ביטויים של טראומה מורכבת ודיסוציאציה ב"ספר הדקדוק הפנימי" מאת דויד גרוסמן
מאת ד"ר אופיר לוי
טראומה מורכבת
טראומה מורכבת (complex trauma) מתאפיינת באירועים טראומטיים מרובים שיש להם השפעות נרחבות וארוכות טווח על נפשו של הנפגע(Schottenbauer, Glass, Arnkoff, Tendick, & Gray, 2008)). ג'ודי הרמן (1992), שהיטיבה לנסח את מורכבותה של טראומה זו, הדגישה כי אירועים אלה מתרחשים בדרך כלל בשלב מוקדם של החיים, אך יש להם השפעה גם בחיים הבוגרים.
אחד מביטוייה של הטראומה המורכבת הוא הקושי לתת אמון באחרים. הנפגעים כלואים בזיכרונותיהם הטראומטיים, המאוחסנים כשברים חושיים הנעדרים רכיבים לשוניים (Van der Kolk, 2015). השברים החושיים הללו לא מאפשרים לנפגעים לבטא במילים חוויות שמהן הם מנסים להתנתק (שם). עקב כך, הנפגעים חשים זעם וכעס, המלוּוים בציפייה לא מציאותית לתיקון מצד סביבתם הקרובה. ווסט (West, 2013) קושר זאת לסביבה שלא הצליחה לספק את הכלים הדרושים להתפתחות גופנית ונפשית בריאה עוד בהיותם ילדים. בהיעדר סביבה כזו, הנפגעים חסרים את ההרגשה הבסיסית של העצמי (הרמן, 1992) ואת היכולת לחוות נפרדוּת, יצירתיות, אינטימיות וחיוניות (לוי, 2008).
ברוב המקרים, נפגעים שלא מצאו את הדרכים לטפל בטראומה נותרים עם חוויה רגשית פראית ועקורה, כזו שלא התכנסה לכדי סיפור קוהרנטי וסדור, המתגבש בדרך כלל באמצעות השפה (אמיר, 2013; גייטיני, 2018; לוי, 2020). כך, הטראומה נשארת אבודה במרחבי נפשו של הנפגע, ומנסה למצוא דרך לבטא את כאבה (גייטיני, 2018). הנפגע חש כי ייצוגיו הפנימיים מעורערים, והעצמי שלו פגום (Janoff & Bulman, 1992). במצב זה מתפתחים חרדה טראומטית תמידית, קושי בוויסות הרגשי וקושי לבסס יחסים בין־אישיים עמוקים והדדיים; לצד עצב, בדידות ותסכול (Levi, 2017). רגשות אלה מבטאים את הכחדת העצמי (ויניקוט, 2009 [1956]).
דיסוציאציה
דיסוציאציה היא הפרעה המתבטאת בניתוק מהרצף הקיומי של האדם, ובעיבוד לקוי של המציאות. אדם המשתמש במנגנון הדיסוציאטיבי, מרגיש מנותק ממחשבות, מרגשות, מזיכרונות ומסביבתו, עד כדי עיוות של תפיסת הזהות האישית, ובמקרים קיצוניים – מתרחשים עיוותים בתפיסת הזמן, המרחב והסיטואציה Bromberg, 2003)). הפרעה זו אופיינית מאוד למתמודדים עם טראומה מורכבת. במילים אחרות: הנפגעים מייצרים גרסאות מצומצמות של הסיטואציה הטראומטית המקורית, ולמעשה חיים במציאות דיסוציאטיבית השולטת על מערכות יחסיהם הבין־אישיות (Bromberg, 2003)
דיסוציאציה תוארה לראשונה בידי פייר ז'נה (1859—1947) והתקבלה כמודל מדעי המסביר היטב את מושג תת־המודע. ז'נה תיאר כיצד סביב רצף של זיכרון או מחשבה טראומטיים, נבנית עמדה חלופית של מודעות כמנגנון הגנה מפני האיום שהחוויה הטראומטית הלא מעובדת הותירה. כאשר אדם חווה רגשות הפוגעים ביכולתו לפעול, הזיכרון של החוויה הטראומטית לא מעוכל כראוי ובעקבותיו נוצר פיצול מהמודעות – ולמעשה ניתוק. החוויה המקוטעת של הטראומה מתבטאת במגוון תופעות, בהן מצבים סומטיים, דימויים חזותיים או פעולות שחזור התנהגותיות (behavioral reenactment). ז'נה הציע כי הדיסוציאציה היא מעין פיתוח מוגבר של רעיון או של תחושה התופסים מקום מחוץ לזיכרון ולמודעות הנורמלית (Monahan, 2009). רעיונותיו של ז'נה זכו לעדנה מחודשת דרך הגישה ההתייחסותית, שהדגישה כי דיסוציאציה, יותר מכל תופעה קלינית אחרת, מבטאת צורת התארגנות ייחודית של הנפש (Bromberg, 2003; Davies & Frawley, 1992; Herman, 1992).
דיסוציאציה קשורה לאבחנה חשובה נוספת העשויה לסייע בהבנת מנגנון מורכב זה. הכוונה היא לאבחנה בין טראומות שהתרחשו לפני שהאני התפתח דיו, לבין טראומות שהתרחשו לאחר מכן (גורביץ, 2018). טראומות שנחוו לפני התפתחות האני מובילות לקיטוע של הנפש ולשבר, שמשמעותם היא חוסר יכולת להתקיים מתוך עמדה של העצמי האמיתי. גורביץ מכנה זאת כ"דיסוציאציה הישרדותית", כלומר כזו המפעילה כוחות פנימיים המאפשרים החזקה עצמית ותפקודית למראית עין (Davies & Frawley, 1992). יש בכך ביטוי גם להיבט מיטיב חיוני של הדיסוציאציה, שכן היא מאפשרת לפרט לתפקד גם בנוכחותם של תסמינים טראומטיים. היבט חיובי אחר המיוחס למנגנון הדיסוציאציה נוגע להתמודדות עם האירוע במהלך התרחשותו. במצב זה הנחשף לטראומה מתמקד באיום תוך כדי התעלמות (ניתוק) מגירויים אחרים. בכך הוא ממקד את כל כוחות האגו מול האיום על מנת לגבוֹר עליו (Passardi et al., 2018).
בין 'תיקון' (השפה) להתנתקות בספר הדקדוק הפנימי
עלילת "ספר הדקדוק הפנימי", דרך שלל הדמויות המופיעות בו, ובראשן הגיבור אהרון קליינפלד, מבטאת את הקשר המובנה בין טראומה לדיסוציאציה. חוויותיהם הטראומטיות של בני משפחתו של אהרון, והטראומה המורכבת שהוא חווה, ממחישים מצד אחד את הפגיעה של הטראומה המוקדמת ביכולתו של אהרון לבסס קשרים בין־אישיים המבוססים על אמון והדדיות, ומצד אחר את השימוש במנגנון הדיסוציאציה, המסייע לו לשרוד.
שם הספר מבטא לטעמי את תפיסתו של פרנצי (2003 [1933]) בדבר התפתחותן של טראומה ושל דיסוציאציה. פרנצי מתאר את התהליך הנפשי שעוברים נפגעי "אלימות רומסת". אנשים אלה נתונים לגירוי יתר כרוני ולכשל אמפתי עד כדי כשלון מנגנוני ההגנה שלהם, לרבות נסיגה אל מחוץ לעצמי וניתוק ממנו – דיסוציאציה. הניתוק מאפשר לנפגעים לסקור את האירוע הטראומטי ממרחק ולהתמודד איתו, כפי שקרה לאהרון.
התפתחותו הפיזית והרגשית של אהרון נעצרה בין שנתו ה-11 לשנתו ה-16 – השנים שבהן מתמקד הספר, וכתגובה הוא מפתח עולם רגשי ומנטלי המלוּוה בחוקי שפה אישיים – דקדוק פנימי, אשר יוצרים חייץ, עד כדי ניתוק, בינו לבין סביבתו. שפתו כוללת קודים פנימיים־אישיים הנהירים רק לו, שבאמצעותם הוא מתמודד עם העולם החיצוני, והוא לא מסוגל לחלוק אותם עם אחרים: "הדברים שבתוכו נעשו בזמן האחרון, בבדידותו, כל כך פנימיים, כנראה, דבובים בדקדוק כה פרטי ונפתל, איך אפשר בכלל להוציא אותם החוצה, לאור" (עמ' 233). ובעמוד 288: "הוא הרי כבר יודע היטב, בנקיפות הלב הצוננות, בדקדוק הפנימי ביותר שלו, של נוסחתו, של הצופן שלו, שזה לא סתם עיכוב זמני".
הדקדוק הפנימי שמפתח אהרון נועד לאפשר לו להתרחק מהטראומה, וכך לנסות לשלוט בה. דקדוק זה מוביל אותו לפתח רגשות ואמונות שהם רק שלו, והם מנוגדים למוסכמות החברתיות של עולם המבוגרים. הדקדוק הפנימי של אהרון מלווה בשלל תיאורים של דיאלוגים פנימיים שחלקם דמיוניים עם מגוון רחב של מצבים ואנשים, לרבות הדיאלוג הפנימי עם הודיני הקוסם: אהרון רוצה להיות קוסם כדי להתנתק מכבליו. רק קוסם מסוגל לעשות מעשים חריגים, מלוּוים בסכנה ובעלי פוטנציאל להכרה והוקרה. קוסמות היא דרך המפלט של אהרון אל תוך זהותו המנותקת והמובחנת מהסביבה הפוגענית. הוא משתמש בהודיני כמִפלט לא אדפטיבי, כפי שתיאר זאת פוטמן (1992): דיסוציאציה היא בריחה ממה שלא ניתן לברוח ממנו.
ואולם, כמו כל ניסיונותיו האחרים, גם השימוש בהודיני לא עולה יפה. חבריו של אהרון משתפים איתו פעולה בתחילת העלילה, אך עם כניסתם לשלב ההתבגרות המאוחרת הם מתייחסים לאהרון בבוז, בחשדנות ובהמשך – בהתנתקות.
לא רק אהרון הלום טראומה בספר. רוב הדמויות הראשיות (הסבתא לילי, האב משה, האם הינדה, האחות יוכי והשכנה עדנה בלום) סובלות מתסמינים של טראומה מורכבת המשפיעה על דקדוקן הפנימי. משה, בעל סגנון שפה מזרח־אירופאי עילג, וגם האם הוולגרית והבוטה, ניחנו בסגנונות דיבור ושפה שונים, כדי להמחיש את הנזקים הטראומטיים שכל אחד מהם חווה בעבר ובהווה, וכדי לבטא את קשייהם היומיומיים ואת חוויותיהם ורגשותיהם. במילים אחרות, הטראומה של הדמויות לא התכנסה למבנה קוהרנטי בתוך העצמי, מכיוון שהיא לא עברה קידוד והטמעה (גייטיני, 2018). לפיכך, השפה שהדמויות משתמשות בה היא לעיתים מזוהמת, רמוסה, קונקרטית, גסה ולא מתוחכמת (Levi, 2017).
לאורך העלילה מתוארים כמה ניסיונות, שלא עולים יפה, של אהרון להתמודד עם הטראומה דרך תיקון השפה. כך, באחת הארוחות המשפחתיות, כשאהרון נאבק עם חתיכת בשר, "פתאום אבא אומר בפה מלא: "תעביר לי את הזה של המלח" ואהרון פולט בתגובה: "הממלחה"" (עמ' 194). אהרון מנסה לתקן את סגנון השפה של אביו, לא רק כדי לנקות את השפה של אלא גם את עברו הטראומטי של האב.
אהרון מתקומם נגד הלשון העילגת והמשובשת של הוריו, המקדשת את החומר ומואסת ברוח. האב בתגובה דורש מאהרון לחזור בו, להיכנע לשפה העילגת, וגם לתסמינים הטראומטיים: ""תגיד 'הזה של המלח' או שככה יהיה לי טוב שאני מוריד את החגורה עם הברזל"... אהרון מנסה, באמת שהוא מנסה, והוא לא יכול, לא יוצא לו, שפתיו מתעוותות ורועדות" (עמ' 195). אהרון לא נכנע, ובכך הוא מעמיק את התסמינים הדיסוציאטיביים שלו. הוא מתנתק מאביו ומבני משפחתו, ומנסה לגבש זהות אישית – אך הוא נכשל. הסביבה הטראומטית כופה עליו לחוות מחדש את מאבקיו לאוטונומיה, ליוזמה ולכשירות, ולזהות ולאינטימיות, אך ללא הצלחה.
איום קיומי – על מדינה, השכונה ועל הנפש
כרקע לעלילה גרוסמן בחר בשכונת בית הכרם בירושלים של שנות השישים, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. מצרים ושותפותיה הערביות נערכו למלחמה נגד ישראל. ימי ההמתנה לוו בחרדה ציבורית גדולה ובגיוס מילואים נרחב. הרומן מסתיים לפני תום המלחמה וניצחונה של ישראל על אויביה.
אהרון, משפחתו, חבריו ושכניו חווים באותם ימים איום קיומי התואם את קריטריון A לפוסט טראומה ב-DSM-5, לפיו טראומה עשויה להתפתח על רקע חשיפה לסכנת מוות ממשית או לפציעה חמורה, קרי איום על שלמותו הגופנית. האיומים באו לידי ביטוי בין השאר בחסימה מצרית של מצרי טיראן לשיט ישראלי ובתנועת הכוחות העירקיים לעבר הגדה המערבית שאיימו לפצל את שטחה של ישראל לשניים. ניתן לומר שהסגר הימי על מדינת ישראל מקביל באופן מטפורי למצור הגופני והנפשי שבו היה שרוי אהרון, שהתפתחותו נעצרה והוא נותר כלוא בממדי גופו הקטנים. האיום על השלמות הגופנית מקביל באופן מטפורי לכוונתן של מדינות ערב לפלוש למרכז ישראל דרך הרצועה הצרה שבין הרי שומרון לחוף, במקום שבו שוכנת העיר נתניה, ולפצל את המדינה לשניים. הדימוי "מותניים צרות" מקביל לפגם הגופני שממנו סובל אהרון.
בתקופה של הרומן חיו בבית הכרם עולים מאירופה ששרדו את השואה, ועתה בישראל העצמאית, של שנת 1967, הם נתונים לחוויות של האיום הלאומי, ולא מצליחים להיחלץ מהן. זהו למעשה כישלון אישי (ולאומי) לשבור את מעגל הטראומה, הן של הוריו והן של אהרון, או במילותיו של גרוסמן: "אבא ואמא עבדו אתמול על כל החלונות, והוא שכב וראה איך נחתכים השמים ריבועים ריבועים, ככה רואים אסירים את העולם, אבל הוא יברח, הוא יימלט מן התא, יפרוץ את המצור, את ההסגר הימי" (עמ' 293).
אהרון, בדומה למדינה ובדומה למאבקיהם של נפגעי טראומה, מנסה לפרוץ את הסגר שבו הוא נתון. מאבקים אלו באים לידי ביטוי במגוון דרכים, לרבות בטקסים ובמשחק. כך למשל, טקס הקבלה ל"חמשושים" (שכבת כיתות ט'), שבו אהרון נדרש לפרוץ את מעגל הילדים, ניסיונותיו להעיר את גופו במכות לרקותיו ולפיקת ברכו, ולבסוף הפרת השבועה שלא להיפרד מהעולם הילדי ולחבור לעולם המבוגרים. אהרון, כמו ישראל, נכשל בניסיון למצוא נחמה לסבלו. הוא מרגיש כמו המדינה, נטוש, בודד ומנודה, מצב המוביל להתפרקותו הנפשית ולסופו הטרגי, אף שגרוסמן הותיר אותו עמום.
אביו, משה, לחם במלחמת העולם השנייה ככל הנראה לצד הפרטיזנים, אך קורות חייו נשארים גם הם עמומים, מכיוון שהאם, הינדה, אוסרת על האב לספר לאהרון את קורות חייו. בכך היא מבטאת עמדה פסיכולוגית שרווחה בשנות ה-60 של המאה העשרים, לפיה טראומה עשויה להיות "מידבקת" ולכן עדיף לדבר עליה כמה שפחות (ליבליך, 1996). גם קורות חייה של השכנה עדנה בלום נשארים עמומים, ואנו רק יודעים שהיא חיה בגפה ושהיא עסוקה בחיפוש אחר עקבות קרוביה שנספו בשואה.
החוויה הלאומית־משפחתית־פרטית של אהרון היא אפוא חוויה של טראומה התפתחותית מורכבת (הרמן, 1992, לוי, 2013). במרכז חוויה זו קיימת בגידה ביחסי ההתקשרות הבסיסיים עם הדמויות שאמורות היו לספק את הביטחון הקיומי, וברקע, האם־המדינה הנמצאת בסכנת הכחדה – מצב שניתן להמשילו להרס האובייקט מבית מדרשו של ויניקוט.
בעלילת הספר, ההתמודדות עם הטראומה משלבת גם שימוש במנגנון הדיסוציאציה. זאת דרך המְספֵר הכול יודע, המספר את סיפורו בגוף שלישי, דרך עיניו של אהרון, ומתאר רצף מחשבות אסוציאטיביות החושפות תודעות מפוצלות ומנותקות (Monahan, 2009), בעיקר אצל אהרון. המספר הכול יודע חושף דמויות גרנדיוזיות (קוהוט, 2019) ולא מותאמות לסיטואציות הבין־אישיות והחברתיות שבהן הן מעורבות, ומתאר כיצד הן חיות בעולם משלהן דרך מצבי תודעה רגרסיביים שנועדו להגן על נפשן הפגועה והבלתי מסתגלת (ויניקוט, 2009 [1956]).
ביטויים של טראומה ודיסוציאציה אצל אהרון קליינפלד
אהרון, העומד במוקד העלילה, מייצג את התפתחותה ואת התעצבותה של טראומה מורכבת בגיל ההתבגרות (הרמן, 1992; Levi, 2013; Schottenbauer et al., 2008). אהרון סובל מאלימות רגשית מצד אימו ומהזנחה מצד אביו. בשל התנהגות זו הוא מתאכזב מהמבוגרים שהיו אמורים לנסוך בו ביטחון קיומי ותשוקה להתפתח על בסיס אותנטי (ויניקוט, 2009). אהרון נסוג לעולם פנימי שנועד לשמר את עצמיותו ואת נבדלותו מעולם המבוגרים המסוכן. במונחיו של אריקסון (Erikson, 1963), הוא לא צלח את המשבר המובנה במעבר בין שלב התפתחות אחד לשני. כלומר לפי תפיסתו של אהרון, המבוגרים דומים זה לזה, הם פוגעניים ולא אמינים: "כל מה שהם נוגעים בו, האלה, המבוגרים מזדהם" (עמ' 252). כדי להישאר הגון ותמים הוא מחליט שאסור לו להתבגר, ואסור לו להיכנע, כי ההתבגרות היא כניעה למבוגרים החייתיים.
בבגרות, הגוף – ובמרכזו יצר המין – משתלטים על האדם: "אבא שלו לא הצליח להינתק, הראש שלו כן התרחק ממנה, אבל הגוף נדבק ונצמד, כאילו יש לו חיים משלו, כאילו אבא בכלל לא אחראי למעשיו ואיזה כוח עליון מטלטל אותו" (עמ' 40). אהרון לא רוצה להיחשף למין, כלומר ליצר בלתי נשלט. בניגוד לימי ילדותו המוקדמת, הוא כבר לא מרגיש בנוח בחברת גיורא, בן דודו התל אביבי המתבגר, שאותו הוא מבקר בחופש הגדול. הוא לא מעוניין לשמוע את דבריו של גיורא על מין והוא רוצה להימלט ממשפטים כמו "גם זותי דורשת – אמר גיורא, וגם זותי, וגם זותי. התברר שכולן דורשות" (עמ' 71). או: "גברים חייבים לדפוק שלוש פעמים בשבוע, ולא, הם עלולים להתפוצץ מבפנים מרוב הצטברות" (עמ' 71). הגועל והסלידה מעולם המבוגרים ועצירת ההתפתחות הפיזית והנפשית, מנתקים את אהרון מקבוצת השווים ומובילים אותו להתכנסות ולדיסוציאציה חריפה.
בניסיון לשלוט על גופו ועל רגשותיו, אהרון מכה שוב ושוב על פיקת ברכו כאשר היא נעה אינסטינקטיבית – ביטוי למלחמה שהוא מנהל נגד אברי גופו שאינם נשמעים לו. הוא רוצה לשלוט בחושיו, להיות אחראי למעשיו, להישאר טהור. גם זהו ביטוי לעצמי חלופי שעבר דיסוציאציה, ומאורגן עתה בצורה פרימיטיבית (דיוויס ופְרולי, 1992). ארגון פרימיטיבי זה מוביל לביטויי חזרה וכפייה המתבטאים בהיצמדות לשפה הילדותית, למשחקי הילדות ולסימנים המוסכמים הנלווים למשחקים שבין אהרון לחבריו. תקופה זו נמשכת עד לסיום שלב ההתבגרות הרגשית של חבריו, אז הם נוטשים אותו ואת משחקי הילדות.
עולם המבוגרים הוא אפוא עולם של טרף, של אכילת בשר וכבד, אחד על חשבון האחר. עולם זה מיוצג על ידי בני משפחתו של אהרון ובראשם האם הינדה. בעולם המבוגרים ישנם כללי משחק והינדה מנסה להקנות לאהרון את כללי העולם של המבוגרים: "לך תמצוץ טוב טוב את החיים, כי אם לא – מישהו כבר ימצוץ אותם בשבילך!" (עמ' 250). וכן: "ותשמע ממני שבעניינים האלה אין רחמים! או שאתה בפנים או שאתה בחוץ! ושאני אומרת בחוץ, אני מתכוונת בחוץ!" (עמ' 260).
אחד האירועים הבולטים של התהום הנפערת בין עולמו לעולמם של המבוגרים הוא טקס בר המצווה שלו. בטקס עלייתו לתורה מתואר אביו במלוא גשמיותו ועילגותו: "אבא עמד לידו, מסורבל בטליתו, פניו אדומים ומתפקעים מתוך עצמם, מגמגם אחר אצבעו של הרבי את פרקי הקריאה שנועדו לו" (עמ' 111). לאחר מכן המשפחה מתכנסת בבית המשפחה עם האורחים, והדגש מושם על האוכל. אהרון סולד מהמתרחש והוא בוחר לברוח לחדרו. הוא רוצה להיעלם – ביטוי לחוויה הטראומטית, סמל לחילול העצמי שלו, לחוסר התקשורת עם סובביו, לתחושת הרמיסה, ההשפלה והבושה (פרנצי, 2003). אהרון שואל את עצמו: "מתי כבר ייגמר הכל? כבר לא נשאר לו כוח מרוב התחמקויות וחיוכים כוזבים ולחישות בצל" (עמ' 121). אך האם, שאולי המסיבה נכפתה גם עליה, בשלה. היא חוזרת לדפוסיה הבוטים של פיטום והעמסה של אוכל: "תאכל כנף.... שכנעה אותו אמא במאור פנים… גם הכנפיים נהדרות, רכנה אליו יוכי; במבוכה הרתיע מפני נתחי העוף שנדחקו ממש לתוך פניו" (עמ' 121). אהרון מסרב ומחליט להיות צמחוני.
אבל הוא עדיין חש מובס, נטול כוח למול כוחה השתלטני של האם ומול ההתנהגות המכוערת והבלתי נסבלת של המבוגרים. אט אט הוא מתכנס לתוך עצמו. מנקודה זו המרד של אהרון בהוריו הולך ומתפתח בשלבים. מחאתו הופכת בהדרגה ממחאה פאסיבית למחאה גלויה – וזו מובילה להתפרקות, להתמוטטות, להרהורים במוות ולבסוף (ככל הנראה) בחירה בו.
בגידת קבוצת השווים
התסמינים הטראומטיים והדיסוציאטיביים של אהרון קשורים גם לקבוצת השווים, הנוצרת לרוב סביב תחושה של גורל משותף (לוי, 2011). קבוצה זו מאפשרת הכלה, תמיכה וסיוע ומהווה כלי לשיקוף של התפקוד. קבוצת שווים חולקת לרוב ערכים משותפים, מחויבות וערבות הדדית. היא יוצרת לכידות מחסנת, ובעיקר מסייעת במצבי טראומה מתמשכים (לאשץ' ויאלום, 2006; לוי, 2020; ליבליך, 1998).
אהרון זקוק לחבריו. בשנים הראשונות להתבגרותו הוא מוצא שפה משותפת ותחומי עניין איתם, והם ראו זה בזה מקור לתמיכה (למשל, אהרון הולך לישון אצל גדעון לאחר מריבה שחווה בביתו). החברים פינו לו מקום ולפרקים ראו בו מנהיג ואף נהו אחריו. דמותו ריתקה אותם, הוא ידע להלהיב אותם בדמיונותיו על מרגלים ובמשחקי ההודיני שלו. הוא שיחק איתם כדורגל, והתחרה בהם בריצה – וניצח. עם זאת אהרון מנסה לשמור על ייחודיותו, על הדקדוק הפנימי שלו.
טקס החניכה וההתקבלות לצופים מבטאים זאת בצורה הטובה ביותר. כדי להתקבל לצופים יש לפרוץ את מעגל החמשושים. אל הטקס הגיעו רבים מאוד מבני השכונה, לרבות אימו ואביו, שציפו לראות את אהרון נלחם ומנצח. אהרון אכן מצליח לפרוץ את המעגל, אך יוצא ממנו ומנסה לפרוץ אותו בשנית, אולי כהתרסה כלפי הסביבה על חוסר האמפתיה שהוא חש מצידה ועל חוסר יכולתה להכיל אותו. כאשר הוא רוצה לחזור בשנית למעגל הוא לא מצליח. וכך אהרון מבין בדרך הקשה שעליו לבחור בין שמירה על ייחודיותו ודקדוקו הפנימי לבין הנכונות לעשות שינוי פנימי, קרי להקריב את ערכיו, תפיסותיו ורגשותיו שעיצבו את זהותו. הוא בוחר להישאר טהור, לדבוק בילדותו – להישאר ילד קטן קומה ולא מפותח. הוא מנסה לשמר את משחקי הילדות ובכך הוא גוזר את גורלו – להיות ילד בודד ומתבודד, הולך ושוקע בתוך עולמו הפנימי (למשל, הוא משחק כדורגל עם פֶלֶה בדמיונו).
פוטנציאל לשינוי ולפריצת הגבולות של זהותו הילדית מגיעים עם התאהבותו ביעלי קדמי, תלמידת כיתה ז', הצעירה ממנו בשנה. עד אז, אומנם אהרון מגלה סקרנות בבנות כיתתו, אך זו מנוּוטת לפסילתן, מכיוון שהן לא נמצאות ראויות לאהבתו ה"ייחודית". משיכה פיזית הרתיעה אותו, והוא חשש מהקשר הגופני שבאהבה. ואולם ההתאהבות ביעלי גורמת לו לרצות להשתייך מחדש לקבוצת השווים. הוא מגייס את גדעון (במרמה) לעקור את שן החלב שנותרה בפיו, המסמלת את הילדות, את הזהות הישנה, שממנה הוא רוצה לפתע להיפרד. השניים הולכים למגרש הגרוטאות ושם אהרון קושר את השן לחוט ואת החוט לדלת המקרר. "יאללה, תסגור וגמרנו", אומר אהרון לגדעון, וגדעון סוגר בעוצמה. השן שלא התנדנדה נעקרה בכוח רב ואהרון מדמם מפיו.
יעלי גם פורצת את הווייתו של אהרון ומטלטלת את זהותו ואת ערכיו. מאווייו כלפיה מתגברים כשהוא צופה בה רוקדת בחוג הבלט: "היא הייתה הדוקה בבגד בלט שחור, ורגליה וידיה לא נראו כעת רזות, אלא דקות, והתנועעו כסלסולים של עיפרון חד" (עמ' 220). "ובן רגע ידע לבטח שהיא גם צמחונית" (עמ' 221). "האהבה עשתה אותו רך ושמח. פתאום נזכר כמה, בעצם, הוא יודע לשמוח". (עמ' 222).
אך גם יעלי וגדעון בוגדים בו. גדעון מתאהב ביעלי ומחליט להשתמש באהרון לכיבושה. הוא מגלה באהרון עניין מחודש, ומשתף אותו בענייני התנועה שבה הוא מדריך. הוא מאמץ לכאורה את עמדתו של אהרון על "טוהר המין", והוא מספר לו ש"הוא עצמו נדר שלא להתאהב באף בת עד שיגמור קורס טיס, ואז יתחתן עם החברה הראשונה שתהיה לו, לא אחת שנותנת בקלות כמו החברה של מני" (עמ' 228). אהרון נרגש מקרבתו המחודשת של גדעון ולרגעים הוא מרגיש שהמעבר לעולם המבוגרים כדאי ואף יכול להתרחש בהצלחה. "בלהט החל להתוודות לפני גדעון על אהבתו אליה, על חילופי המבטים החשאיים ביניהם, על השיחה מלאת הסתרים שהייתה להם ליד הברזים. הוא תיאר לפני גדעון את הלילות שהוא שוכב ער ורואה אותה רוקדת לפניו. את הפתקים עם שמה שהוא תוחב לסנדוויץ' שלו בבית הספר ובולע, ממש לידה בהפסקות" (עמ' 229). אומנם גדעון מעודד אותו לספר, אבל כדי לתכנן את מהלכיו לכיבושה של יעלי, והוא מצליח לכבוש אותה לבסוף, לאחר שהשפיל את אהרון ונטש אותו.
אהרון נחשף פעם נוספת למציאות האכזרית, המיוצגת גם בגישתה של אימו: "בעניינים האלה, אהרון, אין חברות ואין טובות! מי שחזק וראשון – הוא לוקח, ומי שעדינון – אוכל חרבון!" (עמ' 248-247). אהרון משלם מחיר על ניסיונותיו לשמר את זהותו הילדית, שלא מאפשרת לו לקלוט את המתרחש מתחת לאפו. יעלי נמשכת לגדעון ומוצאת בו חבר לשיחה על סגנון הבילוי של המתבגרים. אהרון שומע את שיחותיהם אך לא מצליח להשתלב. הוא קולט שגדעון שובה את ליבה של יעלי. אך זהותו הילדית והטראומטית, שלרגע נותקה מזהותו של אהרון הבוגר, משתלטת עליו שוב ומנתקת אותו מיעלי וגדעון. הוא נותר מכונס באהבתו ליעלי.
בשלב הזה גדעון ויעלי מנסים להיפטר מאהרון. הם מתחילים להקניטו, וכשאהרון סוף סוף מגיב להקנטות, דבריו מנותקים: "אני הייתי רוצה להחליט בעצמי על הגיל שבו אני אמות! אתם מבינים? אני רוצה למות בגיל שלושים בדיוק! ביומולדת שלושים! צעיר וחזק ובלי כל המחלות של הזקנה!... להתאבד בהחלטה שלי! בשיא החיים!" (עמ' 241). על רקע הדברים הללו, מוזרותו של אהרון מועצמת הן בעיניהם של גדעון ויעלי, והן בקרב הקוראים. אהרון נותר מנותק מתמיד, אדם בעל עולם פנימי בלתי נגיש לחלוטין.
גם אהרון חש כיצד הפערים – בינו לבין עצמו ובינו לבין סביבתו – הולכים וגדלים, אך אין לו יכולת להשתלט על האני הילדי שבו: "למה לא סתמתי את הפה. השתררה שתיקה נבוכה... ובתוך השתיקה הלכה ותפחה השגיאה שלו, של אחד שעדיין לא מבין לגמרי את הצפנים של חוקי החברה והטעם הטוב של השיחה" (עמוד 242).
לבסוף יעלי וגדעון מוצאים דרך להוציא את אהרון מחייהם. הם מודיעים לו שהם יוצאים למשימת סיוע לקיבוצים למשך לשמונה ימים. הם קושרים את הנסיעה לפעילותם בתנועה, ובתוך כך מעבירים לו מסרים שקריים שלמרות הכול, הם שלישייה המחויבת האחד כלפי השני. אהרון מבין שהוא אינו רצוי, ובייאושו הוא נותן להם לכאורה את ברכת הדרך. הוא מבין באופן חד וכואב, שהוא נזרק מחיי חבריו, "אידיוט, בוק, לגלג מייד, צחקו על הטיפש" (עמ' 265).
כך, פוטנציאל התיקון שהיה גלום בקבוצת השווים – ילדים שגדלו ושהתפתחו תחת האיום הלאומי, הסביבתי והחברתי, שחידדו את תחושת שותפות הגורל, שיצרו תשתית ערכית משותפת, ושהתפתחו בתחילת הרומן למרכיבים של חברות אמת – קורס. חבריו משתלבים בעולם המבוגרים ומשאירים אותו נטוש ובודד – בתוך הטראומה המורכבת.
בדרך להתמוטטותו הסופית אהרון פוגע גם בגופו – הוא תוחב לתוך אפו ניירות, וחושב על מוות מהיר במכת חשמל. הוא בודק את המקרר, מכין כלים, מתכנן לפרטים איך ייסגר בו ויתנתק מן העולם. תוך כדי ההכנות הוא מכה את גדעון: "אהרון הסתער עליו בצעקה מרה, ואחז בו... גדעון היה חסון יותר, אבל הצווחות ויריקות החתול שאהרון פלט, שיתקו אותו, והוא לא היה יכול להשיב מלחמה". (עמ' 320--321). הוא גם נוקם באימו, מתפרץ עליה בזעם: "תלכי מפה, נוהם בקול משונה וקרב אליה, תלכי מפה תיכף ומייד, והיא נסוגה מפניו... היא מפחדת ממנו כעת" (עמ' 293). אהרון שבוי בזעם ובתוקפנות כלפי הסביבה, בעודו שרוי בדיסוציאציה עמוקה. התנהגות זו מבטאת את הקשרים הלא יציבים המאופיינים בעליות וירידות קיצוניים, המשפיעים על יציבות מערכות היחסים הבין־אישיות (הרמן, 1992).
בסוף הספר, אהרון נכנס למקרר, נועל את עצמו, ללא יכולת להשתחרר. לא ברור אם הוא ניצל, אך ברור שעוצמת התסמינים הטראומטיים והדיסוציאטיביים מעידה על קריסה עד כדי חידלון נפשי.
ביטויי דיסוציאציה אצל בני המשפחה
שנדור פרנצי הדגיש שאם אין בנמצא סביבה המביעה עניין ורצון בקיומו של הילד והמסתגלת אליו באופן פעיל, נפגעת יכולתו לתת ביטוי לעצמיותו ולממש את נטיותיו המולדות (גורביץ, 2013). אהרון נאבק בראש ובראשונה במשפחתו שאינה מגלה עניין ורצון בקיומו, ובמקום לתרום לעיצוב זהותו ולהתפתחות האני שלו היא מהווה גורם מעכב ומזיק. משפחתו מתוארת כגסת רוח, בוטה, ממוקדת בחומר, וגם חסרת רגישות לנפש, לדמיונות ולחלומות.
ואולם במשפחה לא מדברים על הפתולוגיה, אלא מנסים להתמודד עימה במעשים. בכל יום חמישי, למשל, בניקיון היסודי של הבית, שבו נוטלים חלק כל בני המשפחה, יש ניסיון לא מודע לנקות את הבית מכל הזוהמה החומרית והרוחנית שבו. הבית גדוש בדברים מוסתרים (כמו קלפים פורנוגרפיים) – עולם מוצפן, מוסתר ומעוות.
אם המשפחה, הינדה, היא טיפוס שתלטן, גס רוח וכוחני. היא משתלטת על נפשו של האב – מפטמת אותו, מנפחת אותו פיזית ומעקרת אותו מבחינה נפשית. היא משפילה את לילי חמותה ופוגעת בצורתה החיצונית, וכמו כן מעליבה את בִּתה יוכי ומפטמת אותה עד שגופה מתעבה. הינדה גם מבטלת בזלזול את דבריהם של האנשים הסובבים אותה, ולכן אין זה מקרה שכל מי שנמצא עימה במגע ובמיוחד בני משפחתה, חווה השפלה ותסכול.
במונחיו של ויניקוט הינדה מגלמת את הסביבה השלילית המעוותת את התפתחות התינוק, בניגוד לאם הטובה דיה המאפשרת לתינוק להגיע לסיפוקים, לחרדות ולקונפליקטים המתאימים לכל שלב התפתחות. היא לא מותירה לאהרון ברירה אלא לסגת לתוך עולם פנימי, אך לרוע מזלו גם הוא נכבש ומוצף בהפרעות בוטות מצד האם. היא עוקבת אחריו וחודרת לפרטיותו ואין דבר שנעלם ממנה: "מושיבה אותו. מטה את ראשו. תוחבת בדייקנות את אצבעה ומחטטת באוזן שלו..." (עמ' 189).
כך היא נוהגת גם עם האב. על הגבר, כאובייקט שלה, להיות גדול, גבוה ומעורר הערצה. מעמדה זו היא מתבוננת באהרון קטן־הממדים ומאוכזבת ממנו. היא לועגת לו ומאשימה אותו, כאילו הדבר תלוי בו. היא מספרת לו על צחי מהשכונה שהפך להיות גדול לעומתו: "ההוא כבר מזמן השאיר אותך בבאב אל-ואד... איזה גוף, שקיבל, אוהו, איזה הליכה, כבר ממש גבר... איזה קול נהיה, להוא, בההה! כמו של שור! כשהוא עמד לידי ודיבר רעד לי בבטן! רק תסביר לי שאני אדע, איך זה שאתה כל הזמן מדבר פ-פ-פ-, ואצל ההוא כבר התחלף הקול. ועכשיו גם צמחוני נהיית לי" (עמ' 188--189).
משה, אביו של אהרון, עסוק בהישרדותו האישית אחרי האירועים הקשים שחווה במלחמת העולם השנייה, אך גם לנוכח שתלטנותה של אשתו, המנשלת אותו מכוח. ג'ודי הרמן היטיבה לתאר זאת כמקור לטראומה מורכבת: "לטעת בנשלט אימה וחוסר ישע ולהרוס את הרגשת העצמי שלו ביחס לזולת" (הרמן, 1992). משה נענה תמיד להפצרותיה ולהוראותיה גם בנוגע לאהרון. כך למשל לקראת הנסיעה בחופשת הקיץ לדודה בתל אביב, הינדה גייסה את האב, והוא בלשונו העילגת והמגושמת מאלץ את אהרון לנסוע.
עם זאת, היו פעמים שמשה הצליח לפרוץ את מחסום הניתוק שבו היה שרוי, וגילה אמפתיה כלפי אהרון, למשל כשהבין שאהרון מדוכדך בשל עלבון אחר שספג מאימו: "אל תיקח ללב ולריאות, היא אוהבת אותך והכל זה מדאגה היא אומרת ככה" (עמוד 24).
ניתוקו של האב מנפשו הפגועה והמסוכסכת מתבטא גם במערכת יחסו עם עדנה השכנה, שאליה הוא נמשך. הוא נועץ בה מבטים כשהוא פוגש בה בשבילים הפנימיים המקשרים בין שיכוני הרכבת ובהצצות לתוך ביתה כשהוא מטפל בעץ התאנה. התגייסותו להרוס קיר בביתה, שמתפתח להרס הבית כולו, מבטא משיכה זו, כשברקע מתפתחים טקסי אכילה סביב מאכלים שעדנה מבשלת במיוחד עבורו. אירועים אלה מבטאים הן את הדחפים המיניים והתוקפניים שעליהם הצביע פרויד והן את השפעתם של התסמינים הפוסט טראומטיים המורכבים שבהם נאבק האב. בדומה לנפגעי טראומה מורכבת אחרים, היסחפותו של משה להרוס את קירות ביתה של עדנה מבטא את ההרס הפנימי המאפיין את נפשו. הוא נתון במשבר קיומי שמאחוריו עומד ערעור הנחות היסוד שלו בדבר הביטחון בעולם. הוא שקוע בתחושת אי אמון בסיסי בזולת ובעולם, ולכן כל ניסיון לפתרון (במקרה זה המזון) שאינו משלב שיקום יסודי עם הזולת ועם העולם, נועד לכישלון חרוץ, לעוד שלב בהרס העצמי (Levi, 2013b).
משה לא מצליח לפרוץ את מעגל הטראומה והדיסוציאציה הגורם לו, מבלי שהתכוון לכך, לפגוע בסביבתו. במקרה של עדנה, ביתה נהרס והיא מתמוטטת נפשית, ובמקרה של אהרון, הוא לא מצליח להיות עבורו דמות מיטיבה, מאזנת ותומכת.
לבסוף, על הערתו של אהרון על האופן שיש לבטא את המילה "ממלחה", אהרון מתנתק מאביו ומהמציאות ובורח אל הדמיון, לבועתו הפנימית. הוא בורא לעצמו עולם חדש שבו הוא גואל את הוריו מהפגמים: "הוא אוטם את אוזניו מבפנים ושוקעינג, ומייד הם מדברים שפה שהוא לא מבין, אנשים ממקום רחוק הם" (עמ' 195).
אחותו של אהרון יוכי היא היחידה מבני המשפחה הערה למצוקותיו של אהרון. היא מנסה ללמד אותו לשרוד, לשמור על עצמו מפני האם: "היא הביטה בעיניו המשוועות אליה. פרעה שוב את שערו... כי במדבר אמרה חרש, במדבר הצמחים גדלים בזהירות, שומרים על עצמם מהשמש. מגדלים עלים קטנטנים, מקופלים שהיא לא תשרוף אותם" (עמ' 115), כשהשמש היא האם הינדה.
יוכי מנסה להגן גם על עצמה מפני האם. היא אומנם נכנעת לפיתויי האוכל שלה, אבל היא מתרחקת ממנה ומתקרבת יותר ויותר לסבתה לילי. בהזדמנות הראשונה שנקרית בדרכה היא מקדימה את גיוסה לצבא, עוזבת את הבית ויוצאת לחופש, אל המרחב. ושוב: אהרון חווה זאת כנטישה של הדמות היחידה שעוד נותרה לו.
לילי, אימו של משה וחמותה של הינדה, מייצגת אף היא את השפעותיה ההרסניות של הטראומה המורכבת והדיסוציאציה. כילידת אירופה, מוכת המלחמות והשואה, היא מגיעה ארצה ונדרסת שוב, הפעם בידי כלתה הרודה בה, שולטת בעריצות בכל היבט של חייה ומשפילה אותה. הינדה פוגעת בגופה של לילי, גוזרת את צמתה ואת תלתליה וגוזלת ממנה את כוחה הנפשי, הפיזי והמיני: "ועכשיו לילי מאמצ'ו, נוציא ממך את כל הטינופת של הקאזאנובות שלך" (עמ' 82). במקום שבו לילי הייתה אמורה למצוא מזור ונחמה, היא קמלה לאיטה אל תוך מחלת הדמנציה, אולי כמוצא אחרון מפני הזיכרונות הטראומטיים המציפים אותה.
לילי נשלחת לבסוף לבית אבות ושם היא ננטשת ומפסיקה להגיב. כאשר אהרון מגיע לבקר אותה, סבתא לילי לא אומרת מילה, ואהרון נשכב לידה, מביט לתקרה בעצב וייאוש.
גם עדנה בלום (השכנה), מנסה לברוח מעברה הטראומטי, המוביל בסופו של דבר להתמוטטותה. בריחה זו מתבטאת בניסיונה להיות יוצאת דופן. היא שוחרת תרבות (דבר המתבטא בפסלים הרבים שבביתה ובתמונות התלויות על קירותיו), בניגוד לחומריות של שכניה. גם שמה (עדנה) (תרגום שמה מגרמנית ומאנגלית הוא פרח) מרמז על עדינות, על נפש פיוטית, בניגוד לוולגריות ולגסות שאהרון מכיר בביתו. גם שם משפחתה מלמד על חייה: עדנה "בולמת" את יצריה, מסתגרת בתוך עצמה ובתוך ביתה וחיה חיים הנבדלים משכניה. עם זאת, פעם בשנה, בחוץ לארץ, היא שוברת את המחיצות שהציבה לעצמה ומחפשת פורקן מיני, דבר המרמז מה שיקרה לה בשכונה, במדינה שככל הנראה לא מקנה לה ביטחון קיומי. היא פורצת את הגבולות הנוקשים שהציבה לעצמה בכך שהיא מכניסה את משה לביתה, תוך ניסיונות להשתלט עליו בדרכיה של הינדה, קרי בהאבסה כפייתית (פרויד, 2002 [1914]).
עדנה מנסה לפרוץ את בית הכלא שיצרה לעצמה. היא שוברת את כל קירות ביתה בעזרתו של משה, שהגיע במטרה לשבור קיר אחד בלבד. היא נכנעת ליצריה המיניים כלפי משה ולאימת התסמינים הטראומטיים שמהם היא סובלת עד כדי הרס וחורבן מוחלטים: בעת הריסת הקיר הראשון של ביתה, מבצרה, חשה עדנה בלום כאבים פיזיים: "הוא היכה עוד ועוד, והיא צעקה בלי דעת, וידה קירטעה לצד גופה, רצתה שיחדל רגע, ניסתה לעכב, לנשום" (עמ' 140). הריסת הבית מסמלת את הריסת זהותה ועולמה הפנימי. כללי המשחק שוב מנצחים, משעבדים והורסים את הייחוד והפנימיות של היחיד. סופה של עדנה שהיא נלקחת ככל הנראה לאשפוז פסיכיאטרי.
עדנה מתקשרת גם לעץ התאנה – המהווה מטפורה לחייה. היא נשארה לגור בשכונה בגלל העץ: "ולמחרת התוודתה בפניהם, שנפשה קשורה בנפש התאנה הזו" (עמ' 21). ואולם העץ התבקע (כפי שעדנה בלום תקרוס לפסיכוזה), בתוכו רחשו תולעים לבנבנות והוא החל להפריש נוזל צהבהב ועכור המעיד על מחלה. משה מנסה לנקותו, להבריא את העץ. צורת עבודתו בניקיון עץ התאנה מלאה רמזים ארוטיים. הוא דוחף את ידו לחללים הפעורים בגזע – בדומה לחלל הפעור בעצמי הטראומטי של עדנה – ושולף באצבעותיו את המרקם הדביק והנוזלי (מול עיניו של אהרון) – אולי רמז לאי יכולתה של עדנה לבלום את יצריה כלפי משה. היא יוצאת להיאבק על ליבו, ולאט לאט נעשית לטורפת. היא לומדת לבשל מאכלים פיקנטיים ודרכם מנסה לכבוש אותו. היא נאבקת על נפשו עם הינדה, אך נכשלת – בדומה לכל הדמויות בספר שניסו להיאבק בהינדה.
עץ התאנה מת, בדומה למוות הנפשי של עדנה בלום. עדנה והעץ מבטאים את הכישלון הסביבתי בהכלה, אחזקה ומתן תקווה (Levi, 2013a). גם היא לא ניצלת מאימת הטראומה. כולם, מלבד אהרון, נידונו למוות נפשי ואילו אהרון ועץ הזית – למוות פיזי.
סוף דבר – טראומה של אלימות ושל מוות נפשי ופיזי
בסוף העלילה אהרון חש כאסיר, כאדם הנמצא במצור, בהסגר ימי, מיואש מגופו ומעצמו. "באיטיות התרחק והלך מן השיכון, מרעש הרחוב, מקירקוש הסירים, מקריאות הילדים, עד שהגיע וצנח על האדמה, משעין עצמו אל דופן המקרר" (עמ' 321). הוא מחליט לעשות כמעשה הודיני: הוא נכנס למקרר בתקווה שיוכל לפרוץ אותו ולצאת החוצה. באנלוגיה להיבטים הנפשיים, מדובר במבחן אחרון לנפשו המיוסרת: האם יוכל אהרון לפרוץ את פנימיותו החוצה אל החברה ולהיות חלק ממנה?
אהרון נועל את עצמו בתוך המקרר והוריו נחפזים להצילו: "ביגיעה ובצער נישאו קולותיהם של אבא ואמא... אנקת יגון צרופה, קינה. הוא היטיב את רגליו על המדף. את ראשו הרכין עד חזהו מתחת תא ההקפאה הקטן, את כל חמש אצבעות יד שמאל הניח על כלי ההודיני שלו" (עמ' 323). לא ברור אם הוריו הצליחו להצילו. כנראה שלא, כפי שנרמז פעמים רבות במהלך העלילה, כמו למשל דרך תיאור פרימת הסוודר של אהרון בידי הינדה, פרימה המסמלת הכחדה וחורבן. ניתן לשער זאת גם לפי המילים "אנקה, יגון וקינה". המציאות היא לא קסם. טראומה נפשית מורכבת לא נפתרת במעשי קסם, וכדברי הרמן (1992): דרושה סביבה מכילה שתהיה מוכנה לקלוט לתוכה את האחרים, נפגעי הטראומה, בעלי הדקדוק הפנימי.
סיכום
טראומה משאירה חותם נפשי בעיקר כשהיא מתמשכת. במצב כזה הפרט מיטלטל בין בדידות לבין היאחזות באחר. כשהאחר מאכזב וחוזר ומאכזב, התקיימות דרך דיסוציאציה היא בלתי נמנעת. או אז, הרכיבים הטראומטיים כמו נסגרים בכמוסה והופכים להיות לא נגישים עבור הפרט (אהרוני, 2005; אמיר, 2013; גייטיני, 2018; הרמן, 1992, Levi, 2017). הנפש מתנהלת מתוך הישרדות, כפי שקורה לאהרון לאורך העלילה. הוא חי בתוך הבועה הפנימית שלו, ועורך גיחות קצרות בלבד לעולם המבוגרים, מכיוון שהוא לא מסוגל לשרוד את העולם שבחוץ לפרקי זמן ארוכים: "בתוך הבועה החתומה, קורים דברים, המון דברים... ורק אתה מכיר את הסודות שמתגלים למי שמרגיש את הזמן כמוך... וכל מה שקורה לך שם הוא פרטי" (עמ' 41).
הערות
- לצורך הניתוחים הספרותיים נעזרתי בשני מקורות: האחד של רות בלונדר שפורסם ב-1993, והשני של נורמה בטאט שפורסם ב-1994.
מקורות
איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות. (1997). הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי ICD-10. אוניברסיטת תל-אביב: דיונון.
אמיר, ד. (2013). תהום השפה. ירושלים: י"ל מאגנס.
גורביץ, ח. (2018). "חזרתה של הדיסוציאציה כ'היעדר בתוך היעדר': טראומה מוקדמת ודיסוציאציה בשלב הרוך". שיחות, ל"ב (2), 134-117.
גייטיני, מ. (2018), "הלא יעלה על הדעת: שאלת הייצוג במפגש עם הטראומה", שיחות, ל"ג (1), 11-4.
גרוסמן, ד. (1991). ספר הדקדוק הפנימי. תל-אביב: הוצאת הפריה החדשה.
הרמן, ג. (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד, ספריית אופקים.
ויניקוט, ו"ד (1945 [2009]). "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב". בתוך: ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 62-48). תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ו"ד (1956 [1996]). "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד". בתוך: ויניקוט, משחק ומציאות (עמ' 106-114). תל אביב: עם עובד.
לוי, א. (2008). "טיפול באמצעות 'תופעת התקווה' בתגובת דחק פוסט טראומתית". שיחות, כ"ב (3), 243-233.
פרנצי, ש. (1933 [2003]). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל-אביב: עם עובד.
Bromberg, Philip M. (2003). Something wicked this way comes: Trauma, dissociation, and conflict: The space where psychoanalysis, cognitive science, and neuroscience overlap. Psychoanalytic psychology, 20(3), 558. doi:10.1037/0736-9735.20.3.558
Davies, Jody Messier, & Frawley, Mary Gail. (1992). Dissociative processes and transference‐countertransference paradigms in the psychoanalytically oriented treatment of adult survivors of childhood sexual abuse. Psychoanalytic Dialogues, 2(1), 5-36. doi:10.1080/10481889209538920
Erikson, H.E. (1963). Childhood and Society (2 ed.). New York: W. W. Norton Company INC.
Levi, Ofir. (2013a). Hope Hardiness and Trauma: Clinical and Research Development of he Concept of Hope after the Second World War and its Use in The Psychotherapeutic Treatment of Chronic and Complex PTSD. In G. M. Katsaros (Ed.), Psychology of hope (1 ed., pp. 5-40). New-York: Nova Science Publishers.
Levi, Ofir. (2013b). Individual therapy for chronic and complex PTSD via the phenomenon of hope. Psychoanalytic Social Work, 20, 150-173. doi:10.1080/15228878.2013.808576
Levi, Ofir. (2017). From Traumatic Language to Posttraumatic Language: The Development of Language in Therapy According to the “Phenomenon of Hope” Model. Psychoanalytic Social Work, 24(1), 54-74. doi:10.1080/15228878.2016.1278394
Monahan, A.P. (2009). C.G. Jung: Freud's heir or Janet's? The influence upon Jung Janet's dissociationism. International Journal of Jungian Studies, 1(1), 33-49. doi:10.1080/19409050802681876
Passardi, et Al. (2018). Impaired recognition of positive emotions in individuals with posttraumatic stress disorder, cumulative traumatic exposure, and dissociation. Psychotherapy and psychosomatics, 87(2), 118-120. doi:10.1159/000486342
Schottenbauer, Michele A, Glass, Carol R, Arnkoff, Diane B, Tendick, Vanessa, & Gray, Sheila Hafter. (2008). Nonresponse and dropout rates in outcome studies on PTSD: Review and methodological considerations. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 71(2), 134-168. doi:org/10.1521/psyc.2008.71.2.134
Van der Kolk, Bessel A. (2015). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma: Penguin Books.
