אדוני השופט, אדוני השופט
עמית פכלר | 12/9/2010 | הרשמו כמנויים
בתור ילד הוקסמתי מהמשפט המופיע לפני 'כל נדרי' – "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הייתי מביט סביב, אולי אזכה לראות עבריין אמיתי עומד בבית הכנסת. איך אזהה אותו? מראה לא-מגולח של מישהו 'מהרחוב'? הבעת פנים נזופה?
כן, אשמה... לא רק נושא שמפרנס טורים בבלוג, אלא גם רגש המניע חלק גדול מהיומיום האנושי. אשמה תמיד מנקזת אליה אשמות נוספות, חרטות מודעות ולא-מודעות על מעשים רעים שהצטברו לאורך השנים.
יש כאלה שאומרים "לא משנה כמה תוכיחו אותי, השופט הכי מחמיר שלי הוא אני". זה מלמד משהו על הדינמיקה של אשמה ועל האופן בו היא מכתיבה כמה פעולות בחיי היומיום. הנה מקבץ קצר לרגל יום הכיפורים: יוני ניגש לבחינות המיון לעבודה במוסד. לאחר סדרת תחקירים בטחוניים הגיע שלב מכונת-האמת. השאלות הראשונות היו קלות לצליחה. כאשר באה השאלה "האם היית מעורב אי-פעם בפשע?" יוני השיב בשלילה והמחט החלה לרצד בתנועות חדות. הוא נזכר בבת-אחת בקלמר שגנב מתיקו של ילד אחר כשהיה בן שתים עשרה. יוני הרגיש פתאום את מצחו מתכסה זיעה קרה. האם מעשים אלה היו מונעים מיוני להיות סוכן מוכשר בשירות המדינה? לעולם לא נדע – הוא הודח מהמיונים.
אמא של ירין טלפנה לגן הילדים באמצע הבוקר וביקשה לדבר דחוף עם בנה: "יריני, מתוקי, אמא בחדר לידה ותיכף יהיה לך אח תינוק, אני אשתדל לתת לך תשומת לב כמו קודם, אני יודעת שיהיה לך יותר קשה מעכשיו. אני מבקשת סליחה..."
ק' חתם על הצהרה לפיה הוא אחראי לתאונת דרכים שאירעה בעודו נוהג בכביש מהיר. חצי שנה קודם לכן נהג ק' ברכבו ומסיבות מסוימות (גירויים מעולמו הפנימי?) הפעיל אורות מצוקה והאט באמצע הנתיב כמעט עד עצירה מוחלטת. מאחוריו שמע קול התנגשות; נהג אחד סטה מנתיבו ופגע במכונית אחרת. ק' ההמום החליט שהתאונה קרתה בגללו וכשהנהג הפוגע תבע בשצף קצף שיכתוב כי הוא אשם, חתם. בחברת הביטוח של ק', למותר לציין, כעסו מאד על ההודאה באשמה ("אף פעם אל תחתום על אף מסמך בלי להתייעץ אתנו קודם!"). ק' הגיע למשפט אליו זומן מלווה בחברו הפסיכולוג הקליני. החבר התערב עם ק' שייצא זכאי למרות הודאתו. במשפט עצמו, ק' חזר בו מהודאתו באשמה: התאונה התרחשה מאחוריו כתוצאה מאי-שמירת מרחק. לשאלת השופט, מדוע חתם על הצהרה לפיה הוא אשם, ענה כי איננו יודע להסביר זאת. השופט קבע כי ק' זכאי וחייב את הנהג הפוגע בפיצויים ובהוצאות המשפט. נשאלת השאלה: כיצד ידע החבר הקליני מראש, בוודאות, ש-ק' ייצא זכאי? ובכן, ההסבר הקונקרטי הוא שחובת שמירת המרחק מוטלת על הנהג שמאחוריו, גם אם ק' עצר באמצע כביש סואן. אבל ההסבר הדינמי שסיפק החבר הוא שלמרות ש-ק' חתם כי הוא אשם, השופט יידע דבר או שניים על נטילת אחריות גם כשלא צריך. אחרת לא היה נעשה שופט (אבל איך חזה זאת החבר? כנראה הוא מכיר זאת מעצמו. אחרת לא היה נעשה פסיכולוג קליני).
מה עושים נגד אשמה?
יום הכיפורים מזמן הזדמנות למירוק הנשמה והכאה על חטא (שחטאנו לפניך בבלי דעת, ועל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב ועוד ועוד); עשרים וחמש שעות של חשבון נפש ו'מפקד אוכלוסין' של המעשים הרעים הדורשים כפרה. ישעיהו ליבוביץ' אמר שכל קיומו של יום הכיפורים הוא על מנת להזכיר לנו שאת חשבון הנפש עלינו לעשות מדי יום ביומו, גם בשאר 364 הנותרים. פייר אינאף. על כל פנים, אם השופט המחמיר ביותר בין כל אדם הוא האדם עצמו, הרי שכדאי להוסיף סוג שלישי של עברות: ישנן עברות שבין אדם למקום, ישנן עברות שבין אדם לחברו; אמור מעתה: ישנן עברות שבין אדם לעצמו. גם על אלה, כמו על עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר. מדוע? מפני שמדובר באותו סוג של עברות: בעומק הדברים, לא ניתן להרע לעצמך מבלי להרע לזולתך, ולהפך (הלל הזקן ידע זאת יפה מאד, וייסד את הפסיכואנליזה כמה שנים טובות לפני פרויד). אז כדאי להתפייס עם עצמנו, לפרגן ולסלוח לעצמנו יותר השנה (ראו גם טורה של אסתי פלד "שנה טובה").
התמודדויות נוספות שעוזרות להפיג אשמה באופן בריא הן נתינה ויצירתיות (השתיים תמיד כרוכות זו בזו, בעצם). ארחיב על כך בפעם אחרת. אך אחד הפתרונות הנפוצים ביותר סביבנו, שאינו זוכה להכרה כפתרון לרגשות אשמה, הוא נכדים. כן, כן. נכדים. מדוע?
נכדים הם ההוכחה לכך שהאדם אינו איום ונורא עד כדי כך; ההוכחה לכך שילדיו יכולים לפרות ולרבות, ליצור (יצירה), לברוא, לתת חיים (נתינה). משמעות הדבר היא שיש תקנה לאדם ההופך לסב/תא. יש איזו הבטחה לטוב, לא הכל קלקל במו ידיו. ילדים יכולים לגרום לאדם אשמה גדולה (יש פסיכולוגים שחיים בפחד מהיום שבו ילדם יגיע לטיפול ויתחיל ללכלך עליהם...), אבל נכדים? הם כבר ינקמו בחזרה. תשאלו סבים וסבתות מה משמעות החיים ותקבלו תשובה אחת (הם לא יודעים את הסיבה הדינמית לכך, אבל אתם כן!). מסקנה: ילדים זה שמחה, נכדים זה הקלה.
תהא שנה של חתימות טובות.
