מעבר לטראומה והחלמה
אתגרים ייחודיים בדרך לצמיחה פוסט-טראומטית מפגיעה מינית
מאת עירית סדן
"אפשר ליטול מן האדם את הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו". (ויקטור פרנקל, 1963)
א. צמיחה מטראומה
"האם לפעמים השמש השוקעת נראית כמו השמש העולה?" (ליבליך, 2009; עמ' 213)
צמיחה מתוך קושי היא מרכיב יסודי בסיפור ההתפתחות האנושית, וסיפורים על צמיחה כזאת מופיעים משחר ההיסטוריה בפילוסופיות, דתות ויצירות אמנות. עם זאת, עד לפני כעשור עסק המחקר הפסיכולוגי על טראומה בעיקר בהשפעות ההרסניות של מצבים טראומטיים, באבדן ובסימפטומים הפתולוגיים. בשנים האחרונות, בעקבות התפתחות המחקר בתחום הפסיכולוגיה החיובית, חלה תפנית בעיסוק בטראומה והורחבה ההתייחסות הקלינית והמדעית לקצוות החיוביים בקשת השינויים כתוצאה מטראומה. בתוך כך, המונח "צמיחה פוסט-טראומטית" (PTG - Post-Traumatic Growth) מתמקד בפתיחת האפשרות לשינויים חיוביים, לצד ומתוך הכאב והסבל, המלווים התמודדות עם אירוע טראומטי.
את המונח טבעו טדשי וקלהון (Tedeschi and Calhon, 1995), שהתייחסו לסוגים שונים של משברים ואירועי דחק. טדשי וקלהון הצביעו על מחקרים שהראו כי לצד הסבל והמצוקה, הצליחו חלק מן האנשים להשתמש בטראומה שעברו כמנוף להתפתחות חיובית. הצמיחה באה לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים:
- שינוי בחוויית העצמי: תחושות של חוסן פנימי מוגבר, סיבולת וכוח, המתעוררות דווקא מתוך ההכרה בפגיעות וההתמודדות הקשה עם סבל ואין-אונים.
- העמקה ביחסים בינאישיים: חוויה חזקה יותר של חיבור, אמפתיה ורגישות לזולת ולסבל אנושי, הערכה גבוהה יותר של משאבים חברתיים, פיתוח מיומנויות בינאישיות והרחבת מעגלי השתייכות.
- שינוי בסדרי עדיפויות ערכיים ובהשקפת העולם: הערכה מחודשת ומלאה יותר של החיים ועיסוק בשאלות קיומיות ורוחניות, בעקבות החוויה הטראומטית והמפגש האפשרי עם סכנה ומוות.
בנוסף, אנשים עם כושר התאוששות זיהו בעקבות האירוע הטראומטי הזדמנויות חדשות, שעל אף שחשו כי הן נוצרו מכורח, הן נתפסו כבעלות פוטנציאל חיובי.
ב. "אבני הדרך" – תנאים מקדמים בצמיחה פוסט-טראומטית
צמיחה פוסט-טראומטית אינה מתרחשת אצל כל מי שנחשף לטראומה. נשאלת השאלה – מהם התנאים המאפשרים צמיחה מטראומה? בתשובה כללית לכך, נמצא כי ההבדלים בתגובותיהם של אנשים לאירוע טראומטי קשורים לגורמים אישיותיים, לנסיבות האירוע (ואירועים אחרים שנחוו על-ידי האדם לפני ואחרי הטראומה) ולמידת התמיכה הסביבתית (פרדס, 2011).
מחקרים מראים כי על ציר הזמן, תסמיני מצוקה משמעותית שכיחים אמנם מיד לאחר הטראומה, אולם כעבור מספר חודשים מזמן האירוע יורדת שכיחותם אצל רוב הנחשפים (מרום, גלבוע-שכטמן, מור ומאיירס, 2011). על כן, גם האבחנה הקלינית של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מתייחסת למרכיב הזמן. עם זאת, הזמן הוא אינו בהכרח גורם מרפא, וכאשר אינו מלווה בתהליך פנימי של השתנות והסתגלות, הוא אף עלול להוות גורם משמר של הטראומה.
על מנת שתתאפשר צמיחה מטראומה, צריכה להיברא משמעות חדשה מתוך החורבן וההרס. טדשי וקלהון (Tedeschi and Calhon, 2004) מדברים על תזוזה (shift) או מסגור מחדש (reframing) של משמעות הטראומה ותוצאותיה עבור הנפגע. תזוזה זו יכולה להופיע מתוך תובנות אליהן מגיע המטופל בעצמו, או בליווי מטפל הקשוב לאפשרות של צמיחה והמסייע בהבניית נרטיב אחר עם המטופל (כהן, 2010).
המשמעות החדשה נולדת מתוך המפגש עם הכאב והסבל. "בלי סבל ומוות חיי האדם לא יכולים להיות שלמים", כותב ויקטור פרנקל (1963), ניצול השואה, בספרו האדם מחפש משמעות. סימונה מצליח-חנוך, בספרה אגדות המוות ההפיך (2009), מדברת על הדיכאון ככוח מרפא, על הדרך לשאול הפנימי ובחזרה, ועל הצורך לגעת במוות כדי להיוולד מחדש בחיינו, כפי שתמות אלו מועברות בסיפורי מיתולוגיה נשית. מאלה עולה כי הצמיחה הפוסט-טראומטית אינה מבטלת או מפחיתה את המצוקה הפוסט-טראומטית, אלא אף נשענת עליה כמנוף להתפתחות.
לטענות אלה על הקשר בין צמיחה למצוקה בטראומה נמצאה גם תמיכה מחקרית: חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד (אצל פרדס, 2011) שעקבו אחר מצבם הנפשי של אנשים שנכחו בקרבת הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק בשנת 2001, מצאו קשר חיובי בין רמת הצמיחה הפוסט-טראומטית לבין רמת המצוקה שעליה דיווחו המשתתפים במחקר תשעה שבועות בלבד לאחר הפיגוע. במעקב ממושך יותר, לעומת זאת, נמצא קשר בצורת עקומת פעמון בין מצוקה וצמיחה: רמת הצמיחה הגבוהה ביותר נמצאה בקרב אנשים עם רמה מתונה של מצוקה. בקרב אנשים עם מצוקה פוסט-טראומטית חריפה היו פחות סיכויים לצמיחה. גם בקרב אנשים שלא דיווחו כלל על מצוקה, היו פחות סיכויים לצמיחה. ממצא זה תומך בתפיסה הרואה במצוקה מנוע לצמיחה, אך גם עומד על הסכנה של קריסה נוכח עומס יתר.
ג. "אבני הנגף" – מכשולים בדרך לצמיחה פוסט-טראומטית בקרב נפגעות ונפגעי טראומה מינית
פגיעות מיניות, מחוץ למשפחה ובתוכה, הן חטאים קדמונים, המופיעים כבר בסיפורי התנ"ך ובמיתולוגיה. עם זאת, במושגי זמן היסטוריים, העיסוק המקצועי והחברתי בחטאים אלו עדיין נמצא בחיתוליו. אופן התמודדותנו כחברה עם תופעות של פגיעה מינית נמצא עדיין בהתהוות, לאור ההבניה החברתית שהמשיגה התנועה הפמיניסטית במאה הקודמת וההתפתחות העצומה בספרות המקצועית העוסקת בנושא. סיבות רבות, שאל חלקן אתייחס בהמשך, מביאות לכך שעדיין קיים פער אדיר בין היקף התופעה הנרחב והשלכותיה הקשות לבין ההכרה החברתית שהיא מקבלת, פער שאני חווה בתסכול רב שוב ושוב בעבודתי עם נפגעות תקיפה מינית.1
בהעדר הכרה חברתית מספקת, אנשי הטיפול בטראומה מינית מתמודדים עם הצורך לייצר מרחב עיבוד ראשוני ייחודי ושברירי לכאב, לבלבול ולתחושות הקשות כתוצאה מהפגיעה. בהעדר הכרה חברתית מספקת, אנו גם נאלצים לשהות במרחב זה זמן ממושך, לתת מילים לגודל האסון ולהבנת השלכותיו, ולפתוח מרחב דיבור לגיטימי כנגד השתיקה שמסביב. זוהי רק אחת הסיבות לכך, לתחושתי, שהדיון על צמיחה פוסט-טראומטית בקרב נפגעות תקיפה מינית הוא שונה ומסובך בהשוואה לסוגי טראומה אחרים. במרחב הטיפול בטראומה מינית, ובפרט בטראומה מינית בילדות וגילוי עריות, הדרך לצמיחה פוסט-טראומטית איטית וחסומה יותר, ומציבה בפני ההולכים בה אתגרים קשים במיוחד. מהם האתגרים? אסמן חלק מהם, תוך התייחסות לגורמים שהוזכרו כמשפיעים על היכולת לצמיחה פוסט-טראומטית: גורמים אישיותיים, נסיבות האירוע ותמיכת הסביבה.
גורמים אישיותיים
• השפעת הטראומה על עיצוב האישיות והזהות: פגיעות בילדות, ובעיקר פגיעות ממושכות, לעתים לאורך שנים, מעוותות את תהליך התפתחות האישיות ועיצוב הזהות. האבחנה של "תסמונת פוסט-טראומטית מורכבת" (Complex PTSD), הוצעה על מנת להבחין בין טראומה הפוגעת במבנה אישיות שכבר עוצב, לבין טראומה המתרחשת בילדות, ומתערבת באופן חבלני בתהליך בניית העצמי (הרמן, 1994). מנגנוני הגנה המופעלים בעוצמה בסוג זה של טראומה, כגון דיסוציאציה והזדהות עם התוקף, מחבלים ביכולת לבניית עצמי אינטגרטיבי ומובחן. חיבור לעצמי עמוק יותר לאחר הפירוק המתרחש בטראומה, חיבור המבטא צמיחה פוסט-טראומטית, קשה יותר כאשר העצמי הראשוני אינו מוגדר. באופן אבסורדי, הגדרת זהותו של מי שחווה טראומה מינית תחת הכותרת של פגיעה מינית, עם כל הקושי שבדבר, מספקת לעתים לראשונה תחושה חיובית של זהות ושייכות. ניתן לראות את עוצמת הזהות המשותפת ואת אחוות הקורבנות בעיקר בקבוצות של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, חוויה שיש בה כוח מקדם ייחודי, אך במצבים מסוימים היא עלולה לעכב את החיפוש אחר זהויות חדשות, פחות פגועות.
• דימוי עצמי בסיסי: שילוב של פגיעה גופנית בילדות ודימוי מופנם של אחרים פוגעים, בעיקר כאשר מדובר בפגיעה בתוך המשפחה, מייצר חוויית עצמי שלילי, רע ואשם. אדם תחת ניהולו של דימוי עצמי שכזה יחוש עצמו פעמים רבות לא ראוי לצמיחה ולאושר.
• רה-ויקטימיזציה: נפגעות תקיפה מינית נמצאות בסיכון גבוה לפגיעה חוזרת, הן בידי עצמן והן בידי אחרים. דפוס זה מייצר טראומות נוספות, המשפיעות על האישיות ומשאיר את המתמודדת באזור המצוקה והסבל.
נסיבות האירוע
• היה או לא היה? – סיפור הטראומה: בניגוד לטראומות רבות שנחקרו בהקשר של צמיחה פוסט-טראומטית, בסיפורי הפגיעה המינית בילדות אין תמיד סיפור ברור או נקודת שבר מוגדרת. מנגנונים של דיסוציאציה והשתקה, המאפיינים טראומה מינית, עלולים לטשטש מאוד את היכולת לזכור או לספר סיפור, כל שכן כאשר מדובר בזיכרונות ילדות. צמיחה מחייבת סיפור, שניתן להעניק לו משמעות בסיפור החיים הגדול יותר. בסיפורי טראומה מינית, הצורך בעדות לשם הבנת הסיפור הוא גדול יותר ודורש זמן רב יותר. צורך זה מתמלא, בין השאר, במרחב הטיפולי (זליגמן, 2004).
• טראומה בצל יחסים: בשונה מטראומות מלחמה, טרור, תאונות, אסונות טבע ואפילו טראומות רפואיות ומוות של קרובים, טראומות של פגיעה בתוך קשר מערבות סוגיות מורכבות יותר של אשמה ואמון, המקשות על היכולת לשינוי ולגיוס תמיכה. הדפוס הבינאישי הטראומטי משוחזר במערכות יחסים שונות של המתמודדים עם הפגיעה, מתוך תקווה להיחלץ ממנו – ובו זמנית, ממקום של הילכדות בהרס המוכר. בנוסף, בסיפורים רבים של טראומה מינית, בעיקר בתוך המשפחה, ישנו המשך לקשר כלשהו עם התוקף. קשר זה שומר על מצב איום ודריכות ומעכב את תהליך הריפוי.
• גורם ההסתרה: פגיעה מינית מתרחשת בסתר. ההסתרה היא חלק אינהרנטי ממנה, והיא מתגלמת במעגלים שונים גם בהתמודדות לאחר הפסקת הפגיעה עצמה, כולל מעגלים חברתיים קרובים, משפחה – ולעתים גם הסתרה מהעצמי הפנימי. ההסתרה, מעמדתה הסגורה והמכווצת, סותרת אפשרות לצמיחה, הנולדת מעמדה של פתיחות לחוויה חדשה.
תמיכת הסביבה
• סביבה כמחריפת טראומה: ידוע כי תגובות הסביבה עלולות להחריף מצוקה פוסט-טראומטית. בשל אופייה הסודי, האינטימי והאסור של הטראומה המינית, לעתים קרובות מתקשה הסביבה להאמין, לקבל, וכל שכן לתמוך בהתמודדות. במקרים רבים של גילוי עריות נמצא גם תגובות התרחקות וניכור מצד קרובי משפחה. תגובות מעין אלה הן פגיעות טראומטיות כשלעצמן, לעתים יותר מהפגיעה המקורית. גם במקרים של ניסיונות סביבתיים לסייע, חוסר מודעות וחוסר אונים של הסביבה גורמים לכך שניסיונות התמיכה מתפרשים לעתים כחוסר רגישות ומשאירים את המתמודדים בתחושת בדידות וייאוש.
• פגיעה באמון: כאמור, טראומה מינית, בהיותה טראומה בהקשר של יחסים בינאישיים, פוגעת באמון הבסיסי בקשרים. פעמים רבות, גם הסביבה מגלה חוסר אמון בסיפור הנחשף. יחסי האי-אמון ההדדיים העלולים להיווצר לאחר חשיפה של פגיעה מינית פוגעים במשאב הבינאישי כמשאב מסייע, דווקא במקום שהוא יקר ערך כל כך.
כל אלו הם תנאי פתיחה לא אופטימיים להתמודדות. מכאן מתחיל גם האתגר הטיפולי.
ד. חשבון נפש – אתגרים של מטפלים בטראומה מינית בדרך לצמיחה פוסט-טראומטית
בשיטוטיי הוירטואליים בעקבות המושג של צמיחה פוסט-טראומטית, נתקלתי ברב-שיח אינטרנטי של נפגעות תקיפה מינית על המושג, סביב מאמר העוסק בנושא. מעניין היה לראות כיצד המשתתפות מנסות להבין ולהסביר זו לזו את הרעיון של שינוי חיובי כתוצאה מהטראומה, ומגלגלות ביניהן את האפשרות להסתכל על הדברים אחרת. למשל, אחת המשתתפות בשיח ציינה את פיתוח היכולת להקשיב לאחרים בעקבות מה שעבר עליה. בהתייחס למקום של הטיפול בהכוונה זו, עלתה חוויה של אחת המשתתפות, לפיה בטיפול אין מדברים על צמיחה וגדילה מתוך הטראומה, אלא רק על הטראומה עצמה.
תחום הטיפול בטראומה מינית עובר התמקצעות משמעותית בשנים האחרונות. במוקד הספרות הנכתבת בנושא וההכשרות הייעודיות בתחום מושם דגש על המאפיינים הספציפיים של טראומה מינית, במטרה לפתח בקרב אנשי מקצוע רגישות לזיהוי התופעה, מודעות להשלכותיה ודרכי טיפול מותאמות. בישראל של השנים האחרונות גוברת המודעות החברתית לנושא תקיפה מינית, באמצעות פעילותם המסורה של מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ומועמקת הזיקה המקצועית בינם לבין גורמי הטיפול.
מתוך התבוננות בתהליך האישי-מקצועי שלי בעבודה טיפולית עם נפגעי טראומה מינית, פרטנית וקבוצתית, אני ערה לתחושת האחריות הכבדה של החזקת סיפור הפגיעה נוכח מעטה ההסתרה המלווה אותו, ולחשיבות הקריטית של שהייה באזורי כאב בל יתואר. אני פוגשת את התקווה לשחרור, מתרגשת ומתמלאת מהדרך האמיצה שעושות נשים בהתמודדות עם הטראומה, חרף הקשיים המתוארים. כן, ישנה צמיחה מתוך טראומה מינית, אך היא קשה יותר. אני רואה במקרים רבים את ההיצמדות לזהות הקורבנית, את האופן שבו משקולת הטראומה ממשיכה להוות מרכז כובד עיקרי בחיי הנפגעות שנים ארוכות. כמובן, אני מבינה ומסבירה את הסיבות לכך, אך קוראת לעצמי, ולנו המטפלים, לערוך חשבון נפש ולדון בשאלות לא פשוטות: מהם המינונים הנכונים בעבודה הטיפולית עם נפגעות טראומה מינית, על הרצף שבין הכרה ועיבוד-לאחור של הטראומה לבין לקיחת אחריות מחדש והסתכלות קדימה? האם יש שלב בו הבעת עמדתנו האמפתית והמכילה משמרת את המקום הקורבני? האם צמיחה פוסט-טראומטית מפגיעה מינית לא צריכה להיות יותר לנגד עיננו, באופן אקטיבי ולא רק כמשאלה?
מספר נקודות ראויות לתשומת לב בהקשר זה של עבודת המטפלים בטראומה מינית:
• שפה: הכתיבה המקצועית הנרחבת בתחום טראומה מינית מבוססת על מילים כמו "נפגעות תקיפה מינית", "ניצולי טראומה מינית", "שורדות גילוי עריות", "קורבנות" וכו'. מילים אלו הן חלק חשוב בהכרה הראשונית בכך שנעשתה פגיעה. אכן, תפקידנו כאנשי מקצוע, בין השאר, לתת שם וכותר לחוויה זוועתית ולא מתומללת. מתוך השם נוצרת שפה, המביאה עמה שייכות, תקשורת, זהות, התפתחות – אך ביכולתה גם לקבע ולבלום. יתכן שמשלב מסוים אנו נדרשים לבחון ולברור מחדש את המילים, על מנת שתובלנה לעבר אופק אחר של התפתחות.
• פיצול: אי ההבחנה בין טוב ורע, מותר ואסור, הוא בלב הפגיעה המינית. משום כך, ההגדרות של טוב ורע, תוקף ונתקף, פוגע ונפגע הן חשובות בעבודה עם הנפגעים. עם זאת, חשוב לזכור את אופן פעולתו של הפיצול כמנגנון הגנה, הנחשב מנגנון מסדר נמוך. חלקים קשים להכלה מושלכים החוצה, על אובייקט חיצוני, ולאחר מכן חוזרים ומופנמים בתוך היחסים עם האובייקט (קליין, 2002 [1946]). חוויית הטראומה המינית קוראת לנו, מחד, "לעשות סדר" ומהמקום החזק – להשתמש בפיצול כסמן גבול, אך גם מפעילה אותנו מהמקום חסר האונים ומביאה אותנו להיעזר בפיצול כמנגנון הגנה רגרסיבי, שנועד להגן על עצמנו. אנו עלולים למצוא את עצמנו לכודים בדיאלוג רומינטיבי, בו אנו משחזרים את הפיצול של "הרע מחוץ לחדר הטיפול" מול "הטוב שבפנים". צמיחה דורשת אינטגרציה, יכולת לראות מורכבות של מצבים, לעבור מהאשמה ואשמה לאחריות ולהתבוננות שלמה יותר על עצמנו: היכן בתוכנו נמצאים הקורבן והמקרבן, הנפגע והפוגע. עלינו לשאוף לעודד לכך את מטופלינו ואת עצמנו, כמטפלים.
• מוקד הטיפול: הגישה הפסיכודינמית שמה במוקד את ההעברה וההעברה הנגדית ככלי טיפולי. דייוויס ופראולי, באינטגרציה שהן עושות בין התפיסה הפסיכואנליטית לבין חקר הטראומה, מציגות גישה טיפולית שהפרדיגמה המרכזית בה היא החייאה (reenactment) של חוויות טראומטיות ותוצריהן בחדר הטיפול (1994, אצל: איתי פק, 2011). החייאת הטראומה ב"כאן ועכשיו" מאפשרת זיהוי ועיבוד של השלכותיה, על מנת לקדם שינוי בהמשך, תיקון ושחרור. לא למותר להדגיש כי הזרקור הפסיכולוגי הוא על ה"קלקול" המשתחזר; כך, מיקוד הקשב הטיפולי הוא באזורים הנגועים בטראומה. השאלה היא איפה וכמה מוארים במקביל אזורים אחרים במרחב הטיפולי.
• הדמות המיטיבה: מול מערך הפוגעים או הלא-רואים והלא-מגנים, מגויס המטפל בפגיעה המינית, בין השאר, לגלם את תפקיד הדמות המיטיבה, הרואה, המנחמת. יותר מכך, הוא מחויב – בניגוד למי שלא עשו זאת בסיפור הטראומה המקורית – להקשיב לצרכים, לרצון ולקצב של המטופל/ת. בנקודה זו אני חשה לעתים כהולכת על ביצים: החשש הוא כי הסתת הזרקור מהמקום הקורבני למקום המתמודד ועידוד המעבר מהאשמה לקבלת אחריות, ייתפסו כלא אמפתיים, כמאיצים ותובעניים, כלא רגישים למצוקה של המטופל/ת. חשש זה לא מופיע עדיין בשלבים הראשונים של העבודה, שכן אז נדרשת עדיין "העזרה הראשונה" לטיפול בפצע; הוא מופיע בשלבים מאוחרים יותר, שבהם חשוב אולי דווקא להרפות מהאזור הפצוע ולחזק את הגוף כולו.
• צמיחה ובריחה, צמיחה וסליחה: לעתים, דיבור על תקווה ואי רצון לעסוק בתכנים הקשים מצד המטופלים מפורשים על ידי המטפל כהתנגדות וכאי יכולת להתמודד עם הכאב. ואכן, התעקשותנו כמטפלים על שהייה במקום הכואב, על טיפול במקום הפגוע, היא חשובה ומקדמת, במיוחד בהתחלת הטיפול. גם לנו קשה להיות שם, ויתכן שאנו חוששים שגיוס התקווה וההיצמדות לטוב מבטאים התעייפות או אי סיבולת שלנו כמטפלים, ולכן מתרחקים מהם. אך אסור להתבלבל: מכוונות לצמיחה אינה בריחה. צמיחה באה לאחר שהוכחה הסיבולת, שלנו ושל המטופלים, להיות בכאב. רק אז מתפתחת היכולת לשאת כאב, ומכאן – לצמוח ממנו.
אמירה נוספת, העולה לעתים קרובות ממטופלים היא שלשמוח פירושו לשכוח או לסלוח; שהשבת המשמעות לחיים פירושה ויתור על ההכרה באבדן שהתרחש. אנו מוצאים אימרות מסוג זה אצל נפגעי טראומות שונות, בעיקר אלה הקשורות עם אבדן ומוות; אולם במקרה של פגיעה מינית קיים מרכיב ייחודי של אי ויתור על כעס ו"הענשה", מול הפוגעים הממשיכים בחייהם, ואולי גם מול החברה שלא שמרה מפני הפגיעה ולא הכירה בה. הסימפטומים הם העדות, הגל-עד לפגיעה, ודווקא משום כך קשה להרפות מהם. כמטפלים, עלינו להיות ערים לכך שכאשר אנו מקבלים על עצמנו את תפקיד העד, אולי גם אנו משתפים פעולה עם חשיבה זו, באופן לא מודע.
• טראומטיזציה משנית: טראומטיזציה משנית היא סיכון בלתי נמנע למטפלים בטראומה, מכל סוג שהוא. היא מוגדרת כתהליך שבמהלכו עוברת החוויה הפנימית של המטפל שינוי שלילי, עקב מעורבות אמפתית עם החומרים שמעלים המטופלים הסובלים מהטראומה. המושג מתמקד באופן בלעדי בהיבטים השליליים של השינוי, על אף שישנה הכרה בקיומם של שינויים חיוביים. במאמר שפורסם בעברית בספר "הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות" (זליגמן וסולומון, 2004), פרלמן וסאקויטן (2004), מדברות על בקיעים ברוחניותו של המטפל, בעקבות הטראומטיזציה המשנית. במושג רוחניות הן כוללות, בין השאר, אמונה, שמחה, קבלה, מחילה, יכולת להחזיק משמעות ותקווה, בחיבור למשהו שהוא בתוכנו, אך גם מחוץ ומעבר לנו. המושג של צמיחה פוסט-טראומטית מבטא בעיניי, בהקשר זה, את הרוחניות שאליה מתייחסות פרלמן וסאקויטן ואת התקווה שעליה הן קוראות להיאבק בעבודה עם הטראומה.
ה. ואחרי ככלות הכול – הזכות והמחויבות לצמיחה
אז איך לוקחים את האתגרים הללו צעד אחד קדימה? איך עובדים לאור הטראומה ולא רק בצלה?
כמו בטיפול עצמו, השלב הראשון הוא הכרה במכשולים, ומודעות לדפוסים המשמרים של עצמנו. לצד מתן הלגיטימציה לקשיים, לסבל ולייאוש, צריכה לעלות על מפת הטיפול הלגיטימציה והמחויבות לצמיחה. חשוב להדגיש כי למרות שמדובר בתהליך הדרגתי הנע אל עבר צמיחה, התהליך הוא ספיראלי ולא ליניארי: המפגש עם הכאב והייאוש מלווה את הצמיחה וממשיך להיות חלק טבעי ממנה, אם כי היכולת לשאת אותם עשויה לגדול. המתמודדים נפגשים, חזור והיפגש, עם אותה חוויה של כאב – אך במקום גבוה יותר במעלה הדרך. באופן דומה, כוחות הריפוי נמצאים כבר מן ההתחלה, אלא שהיכולת לסמן אותם ולהשתמש בהם גדלה עם הזמן.
כעת, עלינו לשאול את עצמנו, האם ארגז הכלים המקצועי שלנו עשיר מספיק כדי לכוון לצמיחה, כמו שהוא מסוגל לכוון לזיהוי ולעיבוד של אותות הטראומה? להערכתי, אנו נזקקים לשפה חדשה, למשל למילים כמו "מתמודדות" – כאשר מילים כמו "קורבנות" או "שורדות" אינן מקדמות אותנו עוד; למושגים כמו "צמיחה פוסט-טראומטית", שיסמנו את הדרך לאור בקצה המנהרה. אנו נזקקים לשאלות "משנות זווית", שדורשות עצירה והעזה. שאלות כאלו יכולות להיות, לדוגמא: אם היית יכולה להחזיר רק חלק מהסיפור והשלכותיו, מה לא היית מחזירה? מה אתה מעריך יותר בחיים היום בעקבות החוויה? מה למדת על עצמך מההתמודדות עם הדבר הנורא שקרה לך? מאיפה היה לך את הכוח לשאת את הסבל שעברת? (ובהמשך לכך:) מה היית רוצה להגיד לעצמך עוד X זמן קדימה, על היכולת שלך להתגבר ולצמוח מהחוויה? אילו אירועים אחרים שחווית בחייך עוזרים לך לשאוב כוח?
באמצעות שאלות אלה ודומות להן אנחנו מרחיבים את מנעד הטיפול, נמצאים עם המטופלים במעמקי הכאב שלהם – אך גם שואפים איתם אל המרום האפשרי של חייהם, שנמצא מעבר לטראומה והחלמה.
1. ההתייחסות במאמר הינה לנפגעים משני המינים, גם כאשר הניסוח הוא בלשון זכר או נקבה.
מקורות
איתי פק, י' (2011). החייאה והישרדות בחדר הטיפול. אתר פסיכולוגיה עברית.
בלייך, א' (2006). לצמוח מתוך השבר. בתוך בנוגע לנפש גיליון מס' 8, אייר תשס"ו.
הרמן, ג"ל (1994). טראומה והחלמה. ת"א: עם עובד.
זליגמן, צ' (2004). תהליך העדות בטיפול בטראומת גילוי העריות: גילום מחדש ועיבוד הטראומה ביחסי ההעברה וההעברה-הנגדית. בתוך: צ. זליגמן וז. סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות (עמ' 240-256). ת"א: הקיבוץ המאוחד.
כהן, מ' (2010). מהצמדות לחוויה הטראומטית לצמיחה פוסט-טראומטית: דיון בדוגמאות קליניות. מאתר פסיכולוגיה עברית.
מצליח-חנוך, ס' (2009). אגדות המוות ההפיך – הדיכאון ככח מרפא, הוצאת פראג.
מרום, צ', גלבוע-שכטמן א', מור, נ' ומאיירס, י' (2011). טיפול קוגניטיבי התנהגותי במבוגרים. פרק 8 בתוך: הפרעת דחק פוסט טראומטית. הוצאת דיונון.
ליבליך, מ' (2009). האדם שבקצה האגו. הוצאת כתר רימון.
פרדס, א' (2011). "מה שלא הורג מחשל, האמנם?", אתר ת.ל.מ.
פרלמן, ל' וסאקויטן, ק' (2004). "המטפל בסכנה: טראומטיזציה מכלי-שני". בתוך: זליגמן, צ' וסולומון, ז' (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 393-430.
פרנקל, ויקטור (1963). האדם מחפש משמעות. תל-אביב: הוצאת דביר.
קליין, מ' (2002 [1946]). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים, בתוך מלאני קליין – כתבים נבחרים. הוצאת תולעת ספרים.
Tedeschi RG, Calhoun LG. (1995) Trauma & Transformation: Growing in the Aftermath of Suffering. Thousand Oaks, California: Sage Publications.
Tedeschi, R G. & Calhoun, L. G. (2004) Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15, pp, 1–18.
