טראומה ועדות כמפגש מוחמץ עם הממשי וכאפשרות להתפתחות מודעת
שתי נקודות מבט
מאת רות גולן
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס הבינלאומי לטראומה ועדות שהתקיים באוניברסיטת תל אביב בפברואר 2011.
את הדיון בטראומה ועדות אפתח בהשוואה קצרה בין שני מקרים של עדות. שניהם קשורים בשואה. שתי העדויות אישיות ושתיהן מובילות לתוצאות שונות לגמרי. אשתמש בדוגמאות כדי להתייחס לטבעה של החזרה הכפייתית כדרך להתמודד עם חוויות טראומטיות וכאופן של עדות; אחר כך אני מקווה להראות את הפוטנציאל להתפתחות גבוהה יותר דרך התמודדות עם טראומה בדרך אחרת, ואייחס את שתי האפשרויות לשתי עמדות שונות מהן האדם מעיד את עדותו.
המקרה הראשון הוא של נערה בת 18 שטיפלתי בה במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי. היא סבלה מאנורקסיה חמורה. משאלתה היתה להיות שקופה כך שאנשים יוכלו לראות מבעד לה. היא אמרה גם שהיא רוצה להיות מוזלמנית כמו שהיה אביה בזמן השואה. אביה היה בן 14 בתחילת מלחמת העולם השנייה, באותו גיל בו נהייתה אור אנורקטית. בתקופת המלחמה חווה זוועות קשות, וביניהן ההכרח לראות את אביו ירוי לנגד עיניו. בריאיון אתו אמר לי שכשהגיע לארץ החליט שלא להביט אחורה, על מנת לא להפוך לנציב מלח כפי שקרה לאשת לוט. במקום זאת הפך למלח הארץ במדינה החדשה, הקדיש את עצמו להגן עליה ולבנות אותה. מעולם לא התאבל על העבר. איש לא הבחין בפסאדה שלו, כך אמר לי. נוכל לומר שהוא הקריב את האמת הסובייקטיבית שלו כדי לשרוד. מה היתה האשמה הלא מודעת שהיה צריך להדחיק או להכחיש? האם היה זה העונג על כך שנשאר בחיים שאותו לא יכול לשאת? הוא אמר שהדבר החשוב ביותר בשבילו היה להישאר בחיים. הוא עמד בתור של אנשים שהולכים למותם, עם אמו אחותו. מישהו במקרה הכיר אותו והעביר אותו לתור החיים יחד עם אביו, שכאמור נרצח בהמשך מול עיניו. אולי השאלה הלא מודעת שלו היא – האם אני חי או מת? או – מדוע אני חי והוא מת? או הפחד שלו יכול להיות שאין דבר מלבד המבט של המת – מבטו של האב רואה אותו ונעוץ בו בשעת מותו.
ומה אמר האב? לא כלום. לא היה דבר כל השנים שהיה יכול לסמל את האירוע מבחינתו. ניתן לראות בסירובו לעמוד מול חוויותיו ולהעיד עליהן כסיבה לסירוב של בתו, שהיתה לדבריו בבת עינו. בסירובה לאכול אור העידה באמצעות גופה.
המקרה השני הוא העדות המדהימה שאנו יכולים לקרוא ביומנים של אתי הילסום (2002). למי שלא מכיר, אתי היתה יהודייה הולנדית בת 26 שכתבה יומן על חוויותיה בזמן השואה עד שנשלחה אל מותה באושוויץ. העדות שאנו מוצאים ביומנים היא על מסע של אינטרוספקציה פסיכולוגית והתעוררות והתפתחות רוחנית אל מול הזוועות:
"אני מוכנה לכול, מוכנה ללכת לכל מקום שאלוהים ישלח אותי אליו, בכל מצב שאקלע אליו, ועד לרגע מותי, אמשיך להעיד על יופיים ומשמעותם של החיים, אמשיך להצהיר שלא אלוהים הוא האחראי למה שקורה עכשיו, אלא אנחנו. אנחנו באים לעולם כשבידינו כל האפשרויות וכל המיומנויות, ועד נצטרך ללמוד ליישם אותן. אני מרגישה שכל רגע נושר ממני עוד משא, שכל הגבולות המפרידים בימינו בין אנשים לעמים נפתחים לפניי, וברגעים מסוימים נדמה כאילו החיים נעשו שקופים ואתם גם לב האדם, ואני מביטה ורואה עוד ועוד, והשלווה שבי הולכת ומתפשטת, ואיתה גם האמונה באלוהים, שבתחילה הפחידה אותי, אבל היא הולכת ונעשית חלק ממני." (שם, עמ' 104)
אין לכאורה כל קשר בין שתי הנשים הצעירות הללו, אור ואתי הילסום. למרות זאת ברצוני לטעון שהן מייצגות שני אופנים מנוגדים של התמודדות עם חוויות טראומטיות: בעוד מחלתה של אור היא ניסיון פתולוגי נואש לגלם את הקיבעון החוזר של אביה, מסעה של אתי תוצאתו פריצת דרך רוחנית שמאפשרת לה להתפתח ולהגיע לממד גבוה יותר מבחינה רוחנית, בעוד שהיא עומדת באומץ מול ההתפרקות של החיים בתוכה ומסביב לה.
כתוצאה מהטיפול אור יכלה להמשיך בחייה, בעוד אביה נפל לדיכאון. הוא לא יכול היה להכחיש ולהדחיק יותר, אבל לא היה לו את הכוח הפנימי להשתמש בתובנותיו כהזדמנות לצמיחה. כפי שאומר לנו פרויד, הנוירוטי יוצר את עולמו הפרטי המורכב מאמונות וערכים אישיים ייחודיים. חייה של אור נתקעו במעגל קסמים של פנטזיה אישית ועולם אשלייתי, שממנו החלה לשחרר את עצמה ברגע שיכלה לראות את הסימפטומים שלה כאופן של עדות על הטראומה שעבר אביה.
כאשר אנו קוראים ביומנה של אתי, החוויה היא כאילו היתה מדברת אלינו, כמו יש נוכחות, גם אישית אבל גם אוניברסאלית, שזורמת אלינו מכתיבתה, נוכחות שנותנת לנו השראה להתפתחות שלנו. במובן זה העדות שלה היא בו בזמן אישית ואל-אישית, ובכך היא פותחת אופקים חדשים בתוך הקטסטרופה.
בשני המקרים אנו מבחינים בין שני אופנים של עדות: עדות מודעת, באמצעות השימוש בשפה, ועדות לא מודעת – באמצעות החזרה. אור משתמשת בגופה ובסינדרום הכפייתי שלה כניסיון חוזר ונכשל להגיע לפתרון ולשחרר את עצמה מהגורל המאובן שלה.
חזרה כפייתית היא ניסיון לזכור ולהעיד באמצעות אקט, בדרך כלל אקט סימפטומטי, על מה שהודחק באופן חלקי ולא מוצלח. זוהי חזרת המודחק דרך פעולה. זו עדות שהופכת את הטראומטי לנוכח באמצעות היעדרותו – משהו שלא ניתן לתאר במילים. החוויה היא בדרך כלל של חרדה, מאוים, אימה. טראומה אינה רק אירוע חיצוני, אלא צירוף של אירוע חיצוני קשה עם חוויה פנימית בלתי נסבלת. כלומר, הבלתי נסבל טמון בהתרחשויות חיצוניות שמכריחות אותנו לעמוד מול העונג שבהן, או הקסם האפל שהן משרות עלינו. כמו חור שחור, ככל שאתה מתקרב אליו כך גדול כוח המשיכה שלו עבורך. בדרך כלל אנו נתלים בדימוי גוף אידיאלי נרקיסיסטי ללא חורים, ולא מכירים בחור שהממשי הזה חושף בחיינו. בטראומה החור הזה נחשף, וכפיית החזרה מושכת אותנו לחשוף אותו שוב ושוב. אחת מפעולותיה של אור למשל היה לחתוך את עצמה מתחת לעיניים, "על מנת שהאוויר יצא". את השפה, שיש לה תפקיד של מיסוך הממשי על ידי עטיפתו, אפשר לראות כאיבר שנחתך מהגוף; הטראומה היא אם כך כישלון של האיבר הזה לחסום את הידע הלא נסבל של מציאות חיינו.
בפסיכואנליזה, אם כן, אנו משתמשים אמנם בשפה כאמצעי להקיף את הממשי, ובכל זאת אנו עדים לעדות לא מודעת באמצעות החזרה הכפייתית. דווקא מפני שאי אפשר להבנות את האירוע בזיכרון ישנה חזרה מתמדת על אותו תהליך מכאיב, בניסיון נואש אך עיקש לתפוס את האובייקט החומק ברשת של מערכת סמלית.
בחזרה הכפייתית יש ניסיון להתמודד עם חרדה בדרך שמעוררת חרדה בעצמה. זו עדות לא של תוכן, אלא של צורה, או נכון יותר – של התפרקות הצורה. באופן פרדוקסלי האירוע "ידוע", אבל רק לאחר מעשה – באמצעות השפעתו. האירוע רודף אחר העד, והעד בתורו רודף אחריו, כפי שרדף אחר אביה של אור באמצעות בתו.
אלא שכאשר אנו בודקים מקרוב יותר את טבע החיים, המציאות והממשי, אנו יכולים לראות שהחזרה לעולם לא תפתור טראומה, כי למעשה החזרה היא בלתי אפשרית. נראה שאת רוב חיינו אנו חיים בבועה הגנתית של אמונה בזהות הקבועה והנצחית שלנו. כאילו שלזמן אין באמת ייצוג בנפש שלנו. אנחנו רואים זאת בבירור אצל אנשים כפייתיים: הם כל כך פוחדים מהמוות עד שהם משעים את החיים – כאילו שאם לא יחיו זה יעצור את הזמן. אנחנו יכולים לשאת שינויים קטנים עד דרגה מסוימת, אבל באופן עקבי אנו מכחישים ומדחיקים את העובדה של שינוי בלתי פוסק.
הכרה של התנועה המתמדת בזמן אל מול ניסיוננו הנואש להיתלות במציאות מקובעת לכאורה, היא הסיבה העיקרית לטראומה. הנרי ברגסון (Bergson) קורא למרכיב של הזמן הנע "משך". כפי שהוא מתאר באופן נפלא בספרו "אבולוציה יוצרת" מ-1911:
"משך אמיתי הוא זה שנוגס בדברים ומשאיר עליהם את סימני שיניו. אם הכול נמצא בתוך הזמן, הכול משתנה מבפנים, והמציאות הקונקרטית לעולם לא חוזרת על עצמה. חזרה אפשרית, אם כך, רק באופן מופשט: מה שחוזר הוא אספקט מסוים שהחושים שלנו, ובעיקר האינטלקט שלנו, בודד מהמציאות, רק מכיוון שפעולתנו, שאליה מכוון כל המאמץ של האינטלקט שלנו, יכולה לנוע רק בין חזרות. כך, האינטלקט המרוכז רק במה שחוזר, עסוק בלרתך את הזהה עם הזהה, האינטלקט נסוג מחזון הזמן. הוא נרתע מהנוזלי, וממצק כל דבר בו הוא נוגע. אנחנו לא חושבים זמן אמיתי אבל אנחנו חיים אותו, כי החיים הולכים מעבר לאינטלקט." (עמ' 32, תרגום שלי)
הכפייה לחזור היא ניסיון להפעיל בחיים את מה שהנפש שלנו מסרבת להכיר בו. כישלון החזרה מוטבע בתוכה, כיוון שבמהותה החזרה היא אשליה של הסובייקט. כאילו אפשר להטמיע את החוויה שקרעה את המסך המגן של הפנטזיה ולחזור לדברים כפי שהיו פעם.
ניתן לומר שמטרת הפסיכואנליזה היא לשחרר את האדם מהצורך להעיד דרך פעולות, כלומר, להתחיל להעיד באופן מודע בעזרת דיבור, ולשחרר את העד מהסיפוק המורבידי המוטבע בעדותו על ידי קבלת חוסר האפשרות לומר את הדבר כשלעצמו. אנו יכולים לומר שעדות כאקט סמלי של דיבור היא תמיד חלקית, וגם היא נידונה להיכשל. זהו ניסיון נואש לתת משמעות לממשי, לטראומטי, למה שבמהותו הוא חסר משמעות, ויכול להוביל את העד לדיכאון או אפילו להתאבדות כפי שראינו במיוחד אצל אינטלקטואלים רגישים אחרי השואה כמו פרימו לוי ורומאן גארי.
כך שמשני הקצוות אנו בממד של חוסר האפשרות: בקצה האחד, חזרה היא אופן פתולוגי של עדות וניסיון להטמיע חוויות טראומטיות ולסגור את הפער הבלתי נסבל שנפער בתוכנו – אפשרות חיסולנו המוחלט; בקצה השני, לעדות באקט של דיבור יש יכולת מועטה בלבד להתמודד עם ההיקסמות האפלה וגילוי העונג. השפה הסמלית אינה יכולה ללכוד בתוכה את הממד הממשי.
העדות של אתי הילסום מראה לנו אפשרות אחרת, על ידי כך שהיא חושפת בפנינו את הפוטנציאל המוטבע בדרך אחרת של התמודדות במפגש עם הממשי. במסע שלה היא פותחת פרספקטיבה רחבה יותר, בהכירה בממד הטרנסצנדנטי של החיים ובקבלתה את תנועת הזמן, בעוד היא הולכת מעבר לזמן.
טענתי היא שמה שקריטי בעדות על טראומה אישית או קולקטיבית היא עמדת העד ועמדת המקשיב לעדות. שניהם יכולים לאחוז באחת משתי עמדות: עמדת הקורבן או עמדה של חופש. האירוע הטראומטי יכול לסבך את העד במעגל אינסופי של חזרה ותסכול, כמו במקרה של אור, או הוא יכול להיות הזדמנות לטרנספורמציה רדיקלית ולהתפתחות, כמו במקרה של אתי.
כיוון שהטראומה היא התרחשות מעבר לזמן ולהיסטוריה הסמלית, מנקודת מבט רוחנית, ניתן לומר שהיא נוגעת בנצחי, שאפשר לייצגו על ידי נוכחות המוות או המוחלט. ככזו ניתן לגשת אליה רק באמצעות העקבות שהיא מותירה אחריה.
אתי מבינה את הקומבינציה של אירועים חיצוניים עם מציאות פנימית כגורמת לטראומה. היא אומרת: "הסיבה אינה נעוצה בכלל במה שקורה מחוצה לי, אלא בתחושות שבתוכי, תחושות של דיכאון, חוסר ביטחון וכיוצא בזה, שמשוות למאורעות רושם עצוב או מאיים. אצלי הכול מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף פעם אחת לא להפך". (הילסום, 2002, עמ' 80)
בלב הרוחניות של אתי ישנה מודעות עמוקה לְמה שניתן לקרוא לו "קישוריות" או "חיבור", connectedness – האחדות בין המחשבה לחיים, בין השקפת עולם לפעולה. מסעה הוא מסע של התגלות. אל מול הדה-פרסונליזציה והפירוק הגובר שהיא חווה מבחוץ, היא הולכת יותר ויותר פנימה ומתמקדת במה שהיא מכנה עולמה הפנימי, או כפי שכינה זאת רילקה – המשורר שהיתה לו השפעה רבה עליה – המרחב החיצוני מבפנים. מעניין להעמיד מושג זה מול מושג הלא מודע, שמתואר על ידי פרויד כמה שהוא הכי אינטימי לנו בעודו בו זמנית החיצוני והזר ביותר לנפש, או כפי שלאקאן כינה – אקסטימיות.
אתי לקחה על עצמה משימה לשחרר את עצמה ממה שהיא כינתה הכאוס הפנימי שלה, ולהגיע ל"רמה גבוהה יותר של קיום", לא רק עבור עצמה אלא על מנת לעזור לאחרים במצב דומה. כך מצאה משמעות חדשה לחיים. בהדרגה, היא שמה יותר דגש על מה ש"ישנו, קיים" מאשר על החוויה האישית שלה, שיפוטיה הערכיים ודעותיה. בתוכה הופיע והתפתח עד אוניברסאלי יותר, והיא אימצה דרך אובייקטיבית יותר להעיד על חייה הפנימיים והחיצוניים. היא חשה יותר ויותר שהיא שותפה ב"זרימה" שעבורה היא כלי.
אתי, כפי שהיא מעידה ביומנה, הופכת ל"נוכחת" יותר ויותר. היא חווה ומכירה בממד אלוהי – לא ככוח חיצוני אלא כחלק של עצמה – הנוכחות הפנימית שלה.
אני משתמשת במושג "זרימת נוכחות", שהוא מושג תיאורטי שפותח על ידי הפילוסוף הפוליטי גרמני אריק ווגלין (Voegelin), על מנת לנתח תהליכים המתרחשים בהיסטוריה שבה קורא שינוי בולט בדרך בה אנו מגיבים לאלוהי. אתי התמודדה עם פירוק אינטנסיבי של חייה וחיי האנשים סביבה, והיא עוברת תהליך צמיחה מדהים ברגישות חווייתית שמוצאת את ביטוייה בחייה ובכתיבתה.
כפי שווגלין מעמיד זאת, על מנת למצוא דרך חדשה להגיב למצבים קטסטרופליים, דרך שלא יהיו לה השפעות טראומטיות, קודם כל עלינו לפנות פנימה ולהחזיר את המגע עם המרכז האבוד של תודעתנו ותרבותנו, שלו הוא קורא "הנוכחות הזורמת". הסמל של אותה נוכחות מוגדר בעיקרו על ידי ההצטלבות של הזמן עם הנצחי.
כשהתודעה הופכת למקום שבו נפגשים הטרנסצנדנטי והאימננטי, אזי התודעה, או האדם ביחס לתודעתו, לא לגמרי משתייכים לאחד או לאחר – אלא לספֵרת ביניים, בין הנצחי לבין הזמן. זה קריטי להעיד על הכרה זו על ידי ביטויה במילים. צריך להכניס את השפה כמרכיב מבני נוסף בקומפלקס הזה, כאופן של עדות שבאמצעותו מכוננים הקשרים בין בני האדם והתודעות השונות.
חיפושה של אתי היה ניסיון מתמשך לפתוח את תודעתה למציאות כולה. כתיבתה התעסקה במה שווגלין כינה "לתפוס מחדש את המציאות". היא סימלה את מציאותה הפנימית על מנת לקבל את גורלה ולמצוא את קולה. היא כתבה על סף המוות. לא היה זמן לשתיקה. הכתבים שלה מראים את זרם המילים הזורם, הנותן, הלא ניתן לעצירה, שנשא אתו את נוכחותה:
"...אני חשה את עצמי כשדה קרב קטן, שנלחמים בו על שאלות השעה, או שאלת השעה. כל מה שאני יכולה לעשות הוא להעמיד את עצמי בהכנעה לרשות הקרב הזה. הרי השאלות האלה חייבות למצוא להן איזה מקום, איזו פינה שיוכלו להיאבק בה ולנוח, ואנחנו, האנשים הקטנים והמסכנים, חייבים להיות פתוחים להן ולא לברוח. מהבחינה הזאת אני כנראה מאוד מכניסת אורחים... אסור להתמכר כליל לבעיות הגדולות, אי אפשר להיות תמיד שדה קרב, צריך לחזור מדי פעם אל תוך הגבולות של עצמך ולחיות בדקדקנות ובמודעות את החיים הקטנים שבתוכך, חיים שהולכים ונעשים בוגרים ומעמיקים יותר, בעקבות החוויות שעוברו עליך באותם רגעים 'לא אישיים' כמעט של קשר עם האנושות כולה." (הילסום, 2002, עמ' 25-26)
עדותה של אתי כוללת ממד יצירתי רב עוצמה, שהוא גורם חשוב בהתמודדות עם חוויות טראומטיות כיוון שהוא סותר חוויות של אימפוטנציה וחוסר אונים.
כפי שכותב ברגסון: "המשכיות של שינוי, שימור העבר בהווה, משך אמיתי – נראה שתכונות אלה של היצור החי שותפות בתודעתו. האם אנו יכולים להרחיק לכת ולומר שהחיים, כמו הפעילות המודעת, הם המצאה, יצירה בלתי פוסקת?". (Bergson, 1911: 21)
להכיר בכך זוהי התרופה הטובה ביותר לטראומה. ויותר מכך: על ידי קבלת ההשלכות של תובנותיה, אתי הגיע לציווי מוסרי של השתתפות בחיים, והיא אומרת:
"אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא יכולה להבטיח שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך, ובכך גם נעזור לעצמנו. זה הדבר היחיד שעוד נוכל להציל, וזה גם הדבר היחיד שחשוב באמת: נוכחותך בתוכנו. ואולי נוכל גם לעזור לאחרים לחפור ולחשוף אותך בלבותיהם המעונים. כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר, להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו." (הילסום, 2002, עמ' 110)
- פרסומת -
מקורות
הילסום, אתי. השמיים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום 1941-1943, תרגום: ש. במברגר, כתר 2002.
Bergson H., Creative Evolution, Filiquarian Publishing, L.L.C, 1911.
