זנות, טראומה והחלמה
מאת אסנת לקר
סקירת יום העיון של ארגון סלעית (סיוע לנשים במעגל הזנות). יום העיון התקיים בתאריך 19.5.14 בסינמטק תל אביב.
בדרך לסינמטק תל אביב, כדי להשתתף בעוד יום עיון בנושא זנות, שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן שאשתתף בימי עיון אופטימיים יותר (סיקרתי כבר הרצאה אחת בנושא זנות, יום עיון בנושא דילמות קליניות וארגוניות בפגיעות מיניות, ויום עיון נוסף בנושא מרכזיותו של הספק בפגיעות מיניות בילדות). כמי שפגשה את הנערות ואת הנשים הללו, ברור לי שהדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות הוא לתת להן קול, וזה מה שאני מנסה לעשות גם כאן.
מנהלת מִנהל השירותים החברתיים בעיריית תל אביב יפו פתחה את יום העיון בדברי ברכה. היא שיבחה את העשייה של סלעית ואמרה שבעתיד יוקם מרכז לטיפול בנערות ובנשים צעירות בזנות, הודות לתקציב גדול שהפנה לכך שר הרווחה. מצער היה לשמוע שהיא קראה למרכז הזה "סלעית הקטנה", אף שבתל אביב יפו פועלת כבר יותר מעשור תוכנית לטיפול בנערות ובצעירות בזנות, שנקראת "ערים בלילה". אתן לה ליהנות מהספק, שמא המעמד היה מרגש ולכן השמיטה את העשייה המשמעותית הזו שנעשית בעירה.
אחרי הברכות, פתחה את יום העיון מנהלת סלעית, נעמה זאבי-ריבלין, בהרצאה "טראומה, זנות ועוד טראומה". היא הודיעה לנו, שאף על פי שהיא אקדמאית, ההרצאה תהיה מבוססת על ציטוטים של נשים המטופלות בסלעית בקבוצה טיפולית להתמודדות עם טראומת הזנות. הסיפור של רובן כולל טראומת ילדות שהובילה לשחזור הטראומה באמצעות זנות ולפוסט-טראומה. ואכן, הציטוטים עשו את העבודה ונחוו כמו אגרופים בבטן.
טראומת ילדות
נסיבות חיים. תמיד אומרים שזה מה שמביא נשים לזנות, אבל מה זה? בדרך כלל פגיעה מינית. לא תמיד, אבל אצל רוב הנשים שמגיעות לטיפול זה הסיפור, פגיעה מינית מתמשכת מגיל צעיר מאוד. לא כל אישה שעוברת פגיעה מינית תגיע לזנות, אבל היא ללא ספק בקבוצת סיכון. לרוב לא מדובר על אונס ברוטלי בשעת לילה מאוחרת אלא על מצבים שכרוכים באווירה רוויית אלימות ומסרים מיניים לא מותאמים: דוד שמבקש מילדה בת שבע לעשות לו סטריפטיז, ילדה שישנה בחדר שבו אמה מקיימת יחסי מין עם גברים רבים, ועוד. במהלך ההרצאה נזכרתי בצעירה שהכרתי לא מזמן בעבודתי עם נערות וצעירות בזנות בפרויקט "ערים בלילה". בבית שבו התגוררה עם אביה היה בית בושת, ונשים היו מגיעות לעבוד ולקבל לקוחות בחדרה ובחדרים הסמוכים. ילדה שנחשפת לאירועים כאלה לומדת שגוף האישה הוא אמצעי להשגת דברים. כשמדובר בגילוי עריות, בדרך כלל הילד/ה הנפגע/ת זוכה ליחס מיוחד ואף מקבל/ת מתנות, כך שהוא/היא לומד/ת שאהבה = מין, ומין = ערך כספי.
אחת הנשים סיפרה שאביה היה נותן לה מתנה ורק אחר כך פוגע בה. כשהגיעה הביתה יום אחד וראתה אופניים חדשים נוצצים שביקשה, שמחה לרגע אך מיד הבינה מה צפוי לה ("כגודל המתנה, גודל הסיוט"). הדבר הקשה ביותר שנקשר לנסיבות החיים הללו הוא רגשות אשמה ותחושה של הילדה שהיא עשתה משהו שגרם לפגיעה בה. בטיפול המוגן צפים ועולים התכנים ומופיעים גם סימפטומים. אז הן יכולות לסמן את הפגיעה המינית כתחילת הזנות ("הייתי הזונה של אבא שלי, מה זה כבר משנה להיות הזונה של כולם?"). לפני כן הזיכרונות לא מתויגים כטראומתיים, הזיכרון אינו רגשי אלא עובדתי.
הפגיעה מתרחבת. ילדה שלמדה להשיג חום ואהבה דרך הגוף מגיעה כך אל בני גילה, אל קבוצת השווים. אלה הסיפורים שאנו שומעים בתקשורת על קבוצת נערים שאנסו ילדה בת 12 "בהסכמה". כך מעידות גם הנשים המטופלות בסלעית: "נתתי" או "הצעתי את עצמי", בייחוד כאשר הן לא רוצות לאבד משהו, למשל את הקשר עם החבר שלהן. לאחרונה שמעתי על טיפול בצעירה בזנות שתיארה את החבר שלה כדמות מיטיבה ואוהבת, אך ברגעים האינטימיים הראשונים ביניהם התברר שהיה שם עוד בחור שכפה עליה מין. חשוב לזכור שטובות ההנאה הראשונות בזנות אינן כסף. מדובר בסיפוק צרכים בסיסיים, עיוות של התפיסה כיצד ניתן לקבל ולתת אהבה. הנערה שמבינה שהיא צריכה לשכב עם כל החברים של החבר שלה רוצה את אהבתו ואת קרבתו, לא שום דבר חומרי. חשוב לזכור את זה אם את מורה, מדריכה, שכנה או אימא של ילדה מהכיתה כשאת נתקלת ב"מזרן" השכבתי, ב"נותנת" השכונתית וב"שרלילה" המקומית. שם נכנס התפקיד החברתי שלנו לשמור עליהן, ולא לתת לילדים ולנערים אחרים "לקחת", למרות שהיא "נותנת".
האשמת הקורבן. כמו בכל כתיבה על פגיעה מינית, לא רק בהקשר של זנות, זה החלק המייאש והמעציב על החברה שאנו חיים בה. זאבי-ריבלין הזמינה את הנוכחות לקרוא את התגובות באותן כתבות על אונס קבוצתי של בת 12, שמסבירות לקוראים כיצד הילדה "הביאה את זה על עצמה", "הזמינה את זה" או "רצתה בזה". נזכרתי בצעירה שסיפרה לעובדת הסוציאלית שלה שאביה פגע בה. הדבר נודע למשפחתה, וזו נידתה אותה. הילדה נאלצה לברוח מהבית. כך הגיעה לזנות ולמקלט שבו עבדתי. לעומת זאת, באחת העדויות שהובאו ביום העיון סיפרה אישה שהיא לא דיווחה על הפגיעה ולא שיתפה אף אחד, וכך יכלה להמשיך לדמיין שאילו רק מישהו היה יודע, הכול היה אחרת. האמיצה שמספרת חווה את השבר הגדול כשלא מאמינים לה. הנשים מפנימות את תפקיד האשמה, הפגומה. החל במקרה הראשון, דרך החברה שתופסת אותן כ"שרמוטות", וכלה בזנות. השיח בקבוצה הטיפולית סובב סביב האשמה, אות הקלון, הלכלוך, הגועל.
הפגיעה המינית כהכשרה לזנות. כאשר יש בלבול בין מין לאהבה, וכאשר הזהות מעוצבת על בסיס מין ומיניות – הן לומדות שזה התפקיד שלהן, להיות אובייקט מיני לגברים – מהבית, דרך השכונה ובית הספר ועד לזנות. ילדים בשכבה רוצים להיות חברים של הילדה המקובלת אבל שוכבים עם הילדה הפגועה ("הנותנת") כהתנסות מינית, כמו שגברים מתחתנים עם נשים "טובות" ומממשים פנטזיות מיניות וסטיות עם "זונות". ההסברה היא חלק משמעותי, בעיקר לבנים צעירים, שלומדים להכיר מיניות מפורנו. כפי שכותבת אנדראה דבורקין (דבורקין, 1993):
גילוי עריות הוא הטירונות של הזנות. גילוי עריות הוא המקום אליו אתה שולח את הילדה ללמוד איך לעשות את זה... היא נמצאת שם ואין לה מקום אחר ללכת אליו. היא עוברת הכשרה. וההכשרה היא ספציפית וחשובה: היא לומדת שאין שום גבול אמיתי לגוף שלה. על מנת ללמוד את זה היא מוערכת רק על סקס. היא לומדת על גברים את מה שעבריין המין מלמד אותה. אולם גם זה אינו מספיק כדי להתדרדר לזנות. היא בורחת מהבית והיא בחוץ ברחובות, חסרת בית. עבור רוב הנשים כל הסוגים האלה של ההתעללות צריכים לקרות כדי שהן יעסקו בזנות.
- פרסומת -
מנגנון הדיסוציאציה. אנשים משחזרים כל מיני טראומות, לא רק טראומות מיניות. אבל הזנות היא מצב קיצוני של שחזור, כיוון שהיא כוללת ריבוי מתעללים. הזנות מתאפשרת בזכות מנגנון הדיסוציאציה, שמאפשר להתנתק מהסיטואציה ולא להיות בה באופן מלא. עדות למנגנון הדיסוציאציה אפשר למצוא בתיאורים של ילדות כיצד במהלך הפגיעה דמיינו שהן פיות ועפות בחוץ, או שהתמקדו בנקודה בתקרה והתרכזו בה עד שלא היו נוכחות בתוך גופן בשעה שנרמס. התיאורים של הפגיעה בילדות דומים לתיאורים המאוחרים יותר, של מעגל הזנות, למשל כיצד עם לקוח מסוים שמעורר גועל צריך לחשוב על דברים אחרים כדי לא להיות נוכחת. בדרך כלל, ככל שנשים נמצאות עמוק יותר בזנות הן נזקקות לחומרים שיעזרו להן להתנתק, כגון סמים ואלכוהול, ועם הזמן הן מתארות שלא היו יכולות לשרוד בלעדיהם. גם אם אינן מתמכרות, הן זקוקות לשינוי התודעה הזה כל עוד הן בזנות.
באופן פרדוקסלי, הזנות מייצרת אשליה של שווי ושל כוח, לפחות בתחילת הדרך. מישהו רוצה אותך ומוכן לשלם עלייך כסף. עם הזמן הכסף הופך למדד של ערך עצמי ("אם עד עכשיו אנשים השתמשו בי ובגוף שלי איך שרצו, עכשיו שישלמו. אפילו אם אני שווה 50 שקל יותר מזו שעומדת לידי ברחוב, זה עדיין משהו"). כשהנשים משתקמות וכבר לא נמצאות בזנות, הן מרגישות שלא נשאר להן כלום, הן לא שוות שום דבר בלי הגוף והשימוש בו, שנתן להן ערך.
קורבנות חוזרת. אחת הנשים סיפרה שהייתה בזנות עשרים שנה. היא חישבה: "30-15 גברים בממוצע ללילה, 40 דקות ללקוח", ונבהלה: "אימאל'ה, כמה גברים היו עליי?". ההשפלה שבזנות איננה דווקא באקט המיני אלא במשא ומתן, במיקוח. גברים שבאים לצרוך שירותי מין מבקשים פעמים רבות לממש פנטזיות אלימות וסטיות שונות. אחת הנשים תיארה כיצד הגברים רצו שהיא תתיילד כדי לממש את "פנטזיות האבא-בת" שלהם. היא שאלה את עצמה איך הוא מתנהג לבת שלו בבית. והאלימות, שכביכול מתרחשת רק ברחוב, מתרחשת למעשה בכל המרחבים, גם במכונים, היכן שיש שומר. השומר ב"מכון" אמור לשמור על הלקוח ולא על האישה. אם לקוח יוצא לא מרוצה, לא רק שהאישה לא תקבל כסף, בדרך כלל היא גם תחטוף מכות. אלימות היא פשוט חלק מהעניין. איך אפשר לשרוד את כל זה? להתנתק. כמו בפעם הראשונה. גם בטיפול ובשיקום, יש נתק בין מי שנמצאת פה למי שהייתה שם. פגיעות כל כך קשות כל החיים לא מייצרות רק טראומה אחת אלא כמה וכמה.
זיכרון ודיסוציאציה. זאבי-ריבלין תיארה כיצד בטיפול משתחרר פקק שהחזיק את היכולת לשרוד בתוך הזנות ולהדחיק את כל מה שהנשים הללו חוו, ראו ושמעו. אחרי שהושקע כל כך הרבה מאמץ כדי לא לזכור, בתהליך השיקומי הכול עולה ונעשה מאמץ נוסף לנתק את הזיכרונות מהרגשות, כדי לא להתפרק. פעמים רבות הזיכרונות הלא מעובדים הללו הם תחושתיים. הנשים מתארות ריחות שהן רגישות אליהם והרבה הקאות. מישהי סיפרה שפעם נגעלה כל כך מהריח, שהקיאה עם לקוח. כמובן שהיא חטפה מכות ונענשה על השירות הלקוי. נשים מתארות את הזנות כצלקת גם אחרי שנים של טיפול, אבל הקבוצה נותנת צוהר להבנה שאין זו אשמתן והן יכולות להתמודד עם הכאב בלי לברוח חזרה אל הזנות המוכרת והמשכיחה.
הרצאתה של זאבי-ריבלין הייתה קולחת ובהירה, ובעיקר נטועה בעבודת שטח יסודית. מבחינה תיאורטית לא היה בה חידוש עבור נשים שנתקלות בתופעת הזנות בשטח ואולי קראו עליה מעט, כמו רוב היושבות באולם.
שתי נשים בגוף אחד
ההרצאה הבאה – "אני שתי נשים בגוף אחד" – הייתה של חמוטל בן-סיני, שניהלה את קו הסיוע של סלעית לנשים הלכודות בזנות. ההרצאה עסקה בזנות במקומות סגורים והציגה ממצאים חדשים מתזה שכתבה בן-סיני בקרימינולוגיה קלינית בהנחיית נתי רונאל מאוניברסיטת בר אילן. בן-סיני דיברה על הפער בין התפיסה הרווחת של זנות הרחוב לבין התפיסה של זנות "אחרת", כגון שירותי ליווי בבתי מלון, בדירות, במכונים ובאינטרנט: האישה ברחוב היא מוכת גורל, חוותה פגיעה מינית והתעללות בגיל צעיר, והיא נרקומנית ומסכנה, ואילו האישה במכון הליווי רק רוצה לעשות "כסף קל". היא בוחרת בזה, וייתכן שהיא אפילו מממנת כך לימודים אקדמיים. זו בחירה לגיטימית במקצוע שהיא יכולה לעזוב בכל רגע. בעקבות עשרות שיחות שקיימתי על זנות בפני קהלים שונים, אני יכולה להעיד שהפער הזה אכן קיים בתפיסה של הציבור הרחב את תופעת הזנות.
עבודת המחקר של בן-סיני התבססה על ראיונות עומק עם שש נשים שנמצאות בזנות ה"אחרת" וחיות חיים כפולים: מתפקדות, שוכרות דירה ומשלמות מסים, ושומרות בסודי סודות את עובדת היותן בזנות. כל הנשים תיארו את הכניסה לזנות כרגע שפל, המלווה במצוקה רבה ונובע מביטחון עצמי ירוד ומאמונה שלא יוכלו לעשות שום דבר אחר. חלקן אמרו משהו כמו "ממילא אני שרלילה, לפחות ארוויח מזה כסף". יש תפיסה מוטעית שלפיה נשים שנמצאות בזנות במקומות סגורים בטוחות יותר ומוגנות מפני אלימות, אך נמצא ש-80 אחוז מהפגיעות האלימות בנשים מתרחשות דווקא בחדר, במכון, היכן שיש שומר.
שלוש אשליות מנחות את חייהן של הנשים בעלות החיים הכפולים: הראשונה היא שיש הפרדה בין הזנות לעולם הנורמטיבי. השנייה היא שאפשר לנהל חיים נורמטיביים במקביל לזנות. השלישית היא שהזנות משתלמת מבחינה כלכלית.
במסגרת ההפרדה נשים בונות לעצמן דמות "עבודה": יש לה שם אחר, אופי אחר, קול אחר, הרגלים אחרים (הדמות מעשנת ואני לא) ואפילו יציבה אחרת. הדמות נבנית בהתחלה כדי להתאים לאיזו פנטזיה של הלקוח אך עם הזמן מקבלת חיים משל עצמה, כולל חלומות ושאיפות, והופכת לדמות שגם האישה (כשהיא בדמות האמיתית שלה) יכולה להעריץ. באיזשהו שלב הן מדברות על הדמות בגוף שלישי, ומרואיינת אחת לא הייתה בטוחה אפילו שהדמויות שלה מכירות זו את זו. דמות ה"עבודה" מגנה על האישה ה"אמיתית" ועל מי שהיא, וגם מסווה את הזהות שלה מפני אחרים, שזה הדבר שהן מעידות עליו כי הוא החשוב ביותר. לשמור את הזנות בסוד. כולן פוחדות מאוד שהזנות תתגלה, ואף שהן רגילות לחיות בסוד (כי גם בילדותן הסתירו פגיעה מינית או אחרת ולא הסגירו דבר כלפי חוץ), החיים מצטמצמים סביב הסוד הזה וסביב הפחד שיתגלה. הן עשויות להחזיק שלושה טלפונים: אחד למכון, אחד ללקוחות הפרטיים, ואחד פרטי אישי, ובכל אחד הן יענו בשם אחר, בקול אחר וכדומה. תחזוקה של חיים נוספים הופכת למשהו מאתגר כי כל הזמן יש צורך להסתיר.
נראה שאשליית הנורמטיביות נוכחת בעיקר עבור נשים שרק נכנסו לזנות, ופחות עבור אלה שנמצאות שם כבר הרבה זמן. הן מתארות פנטזיה לנהל חיים רגילים לחלוטין מלבד העיסוק שלהן, והסמל לנורמליות בעיניהן הוא זוגיות הטרוסקסואלית. אך ככל שגובר העיסוק בזנות הן תופסות את הגברים כנצלנים, כבוגדניים (כי כולם הולכים לזונות), כרעים וכסוטים (כי עם האישה בזנות מותר לממש סטיות שאסור עם האישה בבית, מהמשונות ועד הסדיסטיות ביותר שתוכלו לתאר). כל גבר הופך ללקוח פוטנציאלי, ואט אט ישנה התפכחות מהאפשרות לחיות בזוגיות. הן חשות בודדות ולא מתקשרות עם אנשים חוץ מלקוחות. תחושת הפגימות מתחזקת ובסופו של דבר רובן חיות לבד.
אחת הנשים סיפרה שכאשר היא יום אחד בבית לבד, בדמות האמיתית שלה, היא מגלה שאין לה כלום – לא משפחה ולא חברים – ונכנסת לדיכאון שהתרופה בשבילו היא לרוץ לעשות עוד לקוח כדי להרגיש שליטה, להרוויח כסף, לחוש נחשקת, לפחות בדמות שהמציאה. אולם למעשה יום אחד מנגנון הדיסוציאציה היעיל מתחיל להישחק. פתאום רגשות צפים במקום שהם לא אמורים לצוף, טראומות וזיכרונות עולים ללא שליטה, למשל בעקבות עלבון מלקוח, או שעולה תחושת גועל ממשהו שהיה כבר רגיל ויום-יומי, ואז דמות העבודה מתפוגגת והאישה נותרת חסרת הגנה.
גם הכסף שהן מרוויחות (הן מעידות שהן מרוויחות הרבה כסף) מתבזבז על איפור, שמלות ובגדים. הן מתארות התנהלות אימפולסיבית וכניסה לחובות ("שרפתי את כל הכסף"). עם הזמן הכסף הוא ההסבר להימצאות בזנות, לפחות התירוץ, בעיקר מול החברה הנורמטיבית, ששופטת אותן ורואה בהן קורבנות. אבל גם היציאה מהזנות הופכת כמעט בלתי אפשרית כאשר החובות גדלים ונוצרת תלות בכסף וברמת החיים שהתרגלו אליה. מכאן ברור שאחד האתגרים הכי גדולים הוא לסייע לנשים להשתלב במעגל התעסוקה הנורמטיבי, שהוא עבור רוב הנשים מנצל ורומס כשלעצמו (שכר מגוחך, ללא תנאים, במשמרות לפי שעות וכו').
הרצאתה של בן-סיני שפכה אור על תופעה שפחות מדובר בה ועל אוכלוסייה שהזנות שלה נחשבת פעמים רבות לגיטימית ו"לא מזיקה", עד כדי כך שיש הטוענים כי צריך למסד אותה. עם זאת, היצמדותה לקריטריונים המחקריים ולפרטים רבים מעבודת המחקר העיבו לדעתי על הרצף של ההרצאה ועבור רוב המאזינות היו מיותרים.
קשר כבסיס לריפוי
ההרצאה הבאה הייתה של ענת זמיר ואסנת חסון, מטפלות במרכז היום ובהוסטל של סלעית, ונקראה "מקשר השתיקה לקשר אמיתי". בהרצאה הציגו זמיר וחסון את התנסויותיהן הטיפוליות בנשים. הן טענו, בהתאם לתפיסותיהן של הוגות כגון ג'סיקה בנג'מין, כי כאשר הפגיעה מתרחשת בהקשר של יחסים, גם הריפוי צריך להתרחש באותו הקשר. לכן הן מזמינות לתהליך הטיפולי את כל קשת ההתנהגויות האפשריות: דאגה וחמלה, שחזור יחסים מתעללים, ניתוק רגשי, חודרנות ואלימות. הקשר הטיפולי מתחיל כבר במפגש הראשוני ברחוב, או כאשר הן מגיעות לראשונה למרכז, ובכך בעצם בוחרות ליצור קשר, למרות האכזבות של העבר, ולוותר על הזנות ועל הסמים.
ההוסטל ומרכז היום מציעים למטופלות "בית" אחר מזה שגדלו בו, מתוך ניסיון להמשיג מחדש את המילה "בית" כמקום מוגן ובטוח. הטראומה יכולה להיות מדוברת בכל מרחב בבית, עם כל אחת אחרת, מטפלת או מטופלת. כך, אישה שנשארת מנותקת במהלך שעות הטיפול שלה מתנהגת את המצוקות שלה במרחבים אחרים בבית ויכולה לקבל התייחסות והחזקה מאנשי הצוות או ממטופלות אחרות. אחת ממטרות הטיפול היא לסייע לנשים למצוא את התפקיד הזה שלהן, להבין אותו ולמצוא לו חלופות פחות הרסניות.
כמו בכל דינמיקה קבוצתית, התפקידים הם: זו שמתפקדת רק בכאילו, המאזינה, התוקפן והקורבן, הפתיינית, השעירה לעזאזל, המסונג'רת, זו שזקוקה לרופאים כל הזמן, הנמנעת או השותקת. עבור כל אחת חלק אחר בטיפול יהיה משמעותי. למשל, מישהי שנעלמה לכמה שעות וכולן חיפשו אותה ודאגו לה גילתה לראשונה (בהתחלה בכעס ואחר כך בהתרגשות) שמישהי דואגת לה ושלצוות באמת אכפת ממנה. רובן פוחדות ומתביישות, חוששות שבעקבות החשיפה איש לא יאהב אותן. יצירת קשר בטוח הינה תהליך שנמשך חודשים ועובר דרך חוויות קשות של דחייה וכאב משני הצדדים, אך בסופו של דבר, שתיהן, המטופלת והמטפלת, נשארות שלמות והגבולות נעשים ברורים יותר.
בסיום ההרצאה הזכירו זמיר וחסון שוב את בנג'מין, שטוענת כי קושי מרכזי ביחסים טמון בהשלמה עם תלות באחרת שאין לנו שליטה עליה, לכן יש ניסיון כל העת להכפיף אותה ולשלוט בה. הן גם מזהירות מפני אובדן הסובייקטיביות של המטפלת, שעלולה להפוך בטעות למְכל להקאה במקום לפונקציה מוגנת של עיבוד והחזקה. הצלחת הטיפול תלויה ביציבות, בגבולות, בחום, בהבנה ובאמפתיה. בעצם כמו כל טיפול אחר, לא? ליצור מרחב מוגן וקשר טיפולי, עם תקווה לחיים אחרים ולשינוי. לא לשפוט ולא להיגעל, וכך לאפשר נפרדות ושיקום.
טיפול קבוצתי בזנות
ההרצאה הבאה הייתה של רותם צור, לשעבר מתמללת הטיפולים הקבוצתיים וכיום עובדת בסלעית. ההרצאה נקראה "זנות, עדות והחלמה" והציגה ניתוח מתוך עבודת תזה בקרימינולוגיה, גם היא בהנחיית נתי רונאל. מחקרה של צור מבוסס על תמלול הפגישות של שש קבוצות טיפוליות שהתקיימו בסלעית במהלך השנים 2013-2009 וכללו ארבעים נשים. ההרצאה נחלקה לשני חלקים – תהליך הבניית הזהות של הזונה, והקבוצה.
החלק הראשון חזר ברובו על הדברים שנאמרו בהרצאה של זאבי-ריבלין ולכן לא אפרט אותו כאן. בחלק השני הציגה צור את האלמנטים התרפויטיים בקבוצה. הציפיות מהקבוצה בקרב המשתתפות גבוהות מאוד, בעיקר משום שרבות מהן נמצאות בתהליך שיקום ארוך, ולעתים רק אחרי שנים "בדרך" של ההתנקות מהסמים ומהרחוב הן מגיעות בפעם הראשונה לקבוצה שמדברת את הזנות. במהלך ההרצאה נזכרתי בעבודה שעשיתי פעם, ובה ראיינתי אישה שהייתה בעבר מכורה ובזנות, ורק אחרי שהייתה נקייה מסמים במשך 12 שנה היא החלה לטפל בזנות במסגרת קבוצתית.
לדבר את הזנות לראשונה כרוך באמביוולנטיות ובהתנגדות. מצד אחד הן חשות שיש בקבוצה משהו בעל ערך שעליהן לדבוק בו, אך מצד שני הן חוות תופעות סומטיות קשות בתקופה הזו; הן מקיאות המון, חולות, מתארות שהן "מעירות את המתים". הן לא יודעות איך לזכור, שכן כל כך הרבה שנים השקיעו בלשכוח. הן מתנתקות, נרדמות או לחלופין כואבות בכל הגוף. גם מי שלא לוקחת חלק פעיל ורק מקשיבה, חווה את הטיפול דרך האחרות, וגם היא נזכרת.
המטרה של הקבוצה היא אינטרוספקטיבית, להבין מה קרה, לראות את המציאות ולנסות להסתכל לעבר העתיד. הקבוצה, בניגוד לטיפול אישי, מאפשרת לקבל הכרה ושותפות בדברים שהן חוו, וכן עדות, המתבטאת בין השאר בתפקידה של הרשמת, שכותבת כל מילה, כל סיפור, של כל משתתפת. אחרי שהן מצליחות לבנות את הסיפור המפורק של העבר שלהן מחדש, הן יכולות להתחיל לבנות נרטיב חדש ולזכות בנראות ובהכרה.
הגוף כאנדרטה
ההרצאה האחרונה – "הגוף זוכר" – הייתה של יפעת בן דוד-דרור ומירב כנר, מנחות של הקבוצות המשותפות לטיפול בטראומת הזנות ובהפרעות אכילה, בהנחיה משותפת של סלעית ומכון אגם לטיפול ושיקום הפרעות אכילה. כשהנשים מגיעות לקבוצה, הגוף שלהן מראה את כל המצוקות ואת כל מה שעברו בדרך: הן בעלות עודף משקל, צלקות, מחלות פנימיות, סימני אלימות, חתכים עצמיים, מחלות שקשורות לגמילה ועוד. המנחות מבקשות מהן לצייר את מתאר גופן, וכעת מקרינות כמה ציורים נבחרים על המסך.
למען הסר ספק, אני לא מתחברת לטיפול באמנות ולא מבינה כלום ביצירות, אבל את הציורים האלה הבנתי היטב. רוב הציורים מהצוואר ומטה כוללים הרבה קשקושים בצבע אדום, ומדי פעם מילים כתובות, כמו "כאב" באמצע הבטן, ליד הטבור. לפעמים הציורים מתייחסים לאיברים פנימיים – לב מדמם או שבור, כבד מוגדל, שחלות ורחם, בלי איבר מין. גופים שקופים, וגם כאלה שנראים רגילים אבל אין בהם פנים ואיברי המין מוגדלים. בציור אחד רואים אישה שנראית כמו זונה (בלבוש סטריאוטיפי), והמציירת מבקשת משאלה שתוכל להתלבש כך בלי שיחשבו שהיא זונה. הן מדברות על הגוף, כמו שניתן לנחש מתיאור הציורים, בשנאה, בביקורת, בניתוק ("זה רק גוף").
הגוף הופך בתוך החיים בזנות לאנדרטה מהלכת לזיכרונות: סמים, אלימות, השפלה, פגיעה מינית, אונס. האכילה הופכת לאמצעי לדבר את הזיכרונות, או לנסות לברוח מהם. כמו אצל רבות בעולם המערבי, האכילה לא קשורה לרעב, בייחוד אכילה לילית בכמויות גדולות. הלילות מפחידים ומסוכנים, יש שקט, עולים זיכרונות, עולות מחשבות, בין ערות לשינה, לפנות בוקר, המון דברי מתיקה. בניסיון למלא את הריק, אוכל מרגיע חרדות, מנחם. שחזור של פגיעה בהזנה הראשונית, כמו האישה שסיפרה בקבוצה שבבית שבו גדלה בישלה מטעמים לכל המשפחה אבל היא קיבלה אוכל מקולקל לעצמה, תוך שהיא סופגת מכות וגידופים משאר בני המשפחה. האוכל לא רק מנחם, הוא גם אמצעי לפגוע בגוף, דרך הרעבה או דרך האבסה, "התעללות הזנתית" הן קראו לזה. מנגד, התערבות בהרגלים ובתזונה יכולה להיחוות כחודרנית מאוד ("אל תיכנסו לי לצלחת"), כמו לאכול ברחוב, מקום שאין בו פרטיות וכל לקוח או עובר אורח יכול לראות אותן.
נזכרתי בערב הראשון שביליתי בתצפית במקלט לילה לצעירות בזנות של עמותת עלם: נכנסה צעירה, רוקנה את כל המקרר מהמון קופסאות של אוכל מוכן, הכינה כריך עם גבינה וביצה קשה, מיד הוציאה גם מעדן וקורנפלקס, ערבבה פתיתים בתוך המעדן, שכחה מהכריך. ביקשה שנכין לה קפה. תוך כדי כך התפשטה והתלבשה כדי לצאת מיד, אכלה ביס מעל הכיור, חיפשה בקדחתנות פריט לבוש בארון, טבלה את הכריך במעדן. הייתי מזועזעת, אבל אחר כך הבנתי שהיא בעצם מראה לי איך היא חיה. האופן שבו היא אוכלת מייצג את מה שעובר עליה ברחוב. פעמים רבות הדרך לזנות כוללת פגיעה מינית אך לצדה גם פגיעה ראשונית בהזנה, ולכן הקבוצות הללו מציעות החלמה דרך כל אלה, להתחיל מהגוף אבל לא רק דרך המין אלא גם דרך האוכל.
במהלך היום הוקרנו שני סרטים שערכה הבימאית מיה שטרק, שכללו עדויות של נשים המטופלות בסלעית שהסכימו להיחשף ביום העיון. אני מודה שרק בשביל הסרטים הללו היה כדאי לבוא. מעבר לסקרנות האנושית של כולנו, הן היו כל כך נוגעות ללב ומעוררות תקווה, ויכולנו ממש לראות בסרט את הילדות שהן היו ואת כל הדברים הנוראיים שקרו להן בדרך, שלא באשמתן.
מחשבות קודרות על החברה
יום העיון הוקדש כולו ללמידה ולהתמקצעות של אנשי מקצוע המטפלים בנשים בזנות. ההרצאות היו מועילות וחשובות, אולם בצאתי מן האולם שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן להפנות את הזרקור מהנשים המטופלות לגברים המנצלים. אנחנו לומדות שזו לא בחירה, שזה עולם אפל ואכזרי של ניצול, שזו אוכלוסייה שהחברה הפקירה אותה. אולם אנו ממשיכות להתמקצע בטיפול באוכלוסייה זו, כאילו היא מקור הבעיה.
הייתי שמחה להגיע ליום עיון שיעסוק אך ורק ב"לקוחות", כלומר בחברה שמאפשרת את הפשע המתמשך שנעשה ליותר ויותר נערות ונשים, בצריכת פורנו על ידי ילדים בכיתה ו'. אני רוצה לשמוע איך צריכת שירותי מין הפכה לדבר כל כך לגיטימי, ואיך ילדים ונערים, בלי כוונה, יכולים להשתתף באונס קבוצתי ולומר שהיא "הסכימה" (היא באמת הסכימה, אבל מי אתם שתיקחו?).
לבסוף, אני לא יכולה שלא לחשוב על "האישה מקריית גת" המואשמת במעשים מגונים כלפי קטינים. חשוב לציין שבשום כתבה לא הופיעה המילה "זנות" ובשום מקום לא צוין שמדובר בצריכת שירותי מין (אני לא כוללת טורים פמיניסטיים רדיקליים). לאיש לא היה אכפת שהדבר התרחש במשך שנים, עד שמישהו הפיץ שמועה שיש לה איידס. עד אז, אין בעיה חמודי, אתה כבר בר מצווה. אתה יוצא לבלות עם חברים? כמה עולה זיון אצל האישה בשכונה? אז אולי רק מציצה? אתם הולכים כמה חברים ביחד? יופי. תבלו.
