פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

להכניס ל- waze "יער הפיות": רשמים מכנס "מהאישי לגלובלי במעשה הטיפולי"

הכנס "מהאישי לגלובאלי במעשה הטיפולי" ציין עשור לקיומו של בית הספר לפסיכותרפיה של מרכז "טבע ומהות". הכנס, שנערך בחיק הטבע, עסק בקשר שבין ההחלמה הנפשית שמתרחשת בתוך חדר הטיפולים, לבין האפשרות של אנשי ונשות טיפול לתרום להחלמה של הסביבה. סקירת הכנס כוללת את הרצאתו של אסי שורק על ה״רגש האוקייאני״ המאפיין את המפגש עם הטבע ועל החיבור לסביבה שמאפשר התפתחות של העצמי ופעילות חברתית; את הרצאתה של שנער פנקס על החייאת סיפורים וחלומות וכניסה של המטפל לפעולה בתוכם כדי לסייע בתהליך הריפוי; את הרצאתו של יואב אגוזי על המשברים הפנימיים שנוצרים מהרחקת המשברים הסביבתיים אל מחוץ לתודעה; את הרצאתו של דני נווה על חיבור ונבדלות ממבט אנתרופולוגי ורוחני; שיח פתוח עם רענן קולקה ופרופ' יעקב רז וסדנה בהנחיית אסי שורק על מסעות גמילה מסמים במדבר.

מתפרסם מ 18/10/2017 | 2,172 צפיות

תגיות: |

להכניס ל- waze "יער הפיות": רשמים מכנס "מהאישי לגלובלי במעשה הטיפולי"

 

מאת יעל סיון

 

כנס "מהאישי לגלובלי במעשה הטיפולי" נערך על-ידי מרכז טבע ומהות ב-08-09.06.17 בבית אורן, לרגל עשור לבית ספר לפסיכותרפיה של "טבע ומהות".

 

הכנס "מהאישי לגלובאלי במעשה הטיפולי" ציין עשור לקיומו של מרכז "טבע-מהות", מרכז טיפולי ולימודי שעוסק בפיתוח וביישום של מיינדפולנס ושל תחום הטיפול עם טבע. הכנס עסק בקשר שבין ההחלמה הנפשית שמתרחשת בתוך חדר הטיפולים, לבין האפשרות של אנשי ונשות טיפול לתרום להחלמה של הסביבה. את הכנס ליוותה הדיאלקטיקה שבין נפרדות לאחדותיות, בין בני אדם ובין האדם לסביבתו, וכן הדיאלקטיקה בין האישי לגלובאלי. הכנס בן היומיים נערך ב"יער הפיות" הסמוך לבית אורן, וכלל לינה בחיק הטבע.

הדבר המשמעותי והייחודי ביותר בכנס היה שהמהות של החומרים בהם עסקנו הועברה גם דרך ההוויה שהכנס יצר. התפיסה הרווחת היא, שבמרחב פתוח בטבע קשה יותר לשמור על ה" setting" – על גבולות הזמן ועל גבולות המרחב, באופן שיקנה תחושת ביטחון ורצף לטובת תהליך של למידה והתעמקות. עם זאת, הרבה מהנאתי היתה קשורה דווקא ל- setting המיוחד בו היינו, ולהחזקה שהתקיימה בו. חוויה של החזקה טובה היא כמעט "בלתי מורגשת", אין צורך לשים לב אליה – היא פשוט שם, ולכן לקח לי זמן לנסח לעצמי עד כמה זה היה ייחודי. מבחינת המרחב, הכנס התקיים בטבע: חדרי הסמינרים היו מתחמים שהוקמו בצל העצים, ממוזגים היטב ברוח היער, כשהטבע מסביב עשיר ומלא בחיוניות טוענת. מבחינת הזמן, לוחות הזמנים של הכנס נשמרו במלואם, ובה בעת, התחושה היתה שהזמן הינו כמיכל, כתווך מחזיק, ולא כקו גבול. נענו בתוך התווך המחזיק הזה מהרצאה, לסדנה, לארוחה, בנינוחות. מורי ותלמידי המרכז קיבלו במאור פנים את המשתתפים, תוך שהם נעים בטבעיות בין המרחבים. גם בהמשך הכנס, כמעט בכל פעם שמצאתי את עצמי מעט אבודה, לא בטוחה לאן ללכת כדי להגיע להרצאה, או היכן אמצא את פינת התה והקפה, צץ מישהו או מישהי, שכוון אותי, תוך שהוא זוכר את שמי ומעניק לי חיוך אישי. זה היה כאילו הצורך שלי בהכוונה "ברא" אותם, ממש כשם שהתינוק הוויניקוטאיני, כאשר הוא רעב, כמו בורא את השד. במובן זה מארגני הכנס היו כ"אם סביבה" וויניקוטיאנית, מכווננת לצרכי המשתתפים. כך, נמנע מצב העניינים הרגיל בחיינו בכלל, ובהרבה כנסים בפרט, בו אנו נדרשים להתאים עצמנו לדרישות שפעמים רבות אינן עולות בקנה אחד עם הצורך במנוחה, או בתנועה, או עם יכולת ההכלה והקליטה המוגבלת. מנקודת מבט וויניקוטיאנית ההכרח להסתגל לסביבה, בשלב מוקדם מדי בחיים, עלול ליצור הפרעה וקטיעה ברצף, ואילו הכנס הזה היה מותאם דיו לצרכים, כך שלהרגשתי יכולנו פשוט להיות. עבורי זה היה לב הלמידה – האפשרות להפתח למה שיש סביבי, באופן שהשתלב עם תכני הכנס. תכנית הכנס העשירה הציעה מגוון של הרצאות וסדנאות אביא כעת את התכנים, אך לפני כן אוסיף עוד מילה על הנושא של צרכים, ואציין שגם שירותי הקומפוסט היו נהדרים.

התמוססות תחושת הנפרדות בין המטופל למטפל כנתיב לאקטיביזם

הרצאתו של אסי שורק, מייסד מרכז טבע מהות, עסקה בשני נושאים: דרכים שונות לחוות את המפגש עם הטבע, ומה מוביל אדם להיות "אקטיביסט". אסי הביא דוגמאות מתוך כתבי ומכתבי פרויד, בהן מקיים פרויד שיח עם אנשי ספרות, על חוויות שונות של מפגשיהם עם הטבע. בדוגמה הראשונה, פרויד וחברו המשורר רילקה, מטיילים יחדיו בהרי האלפים הפורחים, ומתפעלים מיפי הטבע שנגלה להם. אולם רילקה נתקף גם עצבות וחרדה, משום שהמחשבה שיופי זה הינו ארעי הפכה אותו באחת לחסר ערך. פרויד ניסה לנחם את חברו, שהארעיות רק מעלה את ערכם של הדברים. בדוגמה השנייה, כחמש עשרה שנים לאחר מכן, ב-1930, כתב פרויד את "תרבות בלא נחת", שם טבע את המושג "רגש אוקייאני", זאת בעקבות התכתבות עם הסופר רומן רולן, שהעניק מילים לאותה תחושת פליאה מהכל, לאותו רגע של חסד בו הכל הינו כשם שהוא אמור להיות, חוויה של התקיימות בתוך דבר מה נצחי וחסר גבולות. דברי רולן כה הדהימו את פרויד, שלא חווה מעולם את אותו "רגש אוקייאני", שנדרשו לו שנתיים לענות על המכתב. פרויד לא הצליח לגעת במצוקה שרילקה חש לנוכח הארעיות, כשם שלא חווה את אותה התפעמות של החוויה האחדותית עם הטבע, שתאר רולן. סוגיות אלה מעסיקות את אסי כמי שבוחר לצאת עם מטופליו לטבע, ולהשתמש במפגש זה כחלק מהטיפול, ועל כך אכתוב בפירוט בהמשך הסקירה, כשאתאר את הסדנה לגמילה מסמים שאסי והצוות של המרכז עורכים במדבר.

בהקשר לאקטיביזם ציטט אסי את איאן גולר, מורה למדיטציה מאוסטרליה, שטוען שאדם אינו יכול להיות מטפל מבלי שיהיה פעיל חברתי. אסי ערך סקר בקרב הנוכחים: מי רואה עצמו כ"אקטיביסט"? חלק לא קטן מהנוכחים הרימו את ידם, אולי כחמישית מהם (אני, שלפני מספר שנים הייתי מרימה את ידי, בגאווה, התבוננתי בה שמוטה בחיקי, ותהיתי האם אי פעם תתרומם שוב). לאחר מכן אסי שאל: כמה מהנוכחים כאן פוגשים מטופלים? רבים (כמעט כולם) הרימו את ידם. על פי תפיסתו של אסי, כדי שאדם יוכל להיות "פעיל חברתי", עליו לחוות את עצמו ואת הסביבה בצורה יותר המשכית ופחות נפרדת. תהליך כזה של היפתחות לזולת, לקהילה, לטבע, יכול להתרחש כאשר מתאפשר לאדם לשהות במרחב בו הוא יכול להתמסר לאחר ולהשען עליו באופן מלא. או אז תחושת הנפרדות בין המטופל למטפל מתמוססת, וחווית עצמי חדשה יכולה להנץ, ממנה יכולה לצמוח אצל המטופל (ואולי לא פחות גם אצל המטפל) פעילות חברתית אותנטית ומאוזנת.

לדעתי זו תפיסה יפה, אולם חלקית, וזאת משום שהרבה מאד מהאקטיביזם שנלחם בעוולות נובע מכעס, ושינויים רבים מושגים משום שאנשים נלחמים עליהם, לפעמים גם בדרכים אלימות. לא בטוח שבכל מצב ההתמוססות תעשה את העבודה. עם זאת, יתכן שכדי לפתח חמלה לטבע, כדי לעמוד באופן עמוק לצידו ולהאזין לקריאות המצוקה שלו, דרוש סוג אחר של היפתחות לחוויה, שטיפול בטבע יכול להעניקה באופן ייחודי.

החייאת מציאויות כדרך לריפוי

את כל מה שידוע לי, כמעט, על הגישה השמאנית לריפוי, למדתי בהרצאתה של שנער פנקס, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית פסיכודינמית וגופנית, שכתבה דוקטורט אודות המקורות השמאניים בטיפול הפסיכואנליטי. התפיסה האחדותית של הטבע, ושל האדם כבלתי נפרד ממנו, עמדה במרכז הרצאתה. שנער תארה כיצד בעולם העתיק תפקידו של השמאן היה לאזן את ההרמוניה בעולם ולהשיב את הסדר שהופר על כנו. השמאן מאזין לסיפורו של האדם שמבקש להרפא באופן שמחייה את מציאות הסיפור, ובתוך כך הוא "נכנס" אל תוך הסיפור או החלום ואינו נותר כעד חיצוני. כניסה זו מתרחשת באמצעות טראנס, שמאפשר לשמאן לפרוץ מחוץ לתודעה האנושית - To transcend. השמאן, הנכנס לתודעה אחרת, במובן מסויים מת כמי שהיה לפני כן, נולד בתודעה האחרת מחדש, ו"חוזר" לגוף שלו כשהוא אחר. על מנת שלא להתמוסס כולו לתוך התודעה או המציאות האחרת, השמאן מדבר את המסע שלו: הוא הסיפור, והוא גם זה שמספר את הסיפור; הוא חי בתוכו, ובה בעת מאזין לו ומעביר אותו לאחרים; נפש האדם מקשיבה לסיפורים, ויש לסיפורים יכולת לרפאה. יתכן שאין לי את היכולת להבין באופן שלם ועמוק סוג כזה של טיפול, משום שהוא כה מרוחק מהתרבות בה אני חיה. עם זאת, מעניין לחשוב על ה"החייאה" כהיבט חשוב בגישות טיפוליות פסיכואנליטיות, אשר גם בהן מדובר על שחזור, על חזרה כפייתית, על המפגש עם צילו של האובייקט, על הזדהות השלכתית, גילום בפעולה, enactment, ומושגים נוספים המתארים כיצד המטפל והמטופל חיים בחדר יחדיו היבטים שונים של עצמיותם ומשחזרים היבטים מהעבר של המטופל (ובגישה התייחסותית: גם של המטפל). אולם, גם אם מדובר בחוויה עוצמתית של החייאת חיי הנפש המוקדמים של המטופל, היא אינה מומשגת בטרמינולוגיה של המטפל כמי ש"נכנס" לתוך המציאות הממשית של המטופל ופועל בתוכה. שנער הקריאה טקסט מתוך נובלה שהיא כותבת, ואז הציעה שננסה לקום, לנוע, ולחיות את הטקסט. להיכנס ממש לתוך התמונה. נעניתי לאתגר, קמתי והתחלתי לנוע בעמידה על המחצלת, וחפשתי אחר תנועה שתבטא אותי. שנער הקריאה את הטקסט פעם נוספת...

"בחלום אני עומדת על צוק ולמטה יש איש שמתפלל למים ולשמיים. הים עולה וגועש והאיש ניצב מולו ויש לו ביד מקל והוא צועק אל הים, שמקשיב לו ונסוג והאיש ממשיך להתפלל והתפילה שלו הולכת ונהיית יותר ויותר חזקה..."

ניסיתי להיכנס עמוק יותר לטקסט. דימיתי מול עיני את הים, רחב ידיים, אפור כולו, האופק רחוק, והים מתחיל לעלות...

"זה שמאן, מופיע פתאום הדר לידי ואומר לי," זה טקס שמאני...." ורק אני נשארת, והצוק, והשמאן למטה, והוא פונה אליי פתאום, השמאן, אני לא מבינה איך יכול להיות שהוא רואה אותי בכלל, השמאן הזה, אבל הוא פונה אליי והוא אומר, נסעתם ועברתם בתוך סדק בזמן, וזה ישנה את המציאות שלכם כפי שאתם מכירים, והוא ממשיך לשיר ופתאום יורד גשם... והדר מופיע שוב לצידי, ומושיט לי את הדובון הכחול הגדול שלו ואומר לי - זה לא חלום שמביאים לפסיכולוג שלך"

הגשם שטף אותי, רקדתי אל תוך הסדק שיאפשר לי להיות בתוך העולם האחר, צמרמורת עברה בכל גופי, ועורי סמר, זו היתה צמרמורת נעימה, של התרגשות, שכמו אמרה לי: מצאת את התנועה שלך. נשארתי בתנועה הזאת, עד שגלי הצמרור חלפו... חבל שחלפו, חשבתי. זה היה כמו בלונה פארק, והנסיעה ברכבת ההרים הסתיימה. הגיעה עת לרדת. זה לא חלום שמביאים לפסיכולוג שלך?

כאשר פקחתי את עיני חשתי הרבה יותר ערנית. שנער הנחתה אותנו למצוא בן/בת זוג ולשתף בחוויה שעברנו. השיתוף היה קצר, ואני ובת זוגי לתרגיל, לא שוחחנו שוב אבל בכל פעם שראינו אחת את השנייה, חייכנו חיוך רחב.

אי שם בארץ נימבי הרחוקה – הסכנות שמורחקות מהתודעה

הרצאתו של יואב אגוזי, בנושא משבר האקלים, חיברה אותנו להכי גלובאלי שיש, מבלי לוותר על החשיבה על חיינו האישיים, ועל השאלה כיצד אנו תופסים את עצמנו - כנפרדים מהטבע, או כחלק ממנו. יואב פתח את ההרצאה באמירה, די מדהימה, לפיה אם היינו רוצים להמציא בעיה גדולה שלא תעניין אף אחד, היינו ממציאים את משבר האקלים. לדוגמה, נניח שיש איצטדיון עם קהל, המתמלא מים, כאשר בכל דקה, כמות המים בתוכו מוכפלת. אנו מתחילים בטיפה אחת של מים. מתי המים יגיעו לשורות העליונות, כך שלא יהיה עוד לנוכחים באצטדיון להיכן לברוח? התשובה (לכשעצמה לא חשובה) היא אחרי 49 דקות. אולם מתי נקלוט שעומד להתרחש אסון? מסתבר, שרק אחרי 44 דקות תתעורר תחושת מצוקה. כלומר חווית הסכנה מגיעה כשכבר אין הרבה מה לעשות בנידון. לטענת מומחי אקלים אנחנו כבר "בדקה ה-44" של ה"משחק".

משבר האקלים מעלה אסוציאציות שונות, שעלו מהנוכחים תוך כדי ההרצאה כגון: קרחונים נמסים, זיהום אוויר, זיהום מקורות המים, חור באוזון, פקקי תנועה, הכחדת חיות, יתושים בחורף, עליית טמפרטורות, שטפונות. יואב נתן דוגמאות לדרכים השונות בהן שינויי האקלים, גורמים לשיבושים בעולם החקלאות. לטענתו, אפילו המלחמה בסוריה, שלכאורה לא קשורה לנושא סביבתי, צמחה על תשתית של ירידה במשאבי החיים הזמינים, כתוצאה ממשבר האקלים.

יואב תאר את "הסכם פריז" כהישג אדיר של שיתוף פעולה בין רוב מדינות העולם במטרה למנוע את החמרת משבר האקלים. לדאבוננו אנשים רבים, כולל נשיא ארה"ב דונאלד טרמאפ, שנסוג מהסכם זה השנה, מכחישים את קיומו של המשבר. ההכחשה נובעת לא פעם מתוך אינטרסים כלכליים, למשל של תעשייני הרכב, הנפט, והדלק.

לדברי יואב, בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית ברמת החיים מההיבט החומרי, של רוב אוכלוסיית העולם, ולצדה גדל אי השוויון החברתי. לא פעם יש מרחק עצום, גיאוגרפי ומעמדי, בין מי שצורך את המוצרים לבין מי שמייצרם, לעיתים תכופות בתנאים שהם על סף עבדות. כל זה רחוק מעינינו. אפילו הזבל של הרבה ארצות "מפותחות" נשלח לארצות אחרות "לא מפותחות", כדי שלא נאלץ להתמודד עם קיומו. כל זה מתרחש בארץ נימבי - ארץ ה- Not In My Back Yard.

חשבתי על כך שארץ נימבי שוכנת בחצר האחורית של התודעה שלנו, מודחקת אך מאיימת לגלוש לתוכנו ברגעים של חשיפה ומודעות לסבל של הזולת, ושל עצמנו. יש כל מיני "נימבים" - בנימבי שבאפריקה יש הררי פסולת אלקטרונית, בה אנשים מחטטים כדי להפיק מתכות, ולמכור בחזרה למערב; בזרמי הנימבי שבאוקיינוסים יש ביוב ושפכים, שמרעילים את הדגה; במועדון הנימבי בדרום תל אביב יש פליטים, וזנות; בבית חולים ע"ש נימבי של החברה יש חולי נפש המאושפזים בתנאים ירודים; יש נימבי של "הכיבוש" (ואולי זה שהמילה שנויה במחלוקת, מעיד על נימביותה?) יש עוני, נכויות, וכל מה שלא "בא לנו בטוב" בשדה הראייה. ארץ הנימבי רחבה וניתן להשליך לתוכה הכל, הרהרתי.

יואב עצר ושאל: אז איך אתם מרגישים ביחס למה ששמעתם בהרצאה עד כה? מה התחושה הגופנית שלכם? חוסר אונים, חולשה, כאב, היו תשובות שעלו מהמשתתפים. יואב דיבר על אותו חוסר אונים, שמוביל אנשים לשאול: אז מה, שנחזור לחיות במערות? התשובה היא לא. לטענתו הדבר העיקרי שצריך להיעצר זה "הצמיחה", וצמיחה אינה פונקציה רק של כמות האנשים שחיים בעולם, אלא בעיקר של ערכים, וסטנדרטים חברתיים. חלק גדול מהזהות של אנשים בעולם המערבי מוגדר על ידי מה שהם צורכים ומה שיש להם מבחינה חומרית. אם ניתן יהיה להגדיר את הזהות האישית והקולקטיבית בדרכים אחרות, אפשר יהיה להתמודד עם האתגרים העולמיים הבוערים שניצבים בפנינו. למשל, יואב הציג את העקרון של "מקומיות" - שימוש בתוצרת מקומית, בעבודה מקומית, במה שקרוב, משום שגישה כזו שומרת על "האחר" כקרוב לנו ולא נטול פנים אי שם בנימבי האפוקליפטית וההרוסה. כל זה מוביל לשאלה: האם אנו רואים את ה"אחר" כסובייקט, מרכז שווה ערך של חוויה והוויה? בהרצאתו של דני נווה, אנתרופולוג שחי כשנה עם שבט ציידים לקטים בדרום הודו, קבלנו תמונה מרחיבת לב ודעת בנוגע למושג ה"סובייקט".

על חיבור ונבדלות ממבט אנתרופולוגי ורוחני

ערב ירד, הלבנה היתה במילואה, נחנו בבטן מלאה אחרי ארוחת ערב מספקת מול מסך שכמו נגלל מטה באופן טבעי בין העצים. חשתי שכולנו מרגישים "עלא כיפאק" באיזה אופן מאד נינוח ופשוט. ההרצאה של הערב עמדה להתחיל. דני נווה הוא פרופ' לאנתרופולוגיה, שחוקר חברות של ציידים לקטים. במסגרת המחקר הוא חי במשך שנה עם שבט הנאייקה, ביער גשם בדרום הודו - במפגש בין המדינות טאמיל נדו, קרלה, וקרנטקה. הרצאתו היתה מרתקת ומהנה, אך בה בעת גם מטלטלת ומכאיבה עבורי, בשל הפער האדיר בין היחסים של אותו השבט עם הטבע, לבין האופן שבו אנו חיים ומתייחסים אל הטבע.

במחקרו הוא מצא שיש קשר בין תפיסה של אחדותיות בין האדם לטבע, לבין חיים שמתאפיינים במיידיות. לזרוע ולקצור, לגדל ולמכור, לערוך סחר חליפין, או כל פעולה אחרת שמהווה אמצעי להפקת דבר מתוך דבר, וכן פעולות של אגירה, מהוות הפרה של "המיידיות". במצב של אורח חיים המתאפיין במיידיות, הפגיעה בטבע הינה מועטה, משום שכל מה שיש בו נתפס כרשת של ישויות הקשורות זו לזו, והשימוש בהן נעשה מתוך כבוד, ותוך ניסיון להמנע מפגיעה מיותרת. אנו, כמו מרבית אוכלוסיית העולם, לא חיים באורח חיים שמתאפיין במיידיות. דני סיפר על ה"טָאפּוּ", מילה בשפה של השבט שמתארת מצב שבו חוטאים כלפי דבר מה – אפשר לחטוא לעץ, לחיה, לאדמה, או כמובן לאדם אחר. החטא הוא ההתייחסות לדבר מה שלא כאל "סובייקט". הוא תאר מושג נוסף בשפה -"בּוּדי", המתאר מעלה חשובה בעיני הנאייקה - מעין חכמה, אך לא המבוססת על ידע או תחכום, אלא מתייחסת ליכולת להיות עם אחר תוך הימנעות מפגיעה מיותרת. השימוש בביטוי "פגיעה מיותרת" מצא חן בעיני, משום שהוא טומן בחובו כבוד לאחר ללא ביטול עצמי, ומוכנות לראות את היעדר האידאליות של העולם ושל יחסים, אשר כוללים גם פגיעה, מבלי להתנער מאחריות.

באיזור בו חיים שבט הנאייקה חיים גם פילים רבים. יום אחד הבחין דני, שהתהלך יחד עם אחד מ"אחיו" בשבט, בפיל בוגר המצוי לבדו, ולא כמקובל בקבוצת הפילים. דני תמה על כך, ו"אח גדול" הסביר, שזה פיל שהרג פעם את אחיו הקטן של בן השבט (מבחינת קשרי דם - היה זה בן דודו, אולם המושג אח, קטן או גדול, מתאר קרבת נפש ויחסים בשבט). הוא הוסיף שזהו פיל מאד כועס וכאוב. הוא סיפר שבעבר הפיל הזה תמיד היה מסתובב רק עם בת הזוג שלו - וגם אם היו נפרדים בלילה, בבוקר שוב היו חוזרים להתהלך יחדיו, עד שיום אחד הגיעו ציידים, והרגו את בת הזוג שלו, וכל אותו יום וכל אותו הלילה הפיל שעט כשהוא משמיע קולות של כאב ורמס דברים בדרך. כאשר נתקל ב"אח קטן" רמס אותו למוות. דני שאל אותו, האם אינך כועס על הפיל, שהרג את אחיך? ובן השבט ענה לו בתמיהה: ומה אתה היית מרגיש אם היו הורגים לך את אשתך, מול עיניך?

הסיפור נגע לליבי. היכולת לראות את הפיל, להכיר אותו, את נפשו, את כאבו, ולחמול עליו, ובמיוחד כאשר הפיל הזה פגע במישהו הקרוב אליך, הייתה בעיני ראייה של האחר, בצורה מורכבת. דני מדבר על כך שעבור בני השבט ההתבוננות אינה על מה רואים - למשל פיל, עדר של חיות, עץ מסוג כזה, או אחר - אלא "מי" רואים, מי הוא היצור החי הזה, או הקבוצה הזאת - משום שבתפיסתם לכל יצור חי יש הוויה משלו, וכל מפגש הוא עם סובייקט.

שבט הנאייקה מורכב בימינו ממי שנולדו וגדלו לתוך אורח החיים של המיידיות, וממשיכים בדרך זו, בעוד חלק מהשבט עבר לאורח חיים חקלאי או מקיים משק קטן בו מגדלים בעלי חיים. מצב זה אפשר לנווה לבחון את השינויים שהמעבר מהמיידיות מחולל בתפיסת המציאות, בהקשר של תפיסת האחדותיות מול הנפרדות מהטבע. מה קורה כאשר דברים מתחילים להשתנות, והשבט עובר לאורח חיים חקלאי ועם משק של בעלי חיים? האם היחס האחדותי עם הטבע משתמר? זה בעצם לב המחקר. דני נווה הבחין שבני השבט שמגדלים בעלי חיים במשק קטן, בועטים ומשפילים את החיות, כאשר לעיתים מדובר באותם אנשים שכאשר הם מסתובבים ביער, מגלים כבוד רב לטבע. נראה שכאשר מגדלים חיה לשם מטרה, כגון תרנגולת בשביל הביצים, פרות בשביל החלב, או כלבים למטרת שמירה, היחס לחיה עובר התדרדרות, והחיה אינה נתפסת עוד כ"מי" אלא כ"מה". כך גם לגבי צמחים שאותם מגדלים למטרה חקלאית. הגישה הופכת להיות תועלתנית, ומשהו בתפיסת המציאות משתנה. התיאוריה של דני נווה, היא שכל חריגה מהמיידיות באורח החיים, מובילה לאובייקטיפיקציה.

הרצאתו של נווה, חיברה יפה בין תפיסה אחדותית של האדם והטבע, כרשת של ישויות שקשורות זו לזו, ולצד זאת, ראייה שיש בה הרבה מקום לקיומו של הסובייקט הנפרד בתוך המארג הזה. הכבוד לסובייקט, מוביל לשמירה על הסביבה הגלובאלית. מאד מצא חן בעיני השילוב הזה.

את הלמידה הזו הביא איתו נווה לארץ למסגרות חינוכיות בהן הוא עובד. הוא עבד במסגרת לימודי סביבה עם מורים, ומורות ועם תלמידים, מתוך אמונה שילד שמביט בעץ כישות חיה, או יכול לתפוס את הסובייקטיביות של בעל חיים מסויים, חד פעמי ומיוחד, לא ירצה יותר לפגוע בו, והיחס שלו כלפי צמחים ובעלי חיים יהיה יחס של כבוד. נווה המשיך להתעמק בתחום החינוך, בכיוון שמעודד לא רק לראות את הטבע בצורה מלאה יותר, מתוך השאלה "מי זה", אלא גם לראות את התלמידים, מעבר ל"תפקידיהם" (המצטיין, המפריען) כפי שהם.

לעולם לא אהיה בת שבט הנאייקה, הרהרתי בצער, בסופה של ההרצאה. הלא אני חיה בדירה בבניין, בעיר, בתוך חברה שמתאפיינת גם בהרבה ניכור מובנה בין אדם לחברו, ובין אדם לבעלי החיים ולטבע. מה אפשר לעשות? כששבתי מהרהורי הבחנתי שהירח כבר הגיע לרום השמיים. ההרצאה הסתיימה, ורוביק אוסטורבסקי, מטפל בתנועה ורקדן, הזמין אותנו לרחבת הריקודים - סביב המדורה. אין מרפא טוב יותר למחשבות מאשר לתת לגוף לנוע.

"הפרחים לא פורחים באביב, הם האביב"

הבוקר החל במדיטציה ביער, שאותה החמצתי לטובת עוד שעת שינה בצל העצים. אבל כשהתכנסנו למפגש הבוקר, עם ניב אגם, יעקב רז, ורענן קולקה, חזרנו לדיבור על מדיטציה. מדיטציית מטא הינה מדיטציה של "אהבה נדיבה", שבה אדם מתחיל מלחוש אהבה כלפי עצמו, ואז אט אט ממשיך להתרחב למעגלים מרוחקים יותר, לאחל טוב גם לאנשים הרחוקים ממנו בעולם, הרחוקים ממנו באורח החיים, כאשר כל פעם מרחיבים את נדיבות האהבה. יעקב רז הציע לנו לתרגל דווקא "מטא הפוך", בו מתחילים מכל מה שמסביב, מפנים תשומת לב למקום בו אנו נמצאים, למה שמחוצה לנו, ורק אז לנוע במעגלים שמתקרבים אלינו. מהגלובאלי לאישי, ולא מהאישי לגלובאלי, כאילו לומר אני מתקיים בתוך משהו שרחב ממני, אני חלק ממנו. תרגלנו יחד "מטא הפוך". זה היה נעים וגרם לי להיות יותר מודעת לעצים ולהרים שסביבי, לאור, ולצל, ולצבעים השונים, לציפורים, ולאנשים שלידי. רז הוסיף וחידד את ההבדל בין תפיסה לפיה יש עונות שנה, ואיך אני מרגיש בעונות השנה השונות, ואיזו עונה אני אוהב, לעומת ההסתכלות שאומרת "גם אני קיץ", האם שינויי העונות לא מתחוללים גם בי, ואני רק מתבונן? האם בי לא מתרחשת נשירת עלים, או נדידת ציפורים? והוא ציטט משפט יפהפה, ממקור בודהיסטי: "הפרחים לא פורחים באביב, הם האביב" ושאל: האם אדם יכול לומר זאת על עצמו? שהוא האביב?

בשלב זה הייתי הנמנום שאחז בי. נהניתי מרחש העצים הנעים ברוח, מהנוכחות האנושית הנעימה, מכל הזמזום החי שסביבי... לפני ששקעתי עמוק יותר בתוך ההוויה הפזורה, חשבתי לעצמי שזה בסדר, שזה כמו תיאטרון קבוקי יפני, בו המופע נמשך שעות רבות, לעיתים יממה. האנשים שבקהל מביאים איתם סלסלה עם אוכל, ותוך כדי המופע סועדים, ובהמשך פורשים שמיכה ונשכבים עליה לישון - כל זאת בזמן שהשחקנים ממשיכים לשחק על הבמה.

קול מבחוץ חדר לתוך ההוויה שלי ואסף אותי אליו: "זה mal practice, mal profession! עומדים עם משפך, אדמה, ודשן, ממתינים שהעץ יגדל ויצמח, וזה מייצר פסיביות תודעתית!", מחה הקול. הזדהיתי מבעד לשרעפים. הרי לפעמים צריך להצמיח, אקטיבית, ולא להמתין באופן פסיבי. חשבתי על וויניקוט, שמקנה חשיבות כה רבה ליכולת של המטפל להמתין, למחווה הספונטנית של המטופל. אבל זו אינה בהכרח המתנה פסיבית, או ליתר דיוק, זו בהכרח אינה המתנה פסיבית, משום שאם הסביבה מתאימה עצמה באופן אקטיבי, ומספקת את ההשקעה הנכונה, לא יותר מדי ולא פחות מדי, אז תתרחש הצמיחה, כמו מאליה. המשכתי להרהר על כך שתהליך טיפולי מיטיב הוא תמיד גם אקטיבי וגם פסיבי, גם שלי וגם שלך, וההפרדה ביניהם היא שורש הבעיה. כל תנועה טובה, היא גם אקטיבית וגם פסיבית, המשכתי בהרהוריי, וחשבתי על טאיצ'י, ועל הרגע בו מפציעה התחושה שאני גם נעה באופן אקטיבי, וגם נישאת בתוך התנועה, וכמה שזה יפה. זה יין ויאנג.

"איך עושים את אותו מיסוס של הבדלים וגבולות"? הדוברים שוב התמוססו לי, קולותיהם השתלבו זה בזה. עיני נעצמו. מתישהו עלתה מול עיני תמונה של אשה, נוטה למות, ואיתה מלווה, והם יושבים יחדיו מול הים. יושבים ולא שותקים. הים הוא זה ששותק. פקחתי עין אחת כנגד הדיבור על המוות, שלא יזחל אלי כשאיני מוכנה. הקשבתי ליעקב רז, המעורב בליווי חולים סופניים ובהדרכת מלווים. הוא דיבר על כך שהים חייב להיות שותף בשיחה בכדי שליציאה החוצה מהבית, או מבית החולים, יהיה ערך. אחרת, הישיבה מול הים, לא תפתח ערוץ חדש למפגש של האדם עם עצמו ועם המוות הקרב. ניסיתי לדמיין שיחה בה הים נוכח, משפיע, שותף. הרפיתי שוב, הנחתי את הראש על התרמיל, ועצמתי עיני. חשתי נעימות רבה ולא היה לי צורך להמשיך ולעקוב אחרי הנאמר. התעוררתי לצליל מחיאות כפיים של הנוכחים.

אפשר לומר שבמהלך ההרצאה שהיתי במעין מצב של אנ-אינטגרציה (un-integration). אנ-אינטגרציה הינו מושג של וויניקוט שמתייחס לתינוק בראשית חייו, שעצמיותו עדיין אינה לכידה. חלקי עצמיותו של התינוק, מוחזקים על ידי האם (ההורה) באופן שמאפשר לו להיות במצב נעים ובטוח, מעין נים-לא-נים, שאינו מופרע על ידי דבר. מצב זה מתאפשר, לפחות לפרקי זמן, בזכות היענות קשובה ומותאמת של האם (הורה) לצרכים השונים שמתעוררים בתינוק. בעצם הדבר מוביל לחוויה של אחדותיות נעימה עם הסביבה.

המשך היום כלל סדנאות קבוצתיות. רובן הציגו עבודה טיפולית שנערכת מחוץ לסטינג הרגיל, בניסיון להתאים למטופלים שמתקשים להגיע למסגרת טיפולית, חלקן הציגו עבודה טיפולית שנערכת בטבע, וחלקן עבודה של קבוצות מעורבות פוליטית. הכל קסם לי, אבל הלכתי בעקבות הלב, אל המדבר.

"מה אתה עושה כדי לא להרגיש?" – סדנה על מסעות גמילה מסמים במדבר

ישבנו ממש בתוך היער, עצים סביבנו, וירוק שרכים נשפך מלמעלה כלפי מטה, כמו מרבד הפוך. אסי שורק פתח את הסדנה בהצעה שהנושא של התמכרויות רלוונטי לכולנו, ושכדי שלא נשב ונשמע את ההרצאה כאילו היא "עליהם", המכורים לסמים, ננסה להתחבר לאופנים שונים בהם כולנו "מכורים". לשם כך עשינו שני תרגילים. ראשית התחלקנו לזוגות, והתבקשנו להביט בפנים של האדם האחר, כשעיניו עצומות, ולמצוא את מה שיפה באדם שמולנו. מטרתו של תרגיל זה הינה ליצור תחושה שאנו במרחב יותר בטוח, שבו רואים אותנו לטוב. בתרגיל בשני הונחינו לשאול זו את זו: "מה את עושה כדי לא להרגיש?". ולאחר שניתן מענה, בין אם מילולי, ובין אם כזה שניכר שהאחרת חשבה לעצמה, אך בחרה שלא לשתף בו, ההנחייה היתה להמשיך לשאול "ומה עוד את עושה כדי לא להרגיש?" כך במשך מספר דקות. עלו תשובות שונות: "לעשן", "לאכול", "לצפות בסדרות" "לבקר את עצמי", "להתנשא מעל אחרים", וכדומה.

השאלה מה אדם עושה כדי לא להרגיש היא מהותית לנגמלים מסמים, משום שהסם מונע מפגש עם מה שאדם אינו יכול להכיל בתוכו, לבדו. השאלה העיקרית שהעלה אסי היא מה אפשר לעשות כדי לשהות עוד קצת במקום שנחווה כבלתי נסבל, כדי שאדם יוכל להעז להרגיש, גם כאשר מתעוררים בו דברים שקשה לשאת.

מסעות הגמילה נערכים יחד עם כעשרים וחמישה משתתפים, וכעשרה אנשי צוות. המשתתפים הם מכפרי גמילה לסמים, בטווח גילאים רחב. רכיב ריפוי מרכזי במסע הוא קשר אנושי מיטיב, שבו המנחים יוצאים מנקודה בה הם רואים את הטוב שבבני האדם שאיתם, ושמאפשרים, או לפחות חותרים, לקבלה רדיקלית של כל מה שהאדם מרגיש ושל כל מה שעולה במסע. השותפות והקבלה הרדיקלית מסייעת לאדם להפוך את הבלתי נסבל, לנסבל. רכיב נוסף מרפא הוא עצם השהות המשותפת בטבע, המחוללת תהליכי הריפוי. למה בטבע? שאל משתתף בסדנה. אסי אמר: הביטו סביבכם, תראו כמה חיים יש פה איתנו, שאנו אפילו לא מבחינים בהם, אבל חשים אותם. בבת "יש תדר של חיים בטבע, ואדם יכול להשען על החיות הזאת, שאין בה שיפוטיות", כך אמר, והוסיף שלמדבר איכות מיוחדת, "בראשיתית", שמזמינה את האדם להיות חשוף יותר, ובסביבה שיש בה שקט, שקשה לחוות במקומות אחרים בטבע הסמוכים למקום יישוב.

אסי תאר שהמסע במדבר מתחיל יותר ב- doing, וככל שהמסע מתמשך, נארג ב- doing יותר being. למשל, הקבוצה מתחילה בעשייה של דברים שמקנים תחושה של אתגר, כמו משיכת חבל, או עבודה קבוצתית בשימוש בדרמה, או תרגילי הליכה במדבר, לבד, בזוג, ובקבוצה. לפני שניגשים למה שהכי כואב או לא נח, בונים יחד מרחב, שבו הנוכחים מרגישים שרואים אותם בעיניים טובות, מתוך קבלה. כאמור, מטרת המסע היא להרחיב את דפנות המיכל הפנימי, כך שניתן יהיה להרגיש יותר ולשאת יותר. לפעמים הקושי להיות בלי סיגריות למשך שעה וחצי הינו בלתי נסבל ועולה זעם. הניסיון הוא להיות עם אותו אדם בזעם או ברצון "לפוצץ" הכל ולעזוב, ובכל זאת לאתגר אותו, לבדוק האם הוא מוכן לחכות כחצי דקה, ולראות מה קורה לו בזמן שדוחה את עישון הסיגריה. התוצאה של היכולת להרחיב את המיכל, בנוכחות אדם אחר שמסייע בכך, מעוררת תחושת שמחה וגאווה, ובונה יכולת. גם לרגש הכי בלתי נסבל יש את המהלך שלו, הוא עולה ומגיע לשיא, ואם שוהים עם הרגש, חל שינוי, ירידה בעוצמה. אסי תאר תרגיל נוסף בו אדם מוביל את חברו, בעיניים עצומות. תרגיל כזה יכול לעורר רגשות עמוקים – לעיתים בצד המובל, שמוכן לבטוח ולסמוך, אך לא פחות בצד המוביל – תארו לעצמכם מה זה עבור אדם, אולי עבריין, אחד שכבר שנים לא סומך על עצמו, ואף אחד לא יותר מדי סומך עליו, להיות האדם הזה שנותנים בו אמון, שהיד שלו מקנה ביטחון. גם זו חוויה שמכורים לסמים לא רגילים לה, וזו יכולה להיות חווית עצמי חדשה, מיטיבה וחשובה.

אסי ציין, שכולנו מכירים סדנאות אינטנסיביות, טיול בארץ אחרת, מצבים בהם פגשנו, וחווינו דברים שאנו אומרים לעצמנו שלעולם לא נשכח! והם שינו אותנו לנצח! אבל... שבוע, שבועיים, חודש אחר כך, אנו שבים לשגרה, וחלק מהחוויות העזות דועכות, ונותר בנו איזה זכרון עמום של דבר מה שהיה יקר ומיוחד, איזו הבטחה שהבטחנו לעצמנו ונשכחה. בדיוק מסיבה זאת, גם לאחר המסע, התהליך הטיפולי ממשיך והצוות מקיים שמונה מפגשים נוספים מדי שבוע עם אותה הקבוצה, בכפר הגמילה. במפגשים נערך עיבוד נוסף של התהליך, בדיקה מה עובר על המשתתפים מאז, במה הם מצליחים, מה הן נקודות הקושי, איך הם ביחס למטרות שהציבו לעצמם במהלך המסע במדבר. אך בעיקר, חשבתי לעצמי, לא עוזבים אותם בסיום המסע. הנוכחות המלווה ממשיכה. אסי סיפר ששנה לאחר אחד המסעות, מנהלת כפר גמילה דווחה על כך ש 24 מתוך 25 מהמשתתפים עדיין היו "נקיים". זה מופלא בתחום הגמילה מהתמכרויות לסמים קשים. איזה הישג אדיר זה עבור אותם משתתפים, שודאי יודעים היטב את הטעם של כישלון ויאוש.

סיכום

לאחר הכנס נזכרתי בספר הילדים הנפלא Where the wild things are של מוריס סנדק שיצא בשנת 1963 (בעברית, בתרגום שמפספס משהו חשוב לטעמי, הספר נקרא: "ארץ יצורי הפרא"). בספר מקס עושה מעשי שובבות ונשלח כעונש לחדרו, שם הוא נשכב על מיטתו. אט אט, חדרו הופך מחדר שינה של ילד, ליער יפהפה. בתור ילדה הייתי הופכת את הדפים, קדימה, ואחורה, משווה בין מצבי החדר, מנסה לבחור איזה משלבי השינוי מוצא חן בעיני יותר - כשזה יותר חדר, עם קצת סימני יער? או כשזה יותר יער, עם קצת סימני חדר?

לאחר שובי מהכנס פנטזתי גם על בית וגם על קליניקה, שהם בשלבי מעבר בין חדר ליער, בין הפתוח לבין התחום, בין המוגן לבין החשוף. בהתייחס לעבודה טיפולית, אני חושבת שחשוב ליצור בחדר הטיפולים מרחב מעברי, ממש כמו בחדר של מקס, שבו ניתן יהיה לדפדף קדימה ואחורה בדפי הנפש, בין חלום לבין ערות, בין פראי לבין מתורבת, בין חוויה של להיות בחיק האם, לבין חוויה של להיות בחיק הטבע.

​​​​​​​איור של מוריס סנדק מתוך הספר ארץ יצורי הפרא

איור של מוריס סנדק מתוך הספר ״ארץ יצורי הפרא״
 

מקורות

ויניקוט, ד. (2009). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ׳ 46-61). תל אביב: עם עובד.

סנדק, מ. (1984). ארץ יצורי הפרא. (א. אופק (מתרגם)). ירושלים: הוצאת כתר.

פרויד, ז. (2009). תרבות בלא נחת. (א. בר (מתרגם)). אור יהודה: הוצאת דביר.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

סיון, י. (2017). להכניס ל- waze "יער הפיות": רשמים מכנס "מהאישי לגלובלי במעשה הטיפולי". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3603

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל סיוןיעל סיון27/10/2017

תודה רבה!. שמחת אותי בתגובתך. מניחה שזה מה שקיוויתי, שיהיה אפשר לחוות משהו מהכנס גם דרך הקריאה.

עירית סדןעירית סדן26/10/2017

תודה!. כתבת כל כך יפה. לרגעים הצלחתי להיות שם באמת בלי להיות שם באמת. תודה רבה!