מה באמת אנו יודעים על הורינו?
פרופ. עמיה ליבליך | 11/4/2010 | הרשמו כמנויים
לפני ימים אחדים פורסמה רשימה שלי ב"הארץ -ספרים" על ספרה של ליזי דורון "ויום אחד עוד ניפגש". הספר האוטוביוגרפי הזה עוסק בחוויותיה של הגיבורה, 'דור שני' לשואה, המנסה לגלות את עברה ובעיקר את נסיבות היעלמותו של אביה. בעוד שזוהי העלילה המרכזית בסיפור, חידה הנותרת עלומה, טענתי בהערותי לספר כי לא רק בני דור שני לשואה חסרים פרטים מדוייקים על מוצאם ועל דמויות הוריהם, אלא שכולנו נידונים לבורות ולעיוורון כשאנו מנסים להסתכל נכוחה על הורינו. מה שלא יהיו הסבריהם של פסיכולוגים קליניים, כל אחד לפי התיאוריה שהוא מחזיק בה, לדעתי זוהי עובדה שאין ממנה מנוס, פער הדורות הזה הוא גורלנו. יש מסך המפריע לנו לראות את ההורים כפי שהיו באמת, והרחקת המסך היא מטלה קשה המושגת רק לעיתים רחוקות.
חברה שהתאלמנה סיפרה לי כי בשנים שהיא ובעלה היו צעירים, נהגו לערוך מסיבות ריקודים סוערות בביתם. כאשר ישבה שבעה על בעלה התייחסו כמה מהמבקרים לאותן מסיבות של פעם. בנה של אותה חברה, ששמע את הדברים, אמר לה בנוכחות המבקרים: "מסיבות? ריקודים? כאן בבית? את ואבא בכלל ידעתם לרקוד?" חברתי ניסתה להזכיר לבנה הבכור כי היה נוכח במסיבות שכאלה כילד בגיל בית הספר, ולא כתינוק, עמד ובלע את המראות והקולות בלב ההתרחשות, ואפילו אהב לעזור בהגשת הכיבוד והמשקאות לחברים. הצעיר טוען - להד"ם. הדחקה? הצורך להפוך את הורינו ליותר טובים, יציבים וחזקים ממה שהיו באמת?
מזוית אחרת, אני חווה את התופעה בעצמי בשבועות האחרונים, בהם אני עוסקת, בעזרת ידיד, בתרגום מכתביהם הפרטיים של הורי ושל סבי וסבתי מפולנית לעברית. אגב, זוהי משימה שבמשך שנים דחיתי אותה מכל וכל, והנה פתאום כבשה את לבי וזמני. כל דבר בעיתו, כנראה.
במכתבים שרובם נכתבו עוד לפני שנולדתי, אני מגלה עובדות שכלל אינן מתיישבות עם הזכרונות שלי. המכתבים חושפים אהבה רומנטית, ארוטיקה לוהטת, בין הורי כשהיו סטודנטים והתכתבו בין אוניברסיטת פראג ואוניברסיטת וינה. בתכתובת המשתרעת על עשר שנים כמעט, מתגלה ערגתם הגדולה זה לזו. לפי זכרונותי כילדה, היו יחסיהם טובים, אך מתונים. הם היו בראש וראשונה שותפים למשימה של ניהול הבית והמשפחה. עד כמה שלא אחטט בזכרונטי, לא גיליתי שום סימן של מיניות או משיכה גופנית ביניהם, הם היו תמיד מאופקים ביחסיהם, וגם האהבה שגילו זה לזו הייתה מלווה בציניות שהקטינה את חשיבותה. האם עד שגדלתי להבין מה קורה בבית התפוגגה האהבה של נעוריהם? או שמא ידעו להסתיר היטב מבנותיהם את מה שהביעו הלאה בחדרי חדרים? אגב, ההשערה השנייה קשה מאוד להגנה לאור תנאי המגורים הצפופים בהם גדלנו. עם זאת, ידוע כי העצה הרווחת להורים אז הייתה לא להראות רגש יתר על המידה, לא כלפי הילדים וגם לא ביניהם, בין היתר כדי לא לעורר את תסביך אדיפוס...
דוגמא אחרת לבורות או לעיוורון נוגעת לאישיותה של סבתי, שהגיעה ארצה עם בעלה, סבא שלי, אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שברחו מפולין עד סיביר וניצלו בנס. במכתביה להורי שעלו ארצה לפני המלחמה, מתגלה סבתי כאשה חזקה וגאה, בעלת מקורות מידע ותושייה, המייעצת להורי הצעירים בארץ, ואף מעודדת אותם במשברי הקליטה שלהם. כאשר פגשתי אותה בירושלים, עשר שנים מאוחר יותר, לא נותר בה כל סימן מכוחותיה אלה, היא הייתה אשה פסיבית וחלשה, ונראתה לי כזקנה מופלגת שלא יכלה לשרוד אפילו יום אחד לבדה. ודאיי חלו באישיותה שינויים עמוקים הודות לתלאות שעברה. אילו התבקשתי לספר עליה מזכרונותי הייתה מתקבלת תמונה שונה לחלוטין מזו המצטיירת מתוך מכתביה.
יהיו שיגידו כי כל זה מובן מאליו וכבר נאמר על ידי גדולים וטובים. אבל התגלית האישית שווה יותר מאלף ספרים.
