דון קישוט עם גבריאל
פרופ. עמיה ליבליך | 27/12/2015 | הרשמו כמנויים
לפני ערבים אחדים הלכתי עם נכדתי גבריאל, בת 15, להצגה "אני דון קיחוטה" בתאטרון גשר. אני מנויה לתאטרון זה, וחושבת שהוא הטוב בארץ. בין היתר אני גאה בו במיוחד בגלל ההוכחה החיה שיש בו בעניין קליטת עלייה 'שלנו' מחד, והחוסן האישי של העולים שעשו את המעבר התרבותי הענק הזה מאידך. בכל מיני מובנים תאטרון גשר הוא ניצחון הרוח בעיני. בערב בו נכחנו בתאטרון חגגו 25 שנה לקיומו של המוסד המופלא הזה, על צוות הבמאים ושחקנים (שלא אמנה בשמותיהם שמא אפגע במישהו שהשמטתי) יוצאי ברית המועצות לשעבר. עד היום, הביקור בתאטרון גשר, שהוא קרוב לביתי ביפו, הוא קצת כמו ביקור בחו"ל, בגלל השפה הנשמעת במבואות, והצורה המכובדת בה מתייחסים יוצאי רוסיה לתאטרון, איך הם לבושים ומתנהגים. אמנם יש כתוביות ברוסית במרום הבמה, אך להקת השחקנים כבר מזמן כוללת גם ישראלים בני הארץ, ורבים מאוד כמוני, בורים ברוסית, מבקרים בתאטרון ומספרים בשבחו.
ובכן, לקחתי את נכדתי אתי להצגה. זו לא הפעם הראשונה שהיא מלווה אותי לאירועים תרבותיים, קונצרטים, אופרה והצגות. אף כי הנחתי כי העיבוד לא יהיה קרוב למקור חשבתי כי החשיפה לסיפור הקלאסי של דון קישוט הוא חשוב לחינוך שלה. גבריאל מסוגלת להתרכז ושתינו ישבנו מרותקות להצגה במשך שלוש שעות כמעט. אבל, ביציאה לרחוב הגשום גיליתי כי נכדתי מאוד נסערת. פתאום שאלתי את עצמי מה מתאים ומה עדיין לא מתאים לצעירה בגילה?
אני לא מאמינה גדולה בצנזורה מול ילדים. פרט לזוועות קשות, שחשיפה להן גם אני הייתי מונעת מילדים, אני מאמינה כי הילד יוציא מהחוויה מה שמתאים לו, ברמה הקוגניטיבית והריגשית בה הוא נמצא. יחסי מין למשל מוכרים לילדים היום מגיל צעיר מאוד, וגבריאל יודעת ברמתה השכלית מהי זונה, ומה עושים שם הגבר והאישה על הבמה. מה שזעזע אותה היה דווקא הצגתו של דון קישוט בדמות חולה נפש המדמה עצמו לאביר הספרדי. מה שבלבל אותה היה הגבול המעורפל בין דימיון ומציאות, בין בית סוהר, בית משוגעים והעולם עצמו, בין דלוזיה והלוצינציה לבין החיים. העובדה כי חולה נפש לכאורה מחזיק במוחו הקודח בערכים מקודשים של שמירה על צדק שכולנו דוגלים בהם, ונלחם עבורם – בעוד שהשפויים סביבו לועגים לו. גם האהבה המתמדת, הבלתי מושגת, לדולציניאה, דמות דימיונית, הייתה קשה להבנתה.
בסוף ההצגה שעיבד רועי חן על פי ספרו של סרוונטס ישנה סצינה נהדרת בה דון קישוט במיטת המשוגעים שלו, וחברו לשעבר, סנצ'ו פנצ'ה, שלמד בינתיים לקרוא, מגיע לבקר אותו עם הספר, ומתחיל בקריאת אחד הפרקים הידועים. המאוורר המסתובב כל הזמן מעל המיטה ומפיל צללים גדולים על כל המרחב מזכיר את טחנות הרוח, כמובן. לאט לאט מתאספים סביב המיטה כל השחקנים מהסצינות הקודמות, מכל התקופות והעולמות, ומקשיבים לקריאה בספר הקלאסי, בעוד שחולה הנפש הקשיש קם בכתונת המשוגעים שלו ממיטתו,יוצא ונעלם. המיטה במרכז הבמה נשארת ריקה, ואני בכיתי. מה שהפעים אותי היה ניצחון הרוח, כלומר ערכו של הספר הכתוב מעבר לכל מציאות. גבריאל התרגשה ולא ידעה מדוע. התבלבלה.
בדרך הביתה לקראת חצות נכדתי הנבונה שאלה ותהתה, ואני הסברתי והארתי ככל יכולתי. אמא שלה התקשרה למחרת וסיפרה כי הייתה נסערת. לא נורא, אני חושבת. אבל אולי אני טועה.
