בחיפוש אחר העבר המשפחתי
פרופ. עמיה ליבליך | 24/3/2010 | הרשמו כמנויים
שבועון "ספרים" של הארץ הבוקר היה שמן במיוחד, שכן כלל הרבה הצעות לקניית מתנות של ספרים לפסח. גל זה מקדים בשבועות אחדים את שבוע הספר המתקרב אף הוא. בעמוד 86 של המגזין הופיעה רשימה של "חמישה ספרים מומלצים" על נושאים שוונים. הנושא הראשון היה [חמישה ספרים] "למי שמכירים כבר את אבא שלו", ומיד אחריו למי "שמכירים כבר את אבא שלו ואמא שלו ואשתו ואותו גם", וכולי, מבדח למדי. בין הספרים מככב "זכרונות אחרי מותי" של יאיר לפיד, העוסק באביו המפורסם - כיון שלא קראתי ספר זה עדיין לא אדבר עליו היום.
אבל בעקבות הרשימות הללו חשבתי שבלי להתבדח, בספרות העברית, ואולי אף ביהודית, מככב נושא אחד: חיפוש אחר העבר המשפחתי. אני מגלה עוד ועוד ספרים שעניינם הערפל השורר על סיפורי המשפחה של המחבר או המחברת, ומאמץ הנעשה כדי לגלות את העובדות שמעבר לערפל. אולי המוצלח מכל אלה הוא דווקא ספר המתורגם מאנגלית - "האבודים" מאת דניאל מנדלסון (מומלץ מאוד!), שמספר על מסע מרתק וכואב של המחבר בניסיון לגלות את הפרטים המלאים אודות היעלמותם והשמדתם של קרובי משפחתו במהלך השואה. בניגוד לחיפוש של מרסל פרוסט, שמתמקד בחייו שלו בעיקר, מחפשים סופרי תקופתנו אחר סיפורי החיים של הוריהם, סיפורי משפחה טרם-שנולדו הם עצמם. לא כולם קשורים לשואת יהודי אירופה, כגון "גן העדן של אבי" מאת אריאל צבר, הנוגע ליהדות עיראק, אבל רובם - כן. כך למשל נוסף לאחרונה לרשימה הגדולה שבידי גם סיפרה של ליזי דורון, שכולו עוסק בחיפוש הגיבורה אחר דמותו הנעלמה של אביה. נראה לי כי החיפוש אחר הקשר המשפחתי בא כדי לאזן את "האני כפרוייקט מיתוג", כהמצאה עצמית, במונחים של קרלו שטרנגר, למשל. במילים אחרות, מצד אחד אנו שואפים לספרציה הזו, להיות מיוחדים וחדשים בדרכנו אנו. אבל עם זאת, קיימת כמו תמיד הנטיה ההפוכה - להתחבר, לחפש את השורשים, לדעת במה אני דומה להורי ובני משפחתי שלא היכרתי. דיאלקטיקה זו מובנת לי במיוחד על רקע ההיסטוריה המיוחדת שלנו. רבים מאיתנו ילדי מהגרים, ושרשרת הדורות המסודרת שקדמה לנו נקטעה באכזריות. רבים מאיתנו אינם מכירים את המקומות בהם חיו הסבים והסבתות שלנו, או נולדו הורינו. אנו זרים לתרבות המקורית שלהם ולשפתם. לעיתים אין כל דרך ללמוד על העבר מפני שכל מקורות המידע, אנשים או ארכיונים - הושמדו. לעיתים אין כל דרך חזרה מפאת השינויים הגדולים שחלו במפות העולם במאה העשרים. כך או כך הופך החיפוש לאתגר, ולעיתים הוא החווה כפצע שיצר הנתק הזה בזהות המחבר, או בחייהם של גיבורי הסיפורים שהמציא. החברה הישראלית החלוצית גם התכחשה לצורך לשמור על העבר ועל הקשרים עימו, משום שהיהודי הגלותי היה אנטיתיזה למה שרצתה לכונן כאן. ואף זאת - הורינו נמנעו מלספר לנו דברים שיכבידו עלינו, ויגרמו, חס וחלילה לפגיעה באושרנו ובהתפתחותנו התקינה. אבל דווקא בכך אולי זרעו הם עצמם את זרעי החיפוש של בניהם ובנותיהם. כך למשל, היום מנסים צעירים ללמוד מחדש יידיש או לאדינו, ולחפש את שורשיהם במסעות גיאוגרפיים וספרותיים למיניהם.
גם אני התעוררתי לפתע לשאלות על משפחת המוצא שלי, והתחלתי לחטט בסיפורי החיים של הורי ושל הוריהם. למזלי נשארו מכתבים אישיים רבים של בני משפחתי המספרים על חייהם במאה העשרים, ונמצא לי ידיד המתרגם מסמכים אלה מהשפה הפולנית. אני מתפלאת כיצד שנים רבות לא התעניינתי באוסף המכתבים הזה, והנה, לפתע אני מוצאת בהם עניין רב. מצד אחד אני מגלה עד כמה לא היכרתי את הדמויות המשמעותיות לי "באמת", ומצד שני אני פוגשת סיפורים שהיכרתי בגירסאות שונות. כבר אמרו רבים וטובים לפני - לפגוש את הורינו כאנשים בעולמם, זוהי חוויה מרגשת, מרתקת ומאלפת, ואולי אף מתקנת. מסתבר שלא הכל המצאנו ויצרנו בכוחותינו יש מאין.
חג שמח!
