מה שעובר ומה שחוזר
פרופ. עמיה ליבליך | 3/10/2018 | הרשמו כמנויים
חגי תשרי שהסתיימו מדגישים את מה שחוזר – החג וחילופי העונות (כך אני מקווה!), כל שנה באותו תאריך, ומה שעובר, נפתר או נשכח, ומפנה מקום לבא אחריו.
הרבה זמן לא כתבתי באתר ואני מתנצלת. נסיעה לחו"ל, החום הגדול, שיגרת הקיץ והחגים – כל אלה הפריעו לי להתבונן בעניינים שיכולים לעניין את "פסיכולוגיה עברית" ולכתוב עליהם. אבל כמו מימים ימימה, כשמסתיים החג האחרון אני לוקחת נשימה גדולה ומתייחסת ברצינות לשנה החדשה.
את השבועות האחרונים ביליתי בארצות הברית. השתתפתי עם רבים וטובים בכנס על פרמורמנס ועבודה פסיכולוגית-חברתית. יחד עם חברי המארחים ישבתי צמודה שעות רבות למסכי הטלויזיה, במעקב אחרי הפרשייה המרתקת של שאלת מינויו של השופט קבנו לשופט עליון שם. מצד אחד, זה ממש סרט מתח, אולי סרט שסופו ידוע מראש. מצד שני – זוהי פרשייה פסיכולוגית על פגיעה מינית והשפעותיה ארוכות הטווח, על תעתועי הזיכרון, על נרטיבים שונים שיש לבני אדם על אותם אירועים עצמם, על האשמת הקרבן בפשע שעשו נגדו - ועוד ועוד. סוגיות של אמת ושקר, או אמת נרטיבית לעומת אמת היסטורית – ממש עניינים שאני מלמדת כבר שנים. והנושא של אמינות המספר, ועל מה היא מתבססת, שפת הגוף, האמוציה, המבט והסתרת המבט. מעבר למה שהתרחש כבר, ולתוצאות העתידיות של הויכוח ברמה של המינוי עצמו, כבר ראינו כי לחשיפת הסיפור ולעדותה של דר. בלייזי-פורד, שהיא במקרה או שלא במקרה פסיכולוגית, יש השפעות חברתיות מגדריות חשובות. ויש גם הרואים בכל הפרשה משחקי כוח פוליטיים, שדורסים את הפרט וסבלו, ודמותו של הנשיא טראמפ שמושך כנראה בכל החוטים. כמה רבדים וכמה חיתוכים בין האישי לפוליטי, שוב ושוב. אמנם פרשייה אמריקנית מקומית לחלוטין, ועם זאת יתכן שלדברים יש ויהיו עוד הדים גם בארצנו.
וכך אני חוזרת הביתה, לנושאים העומדים ברומו של עולם אצלנו. מותו הטראגי של נער הרוכב על אופניו מחד, והיעלמותם של ילדי תימן לפני כ-70 שנה מאידך. ובתוך כל המהומה הזו, הקיץ נמשך, ילדים קמים בבוקר ללכת לבית הספר, והמבוגרים – למקום עבודתם. אני חוזרת ליום חדש במכללה לחברה ואמנויות. הזמן מתקדם, לפעמים במעגלים ולפעמים בקו ישר קדימה.
מה שמזכיר לי כי בחודש הבא ארצה לפתוח שוב "קפה מוות" לשנה אקדמית זו בביתי ביפו. זה אחד הדברים ש"חוזר" אצלי. כיון שאין מעורב בזה שום תשלום איני מהססת להודיע על כך כאן. אנשים רבים פונים אלי במהלך השנה, כאשר הקבוצה סגורה, ולצערי אינני מסוגלת לשמור כל זאת ולהחזיר הודעות כשקבוצה חדשה נפתחת שוב... אני מנצלת איפוא את אלה שקוראים פוסט זה: המדובר הוא במפגש ערב, אחת לשלושה שבועות, בו מדברים אנשים על המוות, בעיקר מותנו שלנו – נושא מושתק שגם הוא יוצא לאט לאט מהארון. אינני מנחה, אלא מארחת את המפגשים; ההנחייה ברוטציה כפי שיוסבר במפגש הראשון. גם לשנה זו יש לי כבר קבוצה מלאה כמעט, אך נותרו מספר מקומות פנויים. מי שמעוניין להשתתף ב"קפה" מוזמן לכתוב אלי בהקדם במייל הפרטי שלי (בבקשה לא כאן!)
