טיפול זוגי במשבר בעקבות בגידה
מאת עדי מאנע
המאמר נכתב בלשון זכר אך מתייחס לשני המינים.
על פי מילון אבן שושן, בגידה היא "מעילה, מעל, הפרת אמון, בוגדנות, קשירת קשר, תרמית, הונאה, הולכת שולל" (מילון אבן שושן, 2003). בשפה העברית משתמשים במילה "בגידה" לתיאור מצבים שבהם מתערערת ההנחה כי המציאות ברורה, ניתנת לניבוי ומבוססת על חוזה ידוע: בגידה במולדת, בגידה במסגרת היחסים הזוגיים ועוד. השימוש במילה "בגידה" מופיע גם בהקשר רחב יותר: במצבים שבהם דבר שהיה אמין ללא עוררין מתגלה ככזה שאי-אפשר לסמוך עליו, למשל הגוף ("בגידת הגוף"). הערעור הכואב של המציאות הברורה מאליה עלול להוביל למשבר, וכשמדובר במערכת יחסים זוגית, הבגידה עלולה לגרום למשבר אמון ולפגוע ביחסים בין בני הזוג.
בגידה הינה הסיבה השכיחה ביותר להגעה לטיפול זוגי. מטפלים זוגיים מציינים כי טיפול במשבר בזוגיות בעקבות בגידה הוא אחד הטיפולים הקשים והמורכבים ביותר (Whisman, Dixon, & Johnson, 1997). זאת משום שבגידה משפיעה בצורה דרמתית וארוכת טווח על בני הזוג וגורמת לפגיעה קשה, הכוללת רגשות כגון כעס, אשמה, בושה ודיכאון, וכן הצפה והלם, תחושת נטישה וקורבנות (Gordon et al., 2009). בשל השלכות אלה, אין פלא כי בגידה היא אחת הסיבות המרכזיות לפירוק מערכת היחסים ולגירושין.
הספרות המקצועית העוסקת בטיפול במשבר בגידה היא דלה וכוללת מחקרים מעטים בלבד. במאמר זה אשתף בתובנות שגיבשתי במהלך עבודתי הטיפולית ואציג קווים מנחים לטיפול במשבר כזה. אשלב בין מודלים ואסטרטגיות המתוארים בספרות המקצועית לבין אסטרטגיות המשמשות אותי ביעילות בעבודתי בשטח.
משבר בגידה: פרספקטיבות תיאורטיות
אחת התיאוריות המרכזיות המתארות דפוסי יחסים זוגיים היא תיאוריית ההתקשרות (Ainsworth, 1968; Bowlby, 1973). התיאוריה עוסקת באופן שבו הפרט מתייחס ל"אחרים משמעותיים" בחייו, החל בדפוסי ההתקשרות עם המטפלים העיקריים בילדות (לרוב ההורים), וכלה בדפוסי יחסים זוגיים וביכולת לוויסות רגשי. לפי תיאוריה זו, תחושת ביטחון וקרבה בקשר בין-אישי קשורה לדפוסי ההתקשרות הראשוניים של האדם, אך גם לזמינות, לרגישות וליכולת ההכלה וההרגעה של השותף לקשר הזוגי. משבר בעקבות בגידה עלול להוביל לפגיעה ביכולת ההתקשרות לבן הזוג, בשל ערעור האמונה שבן הזוג "יהיה שם" עבור האחר במצבים של סכנה ומתח (Johnson, Makinen, & Millikin, 2001). הקשר הזוגי אינו נתפס עוד כבטוח, ולעתים יכולתם של בני הזוג להתאושש, לסלוח ולשקם את מערכת היחסים נפגעת במידה רבה. הפגיעה בהתקשרות עשויה להסביר את ההשפעות ארוכות הטווח של הבגידה.
טיפול במשבר בגידה המבוסס על עקרונות תיאוריית ההתקשרות ממוקד בזיהוי ובשינוי התגובות הרגשיות של בני הזוג המחזקות אינטראקציות שליליות (ריחוק, פגיעה, חוסר אונים, תסכול) ומצמצמות אינטראקציות חיוביות (דאגה, קרבה, הכלה, חיזוק). ההנחה היא שאם בני הזוג יסגלו תגובות רגשיות המובילות לאינטראקציות חיוביות ולצמצום אינטראקציות שליליות, הם יוכלו לבטא את רגשותיהם ואת כאבם בלי להיכנס למעגל הקסמים "אשמה-האשמה והתגוננות". עיבוד החוויות שהביאו לפגיעה בהתקשרות יאפשר ביסוס של התקשרות בטוחה.
גישה אחרת שבעזרתה ניתן להתבונן על התהליכים המתרחשים במשבר בגידה רואה בבגידה חוויה טראומתית. אמנם הגדרת הטראומה מתייחסת לחוויה שבה האדם חש איום ממשי על חייו, וזה לא המקרה בבגידה, אולם פעמים רבות בעקבות בגידה בני הזוג נוטים להשתמש בתיאורים האופייניים לאנשים שחוו טראומות: שימוש במונחים קטסטרופליים של חיים או מוות ("זה הרג אותי", "אני מרגיש מת", "איך אפשר להמשיך?", "איך זה קרה לי?"), תחושה שהחוויה קטעה את רצף החיים ("שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה"), תחושת פגיעה, בידוד ונטישה ("למה זה הגיע לי?", "איך הוא היה יכול לעשות לי את זה?", "אין מי שיכול להבין אותי"). לעתים קרובות הבגידה משחזרת חוויות טראומתיות מהעבר – של נטישה, דחייה ופגיעה באמון – ואז היא מובילה להעצמת הייאוש ולדפוסי תגובה הישרדותיים של לחימה, בריחה או קיפאון (Fight\Flight\Freeze).
לפי גישה זו, הטיפול במשבר בגידה כרוך בעיבוד החוויה הטראומתית. משימה זו עלולה להיות קשה, מאחר שהדפוסים ההישרדותיים עלולים להביא את הצד הנפגע לתגובות של האשמה, ריחוק ודחייה, ולעורר תגובות נגד של תוקפנות, דחייה וחוסר אונים. מעגל שלילי זה מקשה על בני הזוג לעבד את הפגיעה ולבטא רגשות חיוביים, מגביר את המתח ואת העוינות, ומחזק את ההתחפרות של כל אחד מבני הזוג בנרטיב שלו. הצד הפוגע עשוי לטעון כלפי בן זוגו: "אתה לא נותן לי אפשרות לכפר, כמה פעמים אפשר לבקש סליחה? כנראה נוח לך להיות המסכן והפגוע; כנראה מזמן רצית לפרק את הקשר ועכשיו יש לך הזדמנות". לעומת זאת הצד הפגוע עשוי לחוות את ההתגוננות ואת ההאשמה כפגיעה נוספת המעידה על חוסר נכונות אמיתית לכפר ולשנות.
זוגות לא מאושרים נוטים לפתח נרטיב שלילי בנוגע להיסטוריית מערכת היחסים שלהם, ולזכור ביתר קלות אירועים המצדיקים את הנרטיב שלהם. נרטיב זה הוא כמו משקפיים שדרכם בני הזוג מסתכלים ומפרשים את המציאות ואת הדינמיקה ביניהם. כל התנהגות, אמירה ומחווה משמשים ראיה לכך שהנרטיב השלילי הוא הפירוש הנכון למציאות. פעמים רבות אפשר למצוא בחדר הטיפולים שני נרטיבים שונים לחלוטין לאותם אירועים, והמטופלים עסוקים בשכנוע המטפל בצדקת הנרטיב שלהם ובביטול הנרטיב של האחר. עיבוד הפרשנות והתגובות הרגשיות לגירויים המתרחשים "כאן ועכשיו", בחדר הטיפול, מסייע להרחיב את הנרטיב ולכלול בו גם אלמנטים מהנרטיב של הצד השני.
המודל הטיפולי המוצע להלן מבוסס על תפיסה שלפיה משבר בגידה כולל שלושה רכיבים: פגיעה בהתקשרות, חוויה טראומתית ופיתוח נרטיבים שליליים. טיפול בכל אחד מהרכיבים הללו מחייב שימוש באסטרטגיות שונות בשלבים שונים: הטיפול בפגיעה בהתקשרות מחייב שימוש באסטרטגיות הממוקדות בביסוס מחודש של תפיסת הקשר כבטוח, עבודה על דפוסי תקשורת ואופן הבעה והכלה של רגשות; הטיפול בטראומה מחייב שימוש באסטרטגיות המסייעות להורדת מתח ועיבוד החוויה הטראומתית; ואילו הטיפול בנרטיבים השליליים מחייב עבודה בגישה נרטיבית המחצינה את הבעיה ומדגישה את הכוחות.
המודל הוא כללי ומציע שלבי טיפול ואסטרטגיות, אולם על המטפל לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק באיזה מינון מופיעים הרכיבים השונים, על אילו מהרכיבים מתאים להתעכב, ואילו אסטרטגיות מתאימות.
הטיפול במשבר בגידה: הצעה למודל רב-שלבי
מטפל הפוגש בני זוג בעיצומו של משבר בגידה פוגש זוג "במצב חירום". הפנייה מתחילה פעמים רבות בטלפון נסער מהגבר או מהאישה המסננים בקול רועד: "אנחנו צריכים להתחיל טיפול דחוף, תפסתי את בעלי/אשתי בוגד/ת בי", או להפך: "אשתי/בעלי גילה/תה שבגדתי ורוצה שאצא מהבית".
כמו במצבי חירום אחרים, חשוב להיענות באופן מיידי, עד כמה שניתן, לפנייה הנואשת לסיוע, או לתת הכוונה ומידע לאן אפשר לפנות. אף שעבור רבים מהזוגות המתמודדים עם גילוי בגידה זהו המפגש הראשון עם טיפול, הטיפול הזוגי נתפס פעמים רבות כקרש הצלה, שכן החלופה השכיחה היא פרידה. חלק ניכר מהזוגות שפונים לטיפול בוחרים בקרש הצלה זה כיוון שיש להם תקווה שמישהו או משהו יצילו את הנישואין ואת המשפחה.
לעתים קרובות הטיפול נעשה "בזמן שאול" ובהבהרה של שני הצדדים או של אחד מהם: "אם הטיפול לא עוזר – מתגרשים". משך הזמן המוקצב הוא לעתים קצר מאוד. יש פנטזיה להגיע להחלטה מהירה בנוגע לדרך שבה כדאי לפנות וציפייה שהמטפל יכוון ו"יגיד לנו מה לעשות". לעתים רק אחד מבני הזוג מעוניין בטיפול, ואילו בן הזוג השני רואה בכך "צעד בונה אמון", המעיד על נכונותו למחול או לבקש מחילה. לעתים ההגעה לטיפול מייצגת אולטימטום: "הולכים לטיפול או נפרדים".
בפגישה הראשונה יש לברר עם בני הזוג אם התקווה חזקה מהייאוש, ואם קיימת נכונות אמיתית לתיקון. לעתים יש נכונות אך היא אינה גלויה בשל רגשות כגון פחד, כעס, עלבון, פגיעה, ובשל תחושת אובדן. בשלב זה המטפל ובני הזוג עוסקים בהגדרה ברורה של מטרות הטיפול. אם הטיפול מוגדר כהזדמנות אחרונה לפני פרידה, חשוב להגיע להסכמה בנוגע למשך הזמן שבני הזוג מוכנים לתת לטיפול ובנוגע למאמץ שהם מוכנים להשקיע ביצירת השינוי. חשוב לזכור ולהזכיר לבני הזוג כי טיפול זוגי במשבר בגידה הוא טיפול קשה המאופיין ברגרסיות, ולפיכך הסכמה על משך זמן מינימלי מאפשרת להימנע מנטישת הטיפול בתקופות קשות.
בנוסף, כדאי לבחון בצורה מעמיקה מהי החלופה האפשרית לטיפול ומה השלכותיה. במקרה של פירוק התא המשפחתי חשוב לבדוק אם בני הזוג כבר ערכו מהלכים למימוש חלופה זו (יצירת קשר עם עורכי דין, פתיחת תיק גירושין). כדאי לבדוק מי יפסיד מחלופה זו ומי ירוויח? כיצד הם מדמיינים את עצמם לאחר פירוק התא המשפחתי? בירור זה מאפשר לחשוף פערים בין בני הזוג. לאחר בירור המוטיבציה לטיפול, קביעת מסגרת וסיוע בהתארגנות, בפגישה הראשונה חשוב לסייע לבני הזוג להתגייס לטיפול.
ראובן דומני, מטפל משפחתי ותיק שזכיתי להיות תלמידתו, הציע להגדיר את המטרה הטיפולית כ"נישואין מחודשים". הוא נוהג לפנות לבני הזוג ולומר: "יש לכם שלוש אפשרויות: להתחתן מחדש, להתגרש (מה שנראה שכבר עשיתם בלי החלק הפורמלי), או לחיות בגיהנום. אם אתם פה כי אתם בוחרים להתחתן מחדש, תצטרכו לכתוב חוזה נישואין שעליו שניכם תסכימו [...] אם לא תצליחו לנסח הסכם נישואין תצטרכו לנסח חוזה גירושין".
שלב א': יוצאים לדרך
כפי שצוין לעיל, גילוי בגידה עלול להיות חוויה טראומתית וכאוטית, המערערת את תפיסת המציאות המוכרת ומעוררת סערה נפשית עזה. ככל שקיימות התניות ואירועים טראומתיים קודמים, וככל שהחשיפה לאירוע הייתה עוצמתית יותר (לדוגמה חשיפה להתרחשות ממשית), כך התגובה עלולה להיות עזה יותר. תגובה לאירוע בגידה עשויה לכלול פלשבקים, סיוטים, קשיי ריכוז, עוררות מוגברת, הימנעויות ועוד. במקרים אלה, בשלב הראשון של העבודה מומלץ להתבסס על מודלים ועל אסטרטגיות להתמודדות ראשונית עם מצבי משבר וטראומה, שמטרתם המרכזית היא סיוע בארגון הכאוס וחזרה לאיזון נפשי. במסגרת זו חשוב לתת מידע לבני הזוג (Psycho-education) על מאפיינים של מצבי טראומה ומשבר, על דפוסי התמודדות ועל חשיבות העיבוד של החוויה הטראומתית.
להלן דוגמה להסבר מפורט הקושר בין בגידה לטראומה. יש להתאים את אורך ההסבר ואת מידת הפירוט למקרה הספציפי:
בעת התמודדות עם אירוע טראומתי מופעלת המערכת הלימבית במוח, האחראית על ויסות התנהגויות הישרדותיות ועל ביטוי רגשות. מערכת זו מזהה את האיום ומפעילה דפוסי תגובה באמצעות הפרשה מוגברת של אדרנלין בדם, הגורמת לתחושת עוררות מוגברת. ישנן שלוש תגובות אופייניות: בריחה (Flight), שעשויה לבוא לידי ביטוי בצורך עז לעזוב הכול ולצאת מהבית; לחימה (Fight), למשל התנהגות תוקפנית כלפי בן הזוג הבוגד; וקיפאון (Freeze), שעשוי לבוא לידי ביטוי בתחושת שיתוק ובניתוק. כל אלו הן כאמור תגובות הישרדותיות הטבועות בנו ומסייעות לנו להתמודד עם מצבי סכנה ואיום.
מנגנון הריפוי הטבעי של הגוף מאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם חוויות טראומתיות בעזרת הורמונים, כגון קורטיזול ואדרנלין, המופרשים במצבי לחץ ומסייעים לגוף לגייס את משאבי האנרגיה להתמודדות עם המצב המאיים. החוויה הגופנית מעובדת במישור הקוגניטיבי, מקודדת והופכת לחלק ממאגר הזיכרונות.
עם זאת, כאשר החוויה הטראומתית עוצמתית ומציפה, תהליך העיבוד עלול להיפגע. החוויה הטראומתית קוטעת את תחושת הרצף ואת הקוהרנטיות, המאפשרות לחוש כי העולם ברור, בר-ניבוי ומשמעותי. החוויה הטראומתית עלולה לגרום לכך שאנרגיה נפשית "נתקעת". תקיעות זו יכולה להיות זמנית, כמו מי נחל זורמים שנופל לתוכם סלע גדול. לאחר שחולף זמן, המים מוצאים להם נתיבים לעקוף את המכשול, למוססו ולהמשיך לזרום. עם זאת, כאשר החוויה הטראומתית עוצמתית ומציפה ולא מתאפשר עיבוד מתאים של החוויה, ה"תקיעות" הופכת למחסום בלתי עביר ופוגעת ביכולת של האדם להמשיך הלאה במסלול ההתפתחות הטבעי. האנרגיה מושקעת בחוויה שלא עובדה ואינה מאפשרת לבני הזוג להתפנות לדברים אחרים ולסלוח. עלולות להתפתח אמונות מזיקות ביחס לעולם, לבן הזוג או לעצמי, לדוגמה: "הכול היה שקר", "אי-אפשר לסמוך עליו", "זה עלול לקרות לי שוב" (לוין, 1999).
שלב ב': החצנת הבעיה ואיתור הכוחות
בשלב הבא ניתן לסייע לבני הזוג לבנות נרטיב חדש ומשותף, במקום הנרטיב השלילי והמנוגד שדרכו הם תופסים את המציאות. בהתבסס על גישת הטיפול הנרטיבי (וייט ואפסטון, 1999), ניתן להיעזר בטכניקות של החצנת הבעיה ואיתור הכוחות ונקודות האור.
טכניקת החצנת הבעיה מאפשרת לבני הזוג להגדיר יחד מה ה"בעיה" שעימה הם צריכים להתמודד, כיצד "בעיה" זו משפיעה עליהם ושולטת בחייהם, וכיצד ניתן לצמצם את השפעתה המזיקה. לפי טכניקה זו, הבגידה יכולה להיות מוגדרת כבעיה קשה ומסוכנת, שמנסה לקלקל את מערכת היחסים של בני הזוג ולהרוס את המשפחה כולה, למורת רוחם של שני בני הזוג. בטיפול ניתן למפות את התחומים שבהם הבגידה מעורבת ואת הדרכים שבהן היא פוגעת ומחבלת בזוגיות.
היכולת לא לראות בבגידה רכיב אישיותי אלא גורם חיצוני הכופה את עצמו במטרה להרוס ולחבל עשויה לאפשר לשני בני הזוג להתאחד מולה ולנסות להיאבק בה. המטפל מעודד את בני הזוג לחשוב כיצד היו נראים חייהם ללא השפעתה של הבגידה, באילו תחומים או מצבים הבגידה לא הצליחה להרוס ולהשפיע? האם היו אירועי חיים שבהם דפוס ההתמודדות שלהם עם הבגידה היה שונה? אילו כוחות התגלו בקרב כל אחד מבני הזוג ובקשר ביניהם במצבים אלו?
הגישה הנרטיבית שמה דגש על מיקוד ב"רגעים הנוצצים", הרגעים היוצאים מהכלל שבהם נגלים כוחות ודפוסי התמודדות יעילים. שימת הדגש על הכוחות ועל החצנת הבעיה מובילה בדרך כלל לירידה במתח ובסימפטומים נלווים כגון תחושת דריכות מתמדת, חוסר שינה, עצבנות, דכדוך ועוד. בהתאם לשיקול דעתו של המטפל ניתן לשלב אסטרטגיות המסייעות להפחתת מתח, כגון אמונות חיוביות המסייעות לחוש טוב יותר, חיפוש מקורות של תמיכה חברתית, שימוש בדמיון להרגעה, אימוץ מחשבות מרגיעות ומחזקות, שימוש בגירויים הקשורים לגוף כגון אכילה, פעילות גופנית, מגע, נשימות ותשומת לב לתחושות הגוף (להד, 2006).
תהליך זה, שבמסגרתו ניתנים מידע ושם לחוויה, ניתנת לגיטימציה לדרכי ההתמודדות שננקטו, מוצעות דרכי התמודדות חלופיות תוך התבססות על איתור הכוחות של כל אחד מבני הזוג ושל שניהם יחד, מאפשר לבני הזוג לחזור אט אט לאיזון רגשי. איזון זה מאפשר המשך עבודה על הפגיעה בהתקשרות.
שלב ג': עבודה על הפגיעה בהתקשרות
בשלב זה המטרה היא לשנות את דפוסי התקשורת, לאתר את הדפוסים היוצרים מעגל קסמים שלילי ומחבלים במערכת הזוגית והמשפחתית, ולפתח יכולת לראות את הטוב באחר, בזוגיות ובמשפחה. כל אלה מחזקים את המוטיבציה למחול ולתקן. בסופו של תהליך זה בני הזוג יכולים לבחור "להתחתן מחדש" – לערוך חוזה מחודש ומוסכם שיחליף את זה שהתערער, מתוך עמדה פנימית של בחירה.
ישנן גישות רבות ומגוונות לטיפול בפגיעה בהתקשרות: כאלה המתמקדות בשיפור היכולת לתקשורת, בניהול משא ומתן ובהתמודדות עם קונפליקטים בחיי היום-יום; כאלה המתמקדות בפיתוח תחושת ביטחון ואמינות דרך הבנת האופן שבו יחסי האובייקט המוקדמים משפיעים על האינטראקציה הזוגית; כאלה המסייעות לבני הזוג לבנות נרטיב חיובי יותר של מערכת היחסים שלהם; ועוד. במסגרת מאמר זה אין בכוונתי להעמיק בגישה זו או אחרת, אלא להתעכב על תופעה אופיינית לטיפול במשבר פרידה, ההופכת טיפול זה לקשה במיוחד.
לעתים דווקא הצלחת הטיפול ושיקום מערכת היחסים הזוגית עלולה להוביל לנסיגה אצל בן הזוג הנבגד. אחת המטופלות הגדירה זאת כך: "אני יודעת כמה הוא משתדל ובאמת הכול כבר יותר טוב בבית ואני רוצה שזה יעבוד, אבל מצד אחר לא מגיע לו שזה יעבור מהר כל כך". ואכן במקרים רבים דווקא כאשר בני הזוג מרגישים שינוי חיובי ושיפור בקשר הזוגי, בן הזוג הנבגד מדווח על הצפה רגשית שעלולה לפגוע בנכונותו לשינוי, לתיקון ולמחילה. נסיגה זו עלולה לעורר כעס וייאוש בקרב המטופלים וגם בקרב המטפלים המלווים אותם, החווים רגרסיה זו ככישלון טיפולי.
אסטרטגיה יעילה להתמודדות עם נסיגה זו היא להדגיש את חוסר האיזון בין הצד הפוגע לצד הנפגע. בשונה מטיפול זוגי שאינו בעקבות בגידה, שבו המטפל משתדל להישאר אובייקטיבי ולראות את החלק של כל אחד מבני הזוג בריקוד הזוגי, בטיפול בבגידה חוסר האיזון צריך להיות ברור ומודגש מתחילת הטיפול ועד סופו. המסר צריך להיות שהחוויה של הבוגד שונה מהחוויה של הנבגד; המשבר שחווה הנבגד הוא קשה ומטלטל, וגם המטפל וגם בן הזוג הבוגד צריכים להתגייס כדי לעזור לו להתגבר עליו.
ההתייחסות לחוסר השוויון באה לידי ביטוי כבר בשלביו הראשונים של הטיפול, באמצעות הצגת הבגידה כאירוע טראומתי הפוגע בראש ובראשונה בנבגד ובחינת התנאים שיקלו עליו את ההתמודדות. למשל: האם מתאים לו להמשיך לגור יחד עם בן הזוג בתקופה הקרובה או שיש צורך בפרידה זמנית? אם כן, כיצד לעשות זאת? האם יקל עליו לשתף אנשים אחרים בקושי? אם כן, את מי?
תשומת הלב הייחודית לנבגד נותנת לגיטימציה ומקום לכאב, מסייעת להתארגן מחדש ומשמשת מודל עבור הבוגד לקבל על עצמו את האחריות ולא לתבוע את תפקיד הקורבן (לדוגמה: "בגדתי בגלל שהוא לא התייחס אליי"; "הוא מיד סיפר להורים שלי ושלו שבגדתי בו ועכשיו הם לא רוצים לדבר איתי"). הנכונות של הנבגד לנסות למחול על אף הפגיעה הקשה אף היא מודגשת ומוערכת לאורך התהליך הטיפולי. תשומת לב מתמדת לתחושות, לרגשות ולמחשבות השליליות מאפשרת להם לא להתעצם ולהפוך למכשול כאשר חל שיפור במערכת הזוגית.
בד בבד חשוב גם לגלות רגישות ואמפתיה לקשיים שעימם מתמודד הבוגד. יש לזכור כי גם עבורו חוויית הגילוי מעוררת טלטלה המלווה פעמים רבות בחשיפה בפני חברים ובני משפחה, בבושה, בביקורת, בחרדה מפני אובדן המסגרת המשפחתית ובגילויי תוקפנות, האשמה ודחייה. ניתן להניח כי מודעות לנזק ולסבל שנגרם לאחר המשמעותי עשויה לעורר תחושת אשמה קשה ותפיסה עצמית שלילית. עם זאת, תחושת האשמה מעוררת גם דחף לתקן את הנזק, העומד בבסיס האהבה והיכולת להבין את האחר (קליין, 2002). הטיפול הזוגי מאפשר להחליף את פנטזיית ההרס בפנטזיה של תיקון, על ידי חיזוק ושיקוף המאמצים הנעשים לשינוי ושיקוף ההתקדמות והשיפור ביחסים הזוגיים החלים מפגישה לפגישה.
חלק ניכר מהטיפולים הזוגיים במשבר בגידה מסתיימים בשלב זה. כאשר הפגיעה בהתקשרות שוקמה, לפחות בחלקה, ניכר שינוי בדפוסי התקשורת של בני הזוג ובנכונות לסלוח. במקרים שבהם למרות ההתקדמות בטיפול הזוגי הנבגד ממשיך לדווח על סימפטומים פוסט-טראומתיים, יש צורך בעיבוד מעמיק יותר של החוויה הטראומתית.
שלב ד': עיבוד החוויה הטראומתית של הנבגד
עיבוד החוויה הטראומתית של הנבגד נעשה באמצעות מודלים ופרקטיקות לטיפול בטראומה. העבודה יכולה להיעשות עם שני בני הזוג, אולם כאשר המטפל חושש כי הקשר הזוגי עדיין אינו מספיק יציב ובטוח לשם כך, יש צורך לערוך כמה מפגשים נפרדים עם הנבגד. חשוב לזכור כי המעבר מטיפול זוגי למפגשים פרטניים הוא מורכב ועלול להציף ולשחזר חוויה של בגידה וקואליציות ותחושות של בדידות, חשדנות וכעס, ולכן חשוב להבהיר כי במפגשים אלו המוקד הוא עיבוד הטראומה והפחתת הסימפטומים הפוסט-טראומתיים ולא הקשר הזוגי.
קיימים כמה מודלים תיאורטיים ופרקטיקות יעילות לטיפול בסימפטומים פוסט-טראומתיים, שקצרה היריעה מלהרחיב עליהם כאן. למרות ההבדלים בגישות, נראה כי קיימת הסכמה בין המטפלים שהיזכרות בחומרים מודחקים הקשורים לאירוע הטראומתי והעלתם לתחום המודע בתוך המסגרת הטיפולית הבטוחה והמגוננת מאפשרות לעשות את העיבוד המיוחל, מקנות תחושת שליטה ומסייעות להפחית את הסימפטומים הפוסט-טראומתיים ולחזק את יכולת ההתמודדות.
כדי לתאר כיצד ניתן להיעזר בפרוטוקולים המיועדים לטיפול בטראומה במסגרת טיפול בחוויית בגידה איעזר בפרוטוקול SEE FAR CBT שהציעו להד ודורון (2012), המשלב טכניקות מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, משיטת EMDR (עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים) ומשיטת המציאות הפנטסטית (חיבור בין עולם הדמיון לבין המציאות העכשווית, תוך הכוונת המטופל לדמיין את תמונת העולם הרצויה ולקשר בינה לבין ההתמודדות עם הקושי במציאות העכשווית). חשוב להבהיר כי הפרוטוקול מובא בקצרה לצורך הדגמה בלבד ואין להשתמש בו ללא הכשרה מתאימה.
בשלב הראשון יש לערוך בדיקה מעמיקה של הסימפטומים הפוסט-טראומתיים: יש לזהות את הסימפטומים, את עוצמתם ואת הטריגרים להתעוררותם. לאחר מכן יש ללמד את המטופל אסטרטגיות להרגעה ולשליטה בחרדה כדי ליצור תחושת ביטחון ושליטה. מאחר שעיבוד החוויה הטראומתית כולל העלאה למודעות של תוכני האירוע הטראומתי, יש צורך לבסס תחושה של "מקום בטוח" שאליו יוכל המטופל לחזור כדי לשאוב ביטחון וכוחות במצבים של הצפה רגשית.
להד ודורון מתארים כמה אסטרטגיות המסייעות לבסס תחושת "מקום בטוח". הם מציעים להיעזר בגירוי קונקרטי כגון תמונה, זיכרון, שיר או משפט, שניתן להיזכר בו בשעת הצורך, ואשר מעורר תחושות נעימות ומרגיעות בגוף (לדוגמה קלף ובו תמונת ים, שיר ובו מילים מחזקות ומעודדות, דמיון של דמות אוהבת וכדומה). ההתמקדות בגירוי מאפשרת להסיט את תשומת הלב מתחושות שליליות ומחוויית ההצפה והעוררות וכך לחזק את תחושת הוויסות והשליטה. בשיטה זו מושם דגש על פיתוח מודעות לתחושות הגופניות ועל מדידת עוצמתן ומיקומן בגוף.
כאשר תחושת המקום הבטוח מבוססת וכך גם המודעות לתחושות הגופניות, ניתן להתחיל בתהליך שחזור חוויית הבגידה. בשלב זה נעשה שימוש בקלפים טיפוליים. המטופל מתבקש לבחור קלפים המייצגים עבורו את שלבי הבגידה מהשלב המוקדם ביותר עד השלב המאוחר ביותר. הוא מתבקש לספר את הסיפור תוך כדי תיאור ההתרחשות וקישורה לתמונה שעל גבי הקלף. הסיפור מציף תחושות ורגשות עזים, ומדי פעם נמדדת עוצמת התחושות השליליות, נבדק מיקומן בגוף ונעשה שימוש באסטרטגיות הרגעה והפחתת חרדה כדי לחזור לאיזון ולהמשיך בתהליך. המטופל מתבקש לחזור על הסיפור כמה פעמים, וניתן לראות כי בכל שחזור נוספים פרטים ונוצר בהדרגה נרטיב עשיר וקוהרנטי יותר. בד בבד תחושת ההצפה הרגשית הולכת ושוככת. תהליך זה מאפשר למטופל לעבד את הסיפור, להתבונן בו בצורה מאוזנת, להרחיב אותו ולגלות בו משמעויות נוספות.
כאשר סיפור הטראומה עובד והמטופל מדווח על הפחתה בעוצמת הסימפטומים, ניתן לחזור לתהליך הזוגי לצורך סיכום ופרידה.
כאשר בגידה נוספת היא רק עניין של זמן
יש מקרים שבהם בני הזוג מדווחים על רצון עז לשמר את מערכת היחסים הזוגית, לסלוח ו"להתחתן מחדש", וניכר כי הם עושים מאמצים כנים לשם כך, אולם במפגשים עולה חרדה מהישנות ההתנהגות הבוגדנית ותחושה שההתנהגות אינה נשלטת ובסופו של דבר תחזור על עצמה. ברוב המקרים מדובר בדפוס חוזר שבו הבגידה הנוכחית איננה הראשונה.
במקרים אלה ניתן לבחון את הנטייה לבוגדנות במפגש פרטני עם בן הזוג הבוגד או במפגש זוגי. המפגש הפרטני מאפשר למטופל לשתף בצורה גלויה בקושי, ולבחון יחד עם המטפל מה מוביל לצורך העז לבגוד ומה מקורו הרגשי. לדוגמה האם מדובר בנטייה המבוססת על דפוסים מיניים מוגברים? האם זהו הרגל שנרכש במשך שנים וקשה להשתחרר ממנו? האם זהו חלק מקושי כללי יותר בשליטה עצמית וביכולת לקבל החלטות ולעמוד בהן? האם זהו צורך בלתי מודע לשחזר סיפור עבר, למשל העברה בין-דורית של סיפור בגידה? האם זו חרדה מפני הזקנה, שחוויית הריגוש עוזרת להפיג? הבנת המקור לנטייה הבוגדנית מאפשרת לבחור בטיפול המתאים (לדוגמה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהתנהגות הכפייתית, טיפול פסיכו-דינמי בהעברה בין-דורית וכדומה).
במפגש זוגי ניתן לאמץ כמה אסטרטגיות, בהתאם למקרה. ניתן לחדד בפני הזוג את הדילמה: חשוב לכם לשמר את מערכת היחסים אולם בן הזוג מתקשה לשלוט בנטייה לבוגדנות. האם ישנה דרך שבה ניתן לשמר את מערכת היחסים וגם לקבל קושי זה? כיצד אתם יכולים לא לתת לנטייה לבוגדנות להרוס את הקשר הטוב שלכם? דילמה זו מזמינה את בני הזוג להתחבט יחד באשר להגדרה מחודשת של המציאות וההסכם הזוגי ביניהם: מהם גבולות הנאמנות והמחויבות ההדדית?
בהתערבות שערך ראובן דומני, הוא אמר לבני זוג שהתמודדו עם בגידה של הבעל באשתו "ההיפוכונדר והפסימיסט תמיד צודקים בסוף, כי ברור שדברים רעים יקרו בהמשך (אולי גם דברים טובים אבל זה לא נחשב). אפשר לבחור האם לפחד כדי להיות מוכנים, או לא לפחד למרות שהכול כתוב מראש. את רוצה להבטיח את עצמך מכווייה נוספת. אבל הכווייה מבן הזוג שלך לא תהיה האחרונה. הכוויות הן חלק מהחיים, ועדיין לא כדאי ללכת כל הזמן עם תחבושות". בהמשך הוא ניסה להציע פשרה שתגדיל את סיכויי ההצלחה של הבעל לקיים את הבטחתו לא לבגוד: "אתה לא יכול לשלוט על הפנטזיות ועל הצורך הגופני שלך במין. אתה רק יכול לבחור אם ליישם או לא ליישם את מה שאתה מפנטז עליו".
בהתאם לגישה הנרטיבית (וייט ואפסטון, 1999) ניתן להחצין את "הנטייה לבגוד" ולגייס את שני בני הזוג לעמוד יחד מול הקושי, לבחון כיצד למתן אותו וכיצד למנוע ממנו לחבל בזוגיות שחשובה לשניהם. במצב זה, כוחה ההרסני של הבוגדנות – שמתמצה בשקר, בחוסר האמון, בתחושת הפרת החוזה המוסכם, בפגיעה הנרקיסיסטית וברגשות כגון חרדה, בושה ואשמה – הולך ונחלש. כך יכולים בני הזוג לחשוב על פתרונות "מחוץ לקופסה" שיאפשרו להם להתמודד עם הקושי.
על אף כל האמור לעיל, במקרים רבים הטיפול לא מאפשר לבני הזוג לסלוח ולהתגבר על הפגיעה לאורך זמן, בשל קושי של הנבגד להתמודד עם החרדה מפגיעה נוספת. כל גירוי הנתפס כקשור להתנהגות הבוגדנית מציף ומערער. בקרב שני בני הזוג מקנן חשש מחזרת הדפוס ומהתפרקות המערכת הזוגית. לעתים לנוכח הבנה זו המערכת הזוגית אכן מתפרקת. הנבגד מחליט שאין ביכולתו להתמודד עם בגידה נוספת, ועדיף לסיים את הקשר כבר עתה.
סיבה שכיחה אחרת לכישלון בטיפול הזוגי קשורה לצד הבוגד, שאינו מסוגל או אינו רוצה להשיג שליטה ביצר ובתשוקה לתענוגות הגוף. הצורך להשיג שליטה ביצר מחייב התמודדות מתמדת, המתוארת כבר בספר בראשית כישות חיצונית המאיימת לפתחו של אדם להכשילו: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". (בראשית ד, ז).
סיכום
גילוי בגידה הוא חוויה טראומתית הסודקת את המציאות המוכרת ואת החוזה בין בני הזוג, ומטלטלת את יסודות הזוגיות והמשפחה. בהתאם לכך גם הטיפול בזוגיות במשבר עכב בגידה הוא טיפול מורכב וקשה המאופיין בעוצמות רגשיות גבוהות. במאמר הנוכחי הצעתי מודל טיפולי המבוסס על כמה גישות תיאורטיות ופרקטיות: גישה השמה דגש על טיפול בפגיעה בהתקשרות באמצעות שינוי דפוסי התקשורת והפיכת הקשר הזוגי לבטוח; גישה השמה דגש על עיבוד החוויה הטראומתית; וגישה נרטיבית המתמקדת בשינוי הנרטיב שגיבשו בני הזוג באמצעות שימוש בטכניקות של החצנה, איתור הכוחות והאירועים "יוצאי הדופן". השילוב בין הגישות צריך להתבצע בהתאם למקרה ומתוך תשומת לב למאפיינים הייחודיים של טיפול מסוג זה.
בעקבות טיפול בזוגות וביחידים שחוו משבר בגידה למדתי שבמקרים רבים חוויית הבגידה נותרת פגיעה נרקיסיסטית קשה המלווה את האדם הנבגד במשך זמן רב, גם לאחר פירוק הזוגיות. לעתים המאבק בנטייה לבגוד והחרדה מפני נטייה זו ממשיכים ללוות את בני הזוג בהמשך יחסיהם, ולעתים כוחה העז של החוויה מועבר לדורות הבאים המשחזרים אותה ביחסיהם עם בני זוגם. עם זאת, יש מקרים שבהם משבר הבגידה טומן בחובו זרעים של התחדשות ושינוי חיובי. המשבר מאותת על קשיים לא מדוברים ולא מטופלים בזוגיות הקיימת ומחייב את בני הזוג להתמודד עם קשיים אלו, לבחור "להתחתן מחדש" ולנסח חוזה נישואין טוב יותר מזה הקיים.
מקורות
וייט, מ' ואפסטון, ד' (1999). אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. תל-אביב: צ'ריקובר.
להד, מ' (2006). מציאות פנטסטית. חיפה: נורד.
להד, מ' ודורון, מ' (2012). SEE FAR CBT – מעבר לטיפול התנהגותי קוגניטיבי. משאבים.
לוין, פ' (1999). להעיר את הנמר. הוד השרון: הוצאת אסטרולוג.
קליין, מ' (2002). כתבים נבחרים. תל אביב: תולעת ספרים.
Ainsworth, M. D. S. (1968). Object relations, dependency, and attachment: A theoretical review of the infant mother relationship. Child Development, 40, 969-1025.
Bowlby, J. (1973). Attachment and loss. New York: Basic Books.
Gordon, K. C., Baucom, D. H., & Snyder, D. K. (2008). Optimal strategies in couple therapy: Treating couples dealing with the trauma of infidelity. Journal of Contemporary Psychotherapy, 38(3), 151-160.
Johnson, S. M., Makinen, J. A., & Millikin, J. W. (2001). Attachment injuries in couple relationships: A new perspective on impasses in couples therapy. Journal of Marital and Family Therapy, 27(2), 145-55.
https://search.proquest.com/docview/220975180?accountid=48286
Whisman, M.A, Dixon, A.E., & Johnson, B. (1997). Therapists’ perspectives of couple problems and treatment issues in couple therapy. Journal of Family Psychology, 11, 361-366.
