COMPLEX PTSD - תמונה סוריאליסטית
אורי ניצן | 11/4/2014 | הרשמו כמנויים
ישנה קבוצת מטופלות שהטיפול בהם הוא מסובך, קשה, ותובעני באופן מיוחד – בין אם במסגרת אשפוז ובין אם בקהילה. המשותף לאותן מטופלות הוא הפגיעה המינית המתמשכת שהן חוו בילדות, והפגיעה ההתפתחותית הקשה שנגרמה להן כתוצאה מכך, עד כדי פגיעה ביכולת להרגיש חי ולחיות במציאות. בעגה הפסיכיאטרית האבחנה של אותן מטופלות היא הפרעה בתר-חבלתית מורכבת ( COPLEX PTSD), וריאנט של הפרעת אישיות גבולית, אך זה מסמן שרחוק מאוד מלסמן את המסומן שלו, מלפתוח חרך אל החוויה הכל-כך קשה ומסובכת של אותם מטופלים, ובעיקר מטופלות. לעתים קרובות המטפל אינו ער לכך שהמטופלת שלו סובלת מההפרעה, הוא מתקשה להמשיג את המתרחש, ולכל אורך הטיפול ישנן מלכודות ובורות שכמעט ואי-אפשר להימנע מלפול לתוכן. זו חוויה ייחודית בשדה הטיפול, העוצמות חריגות, וכללי הטיפול המוכרים מהפרעות אחרות חלים בטיפול במטופלים עם COMPLEX PTSD ביתר שאת. הבלוג הנוכחי הוא ניסיון להגיד משהו על ההפרעה באמצעות כלי ששימש יוצרים סוריאליסטיים במחצית הראשונה של המאה ה 20 - הכתיבה האוטומטית - מבלי להשתמש במונחים תיאורטיים או לתאר מטופל ספציפי, ומתוך הבנה שמדובר ב COMPLEX EXPERIENCE יותר מאשר COMPLEX PTSD, דו-שיח שחלקים גדולים ממנו אינם מילוליים ורחוקים מתחום המודע של המטופל והמטפל.
בור שחור פעור בנפש, צלקת, חלל שאינו ניתן למילוי, אחת הקומות של בניין האישיות מטונפת, מלוכלכת, הקירות ספוגים בהלם ואשמה, הצנרת מעוכבת, שאריות גוף ולשון חלקלקה שקועים בקרקעית, החלונות מכוסים הבל פה, בקושי מבחינים באור היום, והטחב צומח על העור, מתחת לעור, ומדיר שינה, מזקין את העור, מצמצם. מישהו חזק, ולרוב גם אהוב, רכן אל החלש והתמים והכריע אותו, קימט את המסך הנקי והמסודר שדרכו אנחנו מתבוננים על אנשים ועל יחסים. אובדן התמימות היא קלישאה, אובדן האמון בחיים ובאדם היא עובדה. גבולות נפרצו, גבולות הגוף, וגבולות המוסר, וגבולות האנושי, והכל במלים מתוקות, או שלא, בעצימת עיניים למה שנעשה באמת, כשהכול מנומק ומוצדק על-ידי הנרטיב של התוקף, מתן היגיון או הכחשה, פירוש חדש ניתן ליחסים מתמשכים בין אב לבתו, ומהות חדשה מוכלת על תפקיד הדוד או חבר המשפחה. וזה חוזר על עצמו, בשעות קבועות, בתנוחות קבועות, בהפעלת כוח מדודה אם צריך, בנחישות ולהיטות, טכס נסתר, ואין צורך לאיים, הילד לרוב לא ממש מתנגד, וחוסר ההתנגדות מפורש כשיתוף פעולה, כקרבה, והתעללות במשוואה הפרוורטית הזאת מתפרשת כאהבה. לעתים אין כלל יכולת להבין את הנעשה, להעניק משמעות לדברים, יש שיתוק וקבלה של תנאי החיים החדשים, ולעתים התלות והאשמה גוררים הזדהות עם התוקף, רחמים עליו ועל חייו, ובלתי-אפשרי לשתף או להתלונן גם בגלל הבושה, ואותה אשמה ארורה שתקועה כמו מסמר חלוד בנפש. זה המוות הנפשי, כיבוי האורות, שבירת הכלים, היפוך השגשוג, ועיוות צלם האדם. כמה קשה יכול להיות הנזק, כמה כאב ושיתוק מלווים את אותה מטופלת במשך חייה, וכמה קשה לתקן. רבי נחמן מברסלב אמר ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר גם לתקן", אבל במקרים האלה "קשה מאוד לתקן ולהאמין באפשרות של תיקון", ודרוש טיפול ממושך, טוטאלי, ורצוף מהמורות והדרכות, כדי לייצב את אותו בניין, ולאפשר חזרה הדרגתית של המטופל לחיים ששווה לחיות אותם. לא ניתן להסביר מה הוא כאב נפשי, או מוות פנימי, או חידלון, כל אלה מלים שמנסות ללכוד חוויה שדוהרת לפני השפה, מקדימה אותה, המלים גוועות לפני שהתגבשו למשמעות. בדרך כלל יש דיסוציאציה, ניתוק ברמה כזאת או אחרת מהחוויה, שנים של חיים לכאורה נורמטיביים, לכאורה חיים, כשברקע מבעבע נוזל שחור, נמק נפשי מתפשט, ואז, סביב מוות, שינוי, פרידה, נפילה, סביב אירוע מחליש הגנות הקומה המטונפת מתערערת והבניין קורס אל תוך עצמו, ההפרעה מתפרצת במלוא עוזה, בהפתעה, בברוטאליות, ללא כל התחשבות במסגרות החיים שכבר נבנו, כמו משחזרת בדיוק רב את חווית התקיפה והפגיעה המקורית שמרחק השנים חסר משמעות לגביה, והשנים שחלפו מחליקות על פניה כעל פני האריה השואג מכאב. השעון הפסיכולוגי נעצר כשילד מותקף בעוצמה מבחוץ ומבפנים, הוא לא מבין מה קורה, הרצף נקטע, החוויה קופאת בחלל הנפשי, המוכרות של העולם מתרסקת, והקורבן הופך זר לחייו ולסובבים. המטופל, המטפל, הקרובים, הרווחה, המחוקק - כולם מתקשים לעכל את המצב, לבוא במגע רגשי רציף עם החוויה, וגם אני אולי בוחר בכתיבה חצי אוטומטית מאותה סיבה. גבולות הגוף מטשטשים, גבולות הזהות דוהים, הרס עצמי עקבי ולא מנומק או מודע, הרעבה עצמית, זלילה למוות, פגיעה עצמית, חיתוך הקליפה, סיגריה בוערת, אלכוהול למוח הסובל, סמים לוריד, נתק רגשי, בידוד חברתי, חוסר תפקוד, ורטיגו רגשי. הריק או הרצון להתמלא מוביל ליחסי מין מזדמנים ולא מוגנים, הפלות חוזרות וחוזרות, רצון להרגיש חי, חלק מהמין האנושי, לפעמים רצון למות, לא להיות, להיעלם, רצון לנקום באיש, פחד לפגוש אותו, פחד לדעת... אובדן הרצון להרגיש, אובדן הרצון לחיות, להתקיים, לפעמים התאבדות רגשית, ולפעמים התאבדות פיזית של ממש, עד שלא נותר דבר, הכלי נשבר, והרסיסים מתפזרים על פני האדמה. וקשה לטפל, קשה לאסוף השברים, לא יודעים מה לעשות, אין ראיות מדעיות חזקות, וגם לא מיפוי מוח שממקם את החורבן, אז לא יודעים מה בדיוק לעשות, ויש שיטות, ויש הרצאות, ויש כנסים ומסגרות טיפול, אבל לרוב זה לבד, יותר לבד מבדרך-כלל, מטפל\ים מול מטופל, ואסור למטפל לקחת על עצמו יותר ממה שיכול לשאת ולהכיל בזמן נתון, כי צריך "להחזיק", לשמור, לתקף חוויה, לארגן, לשים גבולות, בכל הכוח, כי מרווח הטעות מצומצם, יותר מבדרך-כלל, לאורך חודשים ושנים. זה מסע אפל ומלחיץ ומאיים, טיפול לא ספציפי, תובעני ואינטאוטיבי, אינטנסיבי, עמוס בפרטים ואירועים, ואין מפה או מצפן ברור, מלבד שחשוב להיות אמין. חשוב לשמור על הגבולות, לסמן אותם לעצמך, ואז למטופל, לשמור אל תאום מלא בין המטפלים המעורבים, לתת תקווה, ולא אשליה, לא לרחם, אבל לחוש חמלה, בכל הכוח, לשנוא את התוקף מבלי ללבות את השנאה או לדחוף את המטופל לעימות, לכבד את המלים, אבל לא פחות מכך את המעשים, לא להניח למעשים להחליף את המלים, לכבד את הכאב, לכבד את אובדן הרצון לחיות, ולהחיות לאט לאט, הנשמה מלב אל לב, החייאה של צלם אדם.
