בגילי המתקדם זוהי חווויה גדולה פי כמה. הנפש הבוגרת היא במקום אחר; חוכמת החיים של הגיל צובעת את הפרקים ששמעתי בכל צבעי הקשת, מולידה הבנה עמוקה שיש בה, לצד הגאוה, האהבה והגעגוע - גם ספקנות וסלחנות. ואיכשהו, בגלל זה, אני מוצאת שהמילה טקסטים בכלל בכלל לא מתאימה לי היום.
