רגע של פטריוטיות
פרופ. עמיה ליבליך | 28/12/2020 | הרשמו כמנויים
אני בטוחה שהרגשת גאוה ושייכות לחברה בה חי אדם תורמים לבריאותו הנפשית. אז אם מדברים על חווית הישראליות שלנו, הרגשות אלה די נדירים בשנים האחרונות. לכולנו ביקורת נוקבת על המדינה ומנהיגיה. השמאל כועס על הימין ולהפך, אי סדר וחוסר אמון הם מעיקרי החוויה. המוראל נמוך וכולם כועסים על המנהיגות, מאוכזבים, נזכרים בעבר בגעגועים.
מתי חשתי גאוה לאחרונה? כאשר בקריאה טלפונית בשבת הגיעו תוך חצי שעה נציגים של החברה להגנת הטבע להציל שועל שנקלע לחצר שלי? כאשר הבנתי מה גדול ההשג של תוכנת הניווט וייז, ושמחתי שהיא 'שלנו'? באמת אלה רגעים נדירים. אני מסתפקת בקטנות – בעשב הירוק כל כך בימים אלה בשדה שליד הבית שלי, בחוף הים שאי אפשר לסגור אפילו בסגר... וכמובן במשפחתי, בתלמידי. ובעצם אלה לא קטנות בכלל.
אבל מאתמול אני מסתובבת גאה בהיותי הישראלית, והכוכב שהודבק על חולצתי אתמול, אחרי חיסון נגד הקורונה בבית החולים וולפסון ביפו, ממש תואם את הרגשתי. כשצעדתי ברגל בשמש החורפית סביב הכיכר הענקית שסמוכה לבית החולים וולפסון (כשנבנתה קראנו לה 'כיכר השיכור', כי איש לא הבין את התכנון של כיכר כל כך עצומה דווקא שם...), חשבתי מחשבה פרועה: מאז הניצחון של מלחמת ששת הימים לא הרגשתי כך... ונכון שאותו ניצחון נגמר בהרבה כאב לב, אבל כאן ההשוואה נעצרת, כך אני לפחות מקוה.
ובכן מה הסיפור... בגילי המופלג אני זכאית לחיסון בהקדם. ואכן, קופת החולים שלי קבעה לי תור די מיידי אך במקום מרוחק למדי. בשבת שמענו בחדשות כי בית החולים וולפסון, שהוא הרבה יותר קרוב לביתי, יתן חיסונים לתושבי האיזור. כלתי התקשרה לאתר של בית החולים, ומיד התקבלה תשובה חיובית ונקבע לי תור למחרת היום, פחות מ-24 שעות מרגע שהתקשרנו. כל הפרטים הופיעו במייל ובטלפון, ואכן למחרת צעדתי לבית החולים, שמעולם לא נכנסתי אליו עד כה.
יהיה בלגן? חשבתי, מכינה עצמי לבאות. ואכן, לא היו שלטים לכוון את האוכלוסיה שהגיעה לחיסון במבוכי המוסד, אבל עובדי בית החולים הצביעו על הפרוזדורים והמעליות עד שהגעתי למקום. כל מי שפגשתי, עובדי ועובדות בית החולים, והמבקרים, כמוני, שהגיעו כל אחת ואחד למטרתו, עטויים מסיכות כדרוש, אין אף חריג. מרגע זה אני מתחילה להרגיש גאוות שייכות, שגוברת מרגע לרגע בחצי השעה שביליתי במקום. היה תור, שבו בלטו עובדי מד"א במדיהם שאף הם עמדו לקבל חיסון, אבל בכל תחנה הסבירו לי פנים, הציעו לי כסא לשבת עד שיגיע תורי, ובתחנה הסופית אפילו כיוונו אותי ישר לראש התור, בלי המתנה (ואני לא כל כך זקנה!!!)
במבואה רחבה ישבו 8 או 10 בחורות ליד שולחנות ארוכים, לכל אחת מחשב נייד, וכולן קיבלו קהל לרישום המתחסנים. משם מעבר לאולם גדול, כנראה מחלקה שרוקנה מהמיטות והמכשירים, ושם כ-10 מתחמים מובדלים במסכים, ובכל אחד מהם אחות וחומר החיסון לפניה. שקט ויעילות. את החיסון עצמו אפילו לא הרגשתי, ומיד הופניתי לחדר ההמתנה, בו חיכה שולחן ועליו תפוחי עץ, קלמנטינות וחטיפים שונים לצד מיחם לקפה ולתה. הכל שקט, נקי ומצוחצח. כל העובדות והעובדים שפגשתי, מהפקידות שגוייסו למשימה (אולי בנות שירות לאומי, או אחיות מתלמדות), האחיות המזריקות, ועד עובדת הניקיון בחדר ההמתנה, חייכנים ואדיבים. כאילו מרגישים שנפל בזכותם לשרת מטרה כל כך חשובה, מצילת חיים.
מתי הספיקו להדפיס את הטופס הפשוט שהתבקשתי למלא לפני החיסון, את העלונים הקצרים והצבעוניים המסבירים את מהותו, תופעות הלוואי האפשריות, ודרך ההתקשרות לחיסון השני? מתי הוזמנו כוכבי הזהב הדביקים שהצמידו לחולצתי אחרי החיסון, כמו לילדה שהצליחה בשינון לוח הכפל בפעם הראשונה? המילה התגייסות עלתה על דעתי. ובאמת נזכרתי בסיסמאות הגיוס שהושמעו ברדיו במלחמות של פעם, ובתחושה שהייתה ברחובות שכולנו שותפים לגורל ומוכנים לעזור זה לזה.
אני בטוחה שלא לכולם הזדמנה חוויה דומה – אבל לי זה קרה כך. חשבתי כמה נדיר שהישראלים כל כך אדיבים ונחמדים זה לזה, גם הזרים שבתור וגם נותני השירות. כן, צריך לנצור את רגש הגאווה לימים הקשים. ותודה גדולה לבית החולים וולפסון על כל מה שנעשה!!!
