יוסף הצדיק, חלומות וחוסן

פרופ. עמיה ליבליך | 13/12/2015 | הרשמו כמנויים

מי לא חלם פעם שהוא מגיע לטיפול או להרצאה ואין לו הציוד הדרוש – המפתח, ראשי הפרקים, המצגת, הכתובת, או שהמכונית נתקעת בדרך והוא מאחר, או שהגיע במועד שגוי והקהל איננו. סיוט רווח זה התממש אצלי בשבוע האחרון, כשהגעתי למרכז צימבליסטה באוניברסיטה תל אביב כדי לתת הרצאה על יוסף וחלומותיו במסגרת סידרה חדשה על "פרשת השבוע". הכנתי הרצאה מפורטת בתחום שבו איני שולטת בשליפה מהמותן, למדתי את הטקסט ופירושיו, כתבתי את ההרצאה והדפסתי אותה באותיות גדולות, שאוכל לעיין בה או אפילו לקרוא בקול חלקים ממנה בנוחיות. אך כשעמדתי על הקתדרה, ואחרי שהוצגתי בכל הכבוד, גיליתי כי צרור הניירות שבידי אינו כולל את ההרצאה הנדונה, אלא משהו אחר לגמרי משולחני. מה שהיה בצרור המטעה היו הפסוקים הרלבנטיים מפרשיות "וישב" ו"מקץ" שסימנתי במארקר צבעוני, והשיר "הלומת געגועים" של זלדה, שכתבה על יוסף. וכמו בסיוט, חומר ההרצאה, הפירושים והרעיונות – נעלמו ואינם.

הייתי אמורה לפתוח בדברים. הקהל ישב בשקט קשוב ועיניו נעוצות בי, ולא היה זה הזמן והמקום לרוץ למחשב במשרד כלשהו ולהדפיס מחדש את החומר. התעשתתי. עשיתי החלטה מהירה. פתחתי ואמרתי לקהל כי הרצאה זו תהיה עבורי אתגר גדול: כיון שלא הבאתי את ניירות העבודה והחומר שהכנתי, אני עומדת לתת את ההרצאה בעל פה, ומה שיהיה- יהיה.

לא ארחיב ורק אציין כי במשך שעה ורבע דיברתי "מהראש" והצלחתי להתבטא היטב ולהביא בשטף את כל החומר שנשאר אי-שם בניירות ובזכרון המחשב. סוף סוף ניסיון של למעלה מ-40 שנות הוראה הכשיר אותי לדבר מה. דיברתי על שלושה נושאים ברהיטות משוחררת מנייר: דמותו של יוסף וסיפור חייו, ששת החלומות שמופיעים בשתי הפרשות הללו ופירושיהם, ומעמד החלום בפסיכולוגיה, חקר המוח ופסיכותרפיה היום.

אגב, הדפים האבודים לא נמצאו בשום מקום. לעומת זאת יונה נלכדה וננעלה בתוך הבית שלי והפעילה את האזעקה בזמן שאני נתתי את הרצאתי המלומדת באוניברסיטה. ה'מוקד' השומר על ביתי שביפו נזעק לבדיקה, ואני 'חטפתי' יונה בפרצוף כשפתחתי את דלת הבית בערב... בקיצור, סיוט מפותל ועשיר כמו בחלומות, אלא שהיה מציאותי לגמרי. מישהו אמר לי כי אולי היונה לקחה לי את ההרצאה, הכל יתכן.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

אולם, חוץ מהצורך לחלוק את הסיפור המוזר עם קוראי, אני רוצה להפנות את תשומת לבנו לעניין פסיכולוגי משמעותי. כמו פרשנים אחדים, דיברתי גם אני על האיתנות, החוסן, של יוסף, שלמרות התלאות והבגידות שחווה, הצליח לזקוף את קומתו כל פעם מחדש ולקדם את חייו לפסגות הגבוהות. הוא נפל, או הופל, לבור - במציאות, ולא כמטפורה. גם מבית הסוהר נלקח אל ארמון המלוכה. סיפור חייו, שעליו כתב תומס מאן את "יוסף ואחיו", ושאותו כינה טולסטוי מעשה אמנות שאין כמותו בכל ספרות העולם, הביא אותו ממש מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. לבסוף, לאחר שהרשה לעצמו לטעום טעם של נקמה, עוצמתו הנפשית איפשרה לו גם לסלוח, ולנכות את הרגשות האשמה מאחיו.

בדברי על השתלשלות העניינים בחייו של יוסף המקראי, התייחסתי למונח הפסיכולוגי העכשווי resilience או חוסן. אמרתי כי אולי היותו נצר לזוג אוהבים, כמו יעקב ורחל, היוולדו אחר תקופת עקרות, והיחס המיוחד שזכה לו מאביו - בנו אצלו תשתית כוחות פנימיים שאיפשרה לו להתמודד עם פגעי החיים הקשים שחווה. אמרתי שיש מיקרים בהם הטראומה דווקא מחזקת, מצמיחה ומקדמת את ההתפתחות.

נקודה זו עלתה בדיון מצד הקהל, שאינו קהל פסיכולוגי. נאמר בדיון כי הפסיכולוגים מרבים לדבר על הטראומה והשפעותיה הקשות, ואילו על החוסן אין שומעים כמעט. כמו ה"חדשות" שבתקשורת, הרע זוכה לתשומת לב יותר מהטוב. חשבתי כי זהו לקח חשוב לנו, הפסיכולוגים. אל ייראה כל אדם שחווה פגיעה או אסון את האירוע כגזר דין לסבל ניצחי, שאין ממנו מנוס. כי יש גם מיקרים אחרים.

ואפילו זלדה הביעה זאת בשירה הנפלא "הלומת געגועים" שכתבה על יוסף, ואומר בין היתר:

שיוסף יצא יפה כשחר

מבזיון הבור –

ששכלו הנבעת מעלבון

הסכים להיות שוב חכם

שב להבין האותות –

ששנאתם

לא השכיחה ממנו

את שפת המזלות