על סמכות וסוגי ידע בהדרכה
חנוך ירושלמי | 10/1/2013 | הרשמו כמנויים
הדרכה אמורה ל"עכל", לארגן ולהבנות את מה שאירע במפגשים הטיפוליים של המודרך: את התפתחות האינטראקציה בין המודרך לבין מטופלו, את המסרים הסמויים והגלויים שהוחלפו ביניהם ובעיקר את יחסי ההעברה-העברת הנגד שנוצרים בדיאדה הטיפולית. אם אמרנו יחסי ההעברה-העברת הנגד, אנו אומרים במלים אחרות: פלישתו של העבר לתוך ההווה, עירור של קשרים, עמדות וחוויות ילדות של מטפל ומטופל, שחודרים לתוך היחסים הטיפוליים שלהם ומשפיעים עליהם. זוהי כמובן משימה לא פשוטה כלל ועיקר שדורשת עבודת עיבוד רגשי ואינטלקטואלי משותף של מדריך ומודרך כדי להגיע להבנה מעמיקה של המרחב הבין סובייקטיבי שנוצר בין המטפל-המודרך ובין מטופלו. הבנה כזו שמושגת בהדרכה תקדם תפיסות מקצועיות ואישיות של מודרכים ואת התפתחותם כמטפלים.
אם לוקחים בחשבון את מורכבות התקשורות שבין מטפל ומטופל ואת כל המחוות והמסרים המילוליים והבלתי מילוליים, הסמויים והגלויים, נשארת תהייה: מהם האירועים החשובים שהתרחשו במפגש ביניהם? האם מה שיודעים המדריך והמודרך לאחר שיח ההדרכה הם הדברים החשובים והמשמעותיים ביותר באינטראקציה הטיפולית? האם ניתן לדעת באמת כיצד פלש העבר לתוך ההווה וכיצד הוטו מטפלים ומטופלים ובמה סולפה תפיסת המציאות שלהם? כיצד ניתן לקבוע מה קרה מתחת לפני השטח: מי הפעיל את מי ומי גרם למי לחוש ולהבין דברים שונים?
הן המדריך והן המודרך רוכשים לעצמם ידע מסוים במהלך מפגש ההדרכה ביניהם, לאחר שהמודרך מספר את הנרטיב הטיפולי שלו ותוך כדי דיון ביניהם על טיפול ספציפי. הידע שלהם עוסק בשאלה מה קרה שם בין המטופל לבין מטופלו בחדר עם הדלת הסגורה, מה היתה המציאות הבין אישית והבין סובייקטיבית שלהם בטיפול. לאחר שמושמע ונידון ביניהם נרטיב זה של המודרך, שניהם בונים תובנות על האירועים הטיפוליים ועל משמעויותיהם של אירועים אלה והם יודעים, כל אחד בדרכו שלו, מה היה שם.
הידע שנוצר למדריך הוא ידע משמיעה, מהאזנה לנרטיב של המודרך כשזה מגולל בפניו את השתלשלות העניינים בינו ובין מטופלו, כפי שהוא זוכר אותה וכפי שהוא רשם אותה לאחר הפגישה הטיפולית. מעבר להאזנה לנרטיב של המודרך המדריך מקיש בצורה לוגית תוך שימוש בידע תיאורטי וקליני שלו עצמו על תבניות שונות של תשדורות בין סובייקטיביות ושל פעולה ותגובה שהוחלפו בין מטפל למטופל. זהו סוג ידע שברטראנד ראסל קורא לו 'ידע תיאורי' מאורגן בדרך כלל בצורה לוגית וסדרתית ניתן לנסחו היטב במלים והוא בר תקשורת במידה רבה. ידע כזה נשמר בזכרונו של המדריך בצורה סמנטית: בצורה של מלים ומשפטים ויכול להישלף מהזיכרון בצורה קלה יחסית.
הידע של מודרך הוא ידע מחוויה בלתי אמצעית, שנוצרת ממפגש שלו עם מטופל ומאינטראקציה קרובה וישירה עמו. הוא היה שם, יחד עם מטופליו, ברגעי האינטימיות והקרבה כמו גם ברגעי המבוכה, הקושי הבין אישי והכשלונות האמפתיים. ידע זה שבידי מודרך בנוי מהשתתפותו ונוכחותו המלאה בסיטואציה הטיפולית ובמציאות . ידע זה מורכב מדברים שנקלטו בתפיסתו של המודרך שחלקם קשור למה שסיפר מטופלו על חייו ועל השיח שאותו הוא מנהל עם אנשים משמעותיים בחייו. זהו ידע שנבנה מהצהרותיו של המטופל, מתנוחותיו ומחוותיו ומתוך האופן בו הגיב המטפל עצמו למסרים סמויים שהגיעו ממטופלו. זהו ידע שבאופן יחסי אינו מנוסח ואינו מאורגן בצורה לוגית וסדרתית על הפעלות (enactments) ועל השלכות והפנמות, שהוא חווה מתוך מפגש הבלתי אמצעי ואינטימי עם מטופלו. לידע זה קורא ראסל 'ידע מהיכרות', והוא לא יכול לבוא משמיעה, קריאה או שיח עם אנשים אחרים, אלא רק מתוך ובאמצעות החוויה עצמה. חלק מידע הוא 'ידע קשרי סמוי' כפי שקוראים לו סטרן וחבריו לקבוצת המחקר, או 'ידע פרוצדורלי' כפי שמכנים אותו אחרים בספרות הפסיכואנליטית: ידע בלתי מנוסח בצורה סמנטית על "איך להיות" עם אנשים או עם אדם מסוים. הידע הזה נשמר בזכרון בדרך כלל בצורה לא סמבולית ומאורגנת כמו ה"ידע תיאורי'.
במבט ראשון נראה כאילו הידע של מדריך הוא ידע עדיף מבחינה רעיונית, בשל היותו מאורגן יותר, תקשורתי יותר וגבוה יותר בהיררכיה המחשבתית. אולם, הידע של מודרך הוא ידע אותנטי ואינטימי, גם אם איננו מאורגן באותה מידה ומורכב מסימבוליקה מופשטת. ידע זה איננו פחות משמעותי להיכרות עמוקה עם האדם שבטיפול, עם צרכיו ועם דרכו המיוחדת להיות עם אנשים משמעותיים בחייו. זהו ידע שמאפשר התחברות אל אותו אדם, שמאפשר היכרות אינטימית עם המרחב שהוא יוצר עם אחרים ועם דרכיו הייחודיות לתקשר מצבי נפש שלו. ידע זה הוא חיוני כדי לפתח קשר משמעותי עם מטופלים ואיננו נמוך יותר בהיררכיה מבחינת תרומתו ליעדים הטיפוליים, גם אם קשה יותר לתקשר אותו לאחרים.
אם אנחנו מקבלים עמדה זו שבה הידע של מודרך אינו פחות חשוב מזה של המדריך אלא מכסה תחומים אחרים, אנחנו יוצרים מצב שבו אין פערי כוח בין מדריך ומודרך באופן שהיה מקובל תמיד לחשוב על מצבי הדרכה. יש כאן שני אנשים שנושאים כל אחד סוג של ידע שהם מביאים לדיאלוג המשותף ביניהם כדי להגיע לידע העמק והנרחב ביותר על מטופל ועל הדרכים ליצור אתו קשר טיפולי. חשוב לזכור שידע, כל ידע שהוא, נושא בחובו כוח ויכולת שליטה. הכרה בידע כזה היא הכרה בכוחו של מי שמחזיק בו, וככל שאנו חוקרים יותר ומבינים יותר מצבים בין סובייקטיביים והתפתחות שלהם בטיפול, אנחנו מבינים יותר ויותר את חשיבותו של ידע זה. לפיכך, למרות שאין סימטריה במצב החברתי-מקצועי בין מדריך ומודרך, מזמין הדבר הרבה יותר שוויוניות מזו שהיתה מקובלת במשך דורות רבים של קשרי הדרכה בתחום הפסיכותרפיה. שאיפה כזו לשוויוניות רבה יותר עולה בקנה אחד עם תפיסות חברתיות, מקצועיות ותרבותיות מתקדמות.
הכרה בידע מהחוויה הטיפולית עצמה שנוצר בידי מודרכים-מטפלים כידע בעל ערך רב ושינוי ביחסי הכוחות הקיימים בין מדריך ומודרך עשויה לתרום ליכולתם הטיפולית באופן ישיר. מודרכים עשויים להציל את עצמם אז מאינספור פיתויים שמצב חסר שוויוניות בהדרכה עלול לזמן: פיתויים להכנס למצב רגרסיבי, שבו הם מניחים למבוגר האחראי, למדריך, לנהל אותם. מצב רגרסיבי בהדרכה עלול לגרור מודרכים לעמדות לא שקולות ולא מותאמות ביחס לסוגיות טיפוליות ולהזיק לתהליכים טיפוליים. אמונה שלהם בשוויו ובכוחו של הידע שברשותם, הידע הקרוב והמיידי של נוכחות והשתתפות במרחב הבין סובייקטיבי עם המטופלים, עשויה לקדם עמדה בוגרת ואחראית אצל המודרכים. אמונה כזו תגרום להם לנהל משא ומתן על המשמעויות הטיפוליות עם מדריכיהם ולבנות יחד עמם תבניות משמעות ופעולה טיפוליות.
