תגובות
חניתה כהן9/6/2020
מטפלות פוגעניות. כן, גם אני עברתי טיפול פוגעני אצל מטפלת פסיכולוגית קלינית חרדית.
מעניין מאוד אם שוש ואני טופלנו אצל אותה אחת.
מעניין אם יש עוד מטופלות שבאות אליה שוב ושוב כדי שתשבור את נפשן עוד ועוד, ולא מעזות לנסות אופציה אחרת, כי היא מאיימת ומבטיחה להן שאף מטפלת לא תסבול אותן, שכולם יזרקו אותן, שרק היא ואך ורק היא מסוגלת לטפל בהן.
שאומרת להן שוב ושוב שהיא עושה איתן חסד והן צריכות להכיר לה טובה שהיא מוכנה לסבול אותן, כשהן כל כך תלותיות וקיצוניות ובעייתיות.
רגע אחד היא תתפוצץ מכעס וברגע השני תאמר ש"אנחנו פה ביחד נלחמות בעשיו הרשע/ ביצר הרע" (פסיכולוגית יקרה: מי זה עשיו הרשע או היצר הרע? עד היום לא הבנתי אם זו אני...)
ושלא תעזי, מטופלת חסרת גבולות, להתייעץ בפורומים וכד' כי היא "לא מוכנה להכניס את הטומאה של הפסיכולוגיה לקליניקה שלה"
היא תשתמש בכל הכוח כדי לשבור את הרוח והכוח שעוד נותרו, לא בוחלת בשום דרך, גם לא דרך האשמת האם במחלתו הכרונית של ילדה. (כי את אמא לא מחוברת ולא מקושרת ומתנגדת לטיפול)
אני מציינת פה התנהלות מסוימת מאוד.
אם את מזהה את עצמך מטופלת אצל אחת כזאת, דעי שטיפול הוא לא סבל כמו שהפסיכולוגית הזאת מוכרת לך!
ברוך ה' התפטרתי ממנה בסוף, אחרי יותר משנה ארוכה וקשה.
היום אני יודעת. יש דרך אחרת.
סתיו עברי-רינון31/1/2017
לנפגעות: דיווח חסוי למאגר הפוגעים של "אחת מתוך אחת". לרותם ברק ומטופלות נוספות שנפגעו מינית מן המטפל המתעלל - לבי אִתכן. רציתי שתדעו המאגר של "אחת מתוך אחת" מאפשר לכן לדווח על מי שפגע בכן מינית באופן חסוי ומאובטח.
http://www.ha-mako...aagar
https://www.oneofo...pists
איש לא יחשוף את פרטיכן לעולם, אך תוכלו לדעת שאינכן לבד ולחשוב מה ברצונכן לעשות עם המידע, ותוכלו גם לאותת למטופלות אחרות שנפגעו, שגם הן אינן לבד.
ולמי שנפגעו רגשית אך לא מינית - גם הפגיעה שחוויתן קשה ביותר וראויה להכרה. התיאורים כאן גרמו לי זעזוע ועצב עמוק. צר לי שזה כה חמקמק להוכחה משפטית. אבל יום יבוא והאמת תצא לאור. היא תמיד יוצאת לאור בסופו של דבר. אני מקווה בכל לבי שאתן מקבלות כיום טיפול מיטיב ומשקמות את חייכן.
שוש אמיתי30/10/2016
"טפל במטפל" – פניה לעדי נוימן בעקבות תגובת כותבות "נפגעות". עדי יקרה ועוד מגיבות אחרות שמוכנות להירתם ולסייע באופן מעשי:
ראינה את תגובתי לעייל.
שוש אמיתי30/10/2016
"טפל במטפל" - היעדר התקשרות אימהית וטיפול 3. עדי נוימן היקרה! עברתי על רוב התגובות למאמר, וראיתי אותך כמגיבה לעניין! [ב"ה שאת לא מטפלת שלי ואני לא חייבת להחמיא לך] אבל אני רוצה להפנות את תשומת ליבך, דווקא, לרותם הנפגעת: רותם מעלה את סיפור הפגיעה שלה ב2013 ושוב עתה - לפני כחודש -9.9.2016. אשאל: כ"כ הרבה תגובות אמפתיות נשלחו ב2013 דאז, ועתה - רותם מוצאת לנכון להעלות את זעקתה שוב! אנחנו לא שומעים שהיא מצאה נחמה או פנתה לטיפול מתקן. ב2013 רותם היתה פגועה כבר שנים. נוספו לה 3 שנים של פגיעות והיא עדיין פצועה?! הייתכן? מה קורה כאן? וכי לא צריך לחשוב על מתן מענה פרקטי לנפגעות? מגיבות אחרות כותבות ישר כח על האומץ של הנפגעות לכתוב את סיפור הפגיעה שלהן ומעודדות אותן לגשת להתלונן. אך מכאן ועד לאומץ הנדרש להגיש תלונה - רחוקה היא הדרך. בפרט - שלא קראתי בכל התגובות איך ניתן ולמי אפשר לפנות עם התלונה?!
אולי הגיע הזמן, שיקום/תקום מישהי שתנהל את העסק- החל מאיתור, עבור דרך יצירת קשר עם הנפגעות ועד לליווי הנפגעת באופן טכני-פיזי למקומות הרלוונטיים? [אם ישנם כאלה בהתעללות שהיא אינה מינית].
אני אישית, מוכנה לסייע בהקמת "הרעיון הזה".
כמי שנפגעה ממספר מטפלות דווקא, אני מצטרפת לזעקה של רותם ואחרות, ונחושה לעשות משהו למען עצמנו ולמען דורות העתיד.
הפגיעות הרגשיות שספגתי מהמטפלות [כל מטפלת והפגיעה השמורה לה. אולי ארחיב בפעם אחרת, אם תהיה היענות להצעה הפרקטית שאני מעלה, אחרת, אני לא במקום שאסתפק רק באמפתיה ובעידוד] הן קשות לכשעצמן ורווחות יותר, לעניות דעתי, בציבור הדתי -חרדי בעיקר. היות ששם מקפידים לפנות לבעל מקצוע מבן אותו המין. דא עקא, לא רבים הם הנפגעים בקהילה החרדית שיסכימו לחשוף את הפגיעה, ולכן - מלאכת האיתור כמעט שנועדה לכישלון.
מאידך - אם תהיה עמותה כל שהיא שתעסוק בטיפול בפניות הנפגעים/ות, קי'ים סיכוי, כי תתעוררנה אי אלו פניות.
אני, כאולטרא חרדית, מוכנה לחשוף ולהיחשף בכל מקום שיבטיח לי "טיפול במטפל" – עבורי ועבור אחרות שאין בהן די האומץ והידע לעשות זאת לבדן.
מצפה מקוראות בעלות מקצוע לתגובה מעשית.
מודה לכן מראש
שוש
צביאל רופא23/10/2016
הסבל אינו המטרה*הוא בן הלוויה של ההתמודדות*שהיא אימה הגדולה של הצמיחה. בסיום הניתוח המנותח בד"כ הכי חלש הכי כואב. זו "טעות אופטית". ע"ע גם ד"ר אסתר פלד
והרי את האישיות אי אפשר לראות אחרי "טיפול"...
האם התרסקה ללא החלמה?
האם תצמח ותתחזק באופן בלתי הפיך לתפארה?
מה יהיה טיבו של ארגז הכלים המשופר שיהיה מנת חלקה?
עדי נוימן23/10/2016
רותם ברק ונפגעות אחרות, אני מקווה שפעלת או שתפעלי כנגד המטפל הפוגע. רותם ונפגעות אחרות שכתבו פה, הדברים שעברת/ן בטיפול מחרידים. אני מקווה רותם שאת ויתר הבנות שפרשו פה את ההתעללות הרגשית והמינית שעברו בטיפול נפשי, תאזורנה אומץ ותפעלנה כנגד המטפל הפוגע, על אף הקושי, הפחד והאיומים.
מחריד לחשוב אודות מה שעברתן, איזה ניצול ואיזו התעללות בהיותכן מטופלות במצב תלוי ופגיע. ומחריד לחשוב שאדם כזה ממשיך "לטפל" ולהיות חלק מהקהילה הטיפולית.
רותם ברק30/9/2016
גם אני עברתי התעללות בטיפול אצל פסיכולוג שגם בכיר באקדמיה. כפי שציינתי פה בעבר בתגובה שכרגע אני לא רואה אותה משום מה, גם אני עברתי התעללות נפשית ומינית על ידי פסיכולוג שהוא גם בכיר באקדמיה. זה היה בשנים שהייתי צעירה וחלשה מאד, וגם תלוייה בו מאד. הייתי אצלו בטיפול מספר שנים והוא ניצל את מצבי הנפשי הקשה ואת העובדה שהיו לי עד אז חיים קשים מאד והייתי בודדה בלי משפחה מורחבת. בתחילת הטיפול התנהג אלי יפה ונתן לי הרבה מחמאות ועזר לי בהרבה דברים. אחר כך אמר לי שאני חלשה ולא שווה ולא אוכל להסתדר בחיים בלעדיו. וזה היה נכון באותה תקופה, הדברים הקשים שאמר לי על עצמי החלישו אותי מאד וכבר לא האמנתי בעצמי. אז הוא התחיל לחזר אחרי מבחינה מינית והציע שכך אשלם על הפגישות, כי לא היה לי יותר כסף לתשלום והייתי מאד תלוייה בו. לא רציתי את הקשר המיני איתו, אך הרגשתי שאין לי כוחות להתנתק ממנו והוא חזק ממני.
זה נמשך זמן רב עד שלא יכולתי יותר וביקשתי שהקשר המיני יסתיים. אז הוא כעס וסילק אותי מהטיפול. הוא איים עלי שאם אספר מה שקרה ביננו הוא יתנקם בי וידאג שלא אוכל לעבוד יותר במקום עבודתי וגם שיפגע בי בעוד דרכים. למרות שזה קרה לפני יותר מעשר שנים עד היום אני בטראומה מכל הסיפור. אני מרגישה שכל החיים שני נהרסו וכבר אין לי אמון בעצמי ובאנשים אחרים. אני בדיכאון ולא מצליחה לתפקד כמו שצריך.
רחל קליין אלעזרי2/8/2013
אשמת האמהות. כמו שחזרנו מאה שנים אחורה. אשמת האמהות. כאמא לילד החולה במחלת נפש קשה, אני קוראת את המאמר, כמובן בהתייחס לתיאוריות הנפוצות של וויניקוט , מלני קליין ואחרים.
אני לא מרגישה רגשות אשם . ההתיחסות שלי בדיעבד היתה בהחלט של " האמא הכמעט טובה" . הגנטיקה והDNA תופסים חלק נכבד מדפוסי ההתנהגות של הילדים ופרשנותם להתיחסות ההורים והסביבה . לא ניתן להפריד זאת מהתפתחות הילדים . הנסיון להאשים את האמהות בפרט , כאחראיות בלעדיות על מחלות הנפש ומצבם הנפשי המעורער של הילדים , עבר מן העולם. לשמחתי .
אנונימה עלמוני6/3/2013
אגב, גם העדר הקפדה על קבלת הסכמה מדעת לטיפול זאת פגיעה במטופל!. הלוואי ויתחילו ליזום תביעות משפטיות סביב הסוגיה הזאת. האם אתם מסבירים למטופלים שלכם על תופעות לוואי אפשריות בזמן הטיפול? תגובה טיפולית שלילית, רגרסיה לתלות, שחזורים טראומטיים בגוף ובנפש, עליית דחפים תוקפניים, ערעור האישיות, חוויות של 'התפרקות', חרדות שונות ומשונות, פגיעה בכושר התפקוד...... במידה ומטפל העריך לא נכון את כוחות האגו של המטופל שלו,לחץ יותר מדי או באופן לא נכון ולא מותאם, כך שבמקום לחזק החליש, במקום לתקן, החמיר- האם המטפל הזה נותן דין וחשבון למישהו על החלטות הטיפוליות השגויות? בשורה התחתונה מה שהכי מגעיל ומעצבן אותי בכל הסיפור הזה זה העיוות של סוגיית האחריות ! אתם לא באמת נושאים באחריות על שום דבר ממה שאת עושים והשלכות של זה, להוציא מקרים חריגים של התעללות מינית בוטה וגלויה שתוביל לנקיטת סנקציות מחמירות נגד מטפל שיחטא בכך. אך כמו שאפשר להתרשם נפוצות הרבה יותר דווקא הפגיעות הרגשיות שמעוללים בקליניקות, בין עם בדרך של התייחסויות פוגעניות או העדר יחס וקור. והנושא הזה לא מקבל מספיק הכרה. לפעמים זה מחליא אותי לראות כיצד מטפלים מדברים אינטלקטואלית גבוהה גבוהה, משתפים בינם לבין עצמם כמה הם מתפתחים ולומדים וצומחים מכל טיפול, אף מציינים שבייחוד למדים מהכשלונות! אבל רגע- עם כל הכבוד לכל ההתפתחות הפלצנית שלכם הזאת (ובטח שמהכשלונות)- איפה המצפון שלכם? כאילו שאין שם בני אדם בצד השני ששילמו, שקיוו, שכאבו, שהתאכזבו קשות, שאכלו סיוטים רגשיים ומרור. כאילו שאתם לא חייבים לתת דין וחשבון למי שמממנים אתכם בזמן שהתקוות שלהם נדונו להתנפץ מראש- ואתם יודעים זאת וזה לא מפריע לכם להמשיך להעמיד פנים!! הרי המטופל שילם לא מעט עבור 'הטיפול' הזה, הלא כן? חשב שימצא שם דמות אם אמפתית קשובה כחיק מטפח- ממש. אתם פשוט רמאים! אפילו לא הבין האומלל מה באמת עושים בטיפול- כיצד מאמנים את הנפש בהתמודדות עם תסכולים ודחיית סיפוקים, או דוחקים בו להסתגל למציאות של 'אומללות נסבלת'. איך אפשר לתת אמון במטפלת שגיליתי שהיא לא טרחה להסביר לי מה זה טיפול מלכתחילה??? אתם יודעים איזה מן חוויה מחללת ואיומה זאת לשחזר טראומה מערערת בטיפול בזמן שבמקור הפנייה הייתה מתוך תקווה אחרת לחלוטין? את גודל הביזוי הנרקיסיסי שחוויתי שם לצערי לא אשכח לעולם. לפחות עכשיו שפקחתי עיניים אני מבחינה איך באמת נראית המציאות. רואה את כל מערך יחסי הכוחות המכוערים האלה. זה מגעיל. הססתי אם לשלוח או לא- אבל החלטתי לעמוד על זכותי שלפחות במרחב הוירטואליה אשמיע את קולי כפי שאחפוץ- הקול שבטיפול האישי שלי אצל אותה פסיכולוגית בכירה גרועה לא זכה להתייחסות מכבדת אמיתית, רק לגלגו עליו מלמעלה. אני הולכת לטיפול אחר כיום, אצל עובדת סוציאלית דווקא וברצוני לציין שהחוויה היא אחרת. מזל שיש גם מטפלים אחרים, שעוד לא שכחו מה זה אומר להיות 'בן אדם' לפני הכל.
דני פוקס2/3/2013
לחנה: הסיבה שהפסיכולוגים לא מגיבים פה היא שרבים מהם יודעים שהנושא מטופל. כך אני מבין עכשיו. בשתי היממות מאז שהתחילו פה התגובות, למדתי ממיילים לתיבת הדאר שלי כאן, וכמה טלפונים שהרבה פסיכולוגים יודעים מיהו המטפל שפגע לפחות בחלק מהבנות פה, ולא רק זה, אלא שנעשים דברים כדי לטפל בעניין.
כך שאני מניח שהרבה פסיכולוגים לא מגיבים כי הם יודעים שנעשים דברים כדי לעזור לבנות הנפגעות וכדי לטפל בתופעה.
אגב, הסתכלתי אחורה בבלוג בפוסטים קודמים וראיתי שגם שם הרוב המכריע של המגיבים הם לא פסיכולוגים, אז אולי זה גם קשור לזה.
איילה ירדני2/3/2013
לנפגעת כואבת ולאין גם אין - הקושי לסמוך אחרי התעללות. נפגעת כואבת ואין גם אין, אתן מתארת קושי גדול לסמוך וליצור אמון במטפל אחר אחרי חוויה מזעזעת של התעללות בטיפול. ברור שאחרי דבר כזה - כמו שתיארו כאן נפגעת כואבת, רותם ואורנה - מאבדים את האמון במטפלים ואולי באנשים בכלל. הרי אם דווקא מי שאמור להיות שם במצב הכי חלש שלנו, כשאנחנו הכי חשופים ופגיעים - מנצל את המצב הזה לצורך סיפוק הנרקיסיזם והפרברטיות שלו - כיצד ניתן לסמוך בכלל?! ונכון - גם "טיפול" כל כך מתעלל ורע קשה לעזוב כשזה הדבר היחיד שישנו וכאשר כבר נמצאים עמוק עמוק בתוך הקשר עם המטפל המתעלל ובתוך ההעברה. נפגעת כואבת - את אזרת את הכוחות ואת האומץ ועזבת את הטיפול. זכותך המלאה לזכות בטיפול מרפא ומיטיב. ההפחדות והאיומים של המטפל המתעלל הם חלק מההתעללות שלו ומהניסיון שלו להמשיך לשלוט בך גם אחרי שהפסקת את ה"טיפול" איתו. זכותך לספר לכל מטפל ולמי שאת רוצה על ההתעללות שעברת, זכותך לנקוב בשמו של המטפל המתעלל. אין שום סיבה שתגני ותשמרי עליו. יש גם מטפלים טובים, ומטפלות. תפני למטפלות שעובדות עם נשים, עם נפגעות תקיפה - אני בטוחה שתוכלי למצוא מטפלת שתהיה קשובה לצרכים שלך ולטובתך גם אם כרגע זה נראה לך חסר סיכוי. אל תוותרי על החיים שלך. כל מה שהוא אמר לך על עצמך - איננו נכון. אלו דברים שנובעים מהפתולוגיות שלו. אל תהיי עם זה לבד ואל תתני לו להמשיך להרוס אותך. התפקיד של המטופל אינו לשרת את האגו של המטפל שלו, הוא לא צריך לקרוא את מאמריו ולא להתפעל מהם. הטיפול הוא בשביל המטופל. מרתיח את הדם לקרוא את התיאורים פה של שימוש כל כך נצלני וציני בידע, בכוח ובתפקיד. את הידע אי אפשר לקחת ממנו, מהמטפל המתעלל, אבל את הכוח והתפקיד - כן. אפשר לקחת אותם ממנו וצריך לקחת אותם ממנו. ואתן - אלו שנפגעו - תיזכרו בכוחות הקיימים בכן, ותשתמשו בהם באומץ ובחוכמה כדי לשקם את חייכן, כי מגיע לכן.
אין גם אין2/3/2013
איכשהו, למרות כל מה שקרה לי בחיים ועם מטפלים לסוגיהם,. אני עדיין מאמינה שבני אדם, ומטפלים בָכלל, מעונינים להיטיב. אני מסופקת לגבי המודעות של אנשים למה שהם עושים. אני מצפה מאנשי מקצוע ליותר מודעות. בשביל מה פסיכולוג לומד 7 שנים וגם מקבל הדרכה? בשביל להיות יותר גרוע ממני? בן אדם עם בעיה נפשית שכל הידע שלו מספרים?
אני חושבת שבחלק מהמצבים המטפל לא מתעלל אלא פשוט לא משקיע מספיק, כדי להיות מאד קשוב, כדי להיות מספיק מכיל. אני לא מבינה למה אדם שבחר לעבוד בזה לא עושה את כמו שצריך. ולמה הדרכה שהוא מקבל לא עוזרת לו לשים לב לחוסר ההקשרות שלו. ומה שהכי מפריע לי, כשאני מסבירה למטפל שאני מרגישה שהוא לא מספיק קשוב אלי או לא מכוון היטב, או שההסבר שלו לא מהדהד לי, זה לא מה שאני מרגישה, שאני צריכה שיקוף- והם מכחישים. זה נורא. זה מתסכל. בזכות מה האדם הזה מטפל? אם הוא לא מודע, וגם כשאומרים לו, הוא לא קולט, אז שיעבוד במחשבים, או בנקיון. אם האדם הזה לא מצליח להתחבר אלי, לפחות שיודה בזה, שיכיר בחוויה שלי- שנוצרה על ידו, שיקח אחריות לחוסר היכולת שלו. ההכחשה הזאת, זה מתסכל נורא.
אני אישית לא פגשתי מטפלים מתעללים במודע ובכוונה, אני מאמינה, גם מתוך התגובות כאן, שיש גם כאלו. וזה עוד יותר נורא.
לעזוב מטפל מתעלל זה קשה מאד. אם הוא היה מתנהג ככה בפגישות הראשונות, מטופלים היו עוזבים מיד. זה לא קורה כך. אחרי כמה חודשים, ויכול להיות גם תקופה ארוכה יותר, כשכבר נקשרים ונוצר קשר ורואים הבנה ושפה משותפת, אז המטפל מתחיל לזגזג. בהתחלה בטוחים שבאמת עשינו כנראה משהו לא בסדר ומנסים להבין במה. לוקח המון זמן עד שקולטים שהוא מתנהג אלינו לא בסדר, זה הוא. ולוקח זמן להבין שזה לא חד פעמי, וזה מה שהוא, אחרי שכל התקופה הזו נוצר בינינו קשר קרוב כל כך. וגם אחרי שמבינים גם את זה, עדיין קשה לעזוב- כי לאן נלך? לא תמיד יש קשר עם מישהו נוסף. לעזוב זה להיות לגמרי לבד. בלי אף אחד לדבר איתו אפילו פעם בשבוע. לבד, לבד, לבד.
hana hoffman2/3/2013
מתוך נסיון להבין מה שקורה כאן:. הסגנון האמפאטי , ואולי גם התוכן בפוסט של פרופ' ירושלמי יצרו כאן סוג של מרחב טיפולי (מחורר) ,ברשת. שתיקת הפסיכולוגים --למה? רוב המגיבים מטפלים בהבעה או עוס"ים. האם יש חשש לגעת שוב ב"אשמת האמהות"? אשמת האבות (מטפלים מתעללים, כאן הם גברים)? מלחמת המינים? הבלוג כאתר אינטלקטואלי גרידא?
hana hoffman2/3/2013
מתוך נסיון להבין מה שקורה כאן:. הסגנון האמפאטי , ואולי גם התוכן בפוסט של פרופ' ירושלמי יצרו כאן סוג של מרחב טיפולי (מחורר) ,ברשת. שתיקת הפסיכולוגים --למה? רוב המגיבים מטפלים בהבעה או עוס"ים. האם יש חשש לגעת שוב ב"אשמת האמהות"? אשמת האבות (מטפלים מתעללים, כאן הם גברים)? מלחמת המינים? הבלוג כאתר אינטלקטואלי גרידא?
נפגעת כואבת2/3/2013
ההתעללות שלי שאני עברתי בטיפול דומה מאד לשל חלק פה אבל אחרת. גם אני עברתי התעללות עם מטפל.
רק עכשיו אני יודעת לקרוא לזה ככה. זה היה לפני לא מעט שנים ועד היום אני פגועה וכואבת מזה ולא יכולה להפסיק לחשוב על זה ולמה זה קרה לי. וזה גם משפיע על כל הבט של החיים שלי. אני בדיכאון ולא מצליחה לתפקד, יש לי עבודה הרבה פחות ממה שיכולתי לעבוד אך אף פעם לא למדתי באקדמיה למרות שיש לי בגרות גבוהה מאד, אין לי זוגיות, אין לי ילדים משלי שזה היה חלום חיי.
איך יתכן שמטפל שסמכתי עליו, שבאתי אליו במצב של חולשה כדי שיעזור לי, שהפקדתי בידיו את היקר לי מכל: את נפשי ורגשותי הכי רכים ואישיים, שפיתה אותי לחשוב שרק טובתי עומדת לנגד עיניו – בגד בי כך, פגע בי כך, הותיר אותי כל כך נפגעת וחסרת חיים? איך יכול לקרות דבר כזה בכלל?
אני מרגישה שאני שבר כלי.
לא היה שם בכלל שום עניין מיני כמו שהוזכר פה, אבל היתה המון התאכזרות אלי, על פני כמעט חמש שנים.
כמו שדני והבנות כותבים: דרך פירושים ואמירות, דרך קור וניכור כשעשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו, דרך "עונשים" סמויים וגלויים – דרך האופן שבו כל הזמן הציג אותי כאדם רע וחלש, דרך חוסר התקווה ששידר לי לגבי חיי והאפשרות שיום אחד אוכל לפרוח.
דרך כך שכל כוונה טובה שלי כלפיו פורשה כמשהו חתרני כנגדו. דרך כעסים נוראיים ואמירות קשות ומפחידות עלי, על האופי שלי, על זה שלעולם לא אוכל להצליח בדברים שרציתי.
דרך כך שכל דרך שרציתי לבחור בה מחוץ לטיפול כדי לצמוח ולפרוח כדי להצליח ולהתקדם, כמו לימודים או עבודה, כמו תחילת זוגיות – הוא ריפה את ידי ואמר לי שלא אוכל, שאין לי את מה שדרוש, שאני עוד לא שם מבחינת הבריאות הנפשית שלי, שעדיף שלא אנסה כי בטוח אכשל. כי הוא יודע, הוא מכיר אותי. הוא רק רוצה למנוע ממני אכזבות כדי שלא אשבר. ובסוף באמת לא עשיתי כלום מרוב הפחדים הנוראיים שהוא הכניס לי לנשמה.
הוא גרם לי לאבד כל אמונה בעצמי, להאמין שאני לא שווה ולא יכולה לעשות כלום.
וגם המצב הנורא הזה שהזכרתם כאן שהמטפל כל הזמן נעלב ממה שאמרתי, או ממה שלא אמרתי, וכל דבר שאמרתי או לא אמרתי התפרש כביקורת עליו או כנועד להשפילו או לפגוע בו או לחתור תחתיו או להציג אותו באור מבזה, ויש המון דברים שפשוט אסור לדבר עליהם כי רואים שהוא לא אוהב את זה.
ובסוף כל כך נזהרתי שכמעט לא היה לי על מה לדבר כי כל דבר נחווה כביקורת עליו, או שלא עשיתי "שיעורי בית" שנתן לי אז אסור לדבר על זה כדי שלא יכעס או יעלב.
ושצריך להתפעל ממנו ולשבח אותו, כי רק אז מקבלים יחס טוב אך תמיד זמני. רק עד שבטעות שוב אומרים משהו "אסור" ומקבלים "על הראש".
ואסור אסור אף פעם להגיד שמשהו שהוא אמר עלי לא מרגיש לי נכון או לא נחווה לי כמדויק. כי אז היה כועס עלי מאד ומעניש.
נאמרו לי דברים איומים וקשים על עצמי שאני נושאת אותם כמו פצע בלב כל הזמן.
ואם העזתי להגיד שמשהו כואב לי ביחס שלו אלי, שאני לא מבינה מדוע אמר לי כך וכך – מיד היה לוקח את אותם דברים עצמם שאמרתי עליו ואומר אותם עלי. ממש באותן מילים.
זה תמיד הזכיר לי קצת את ימי הגן כשהילדים היו אומרים לי "הכל עובר עלייך ו-XXX בידייך".
ואני לא הולכת לטיפול אחר כי המטפל איים עלי בסוף הטיפול שלא אלך וגם כי אני פחדת להיפגע שוב.
כי הוא ידע שאם אלך אספר את מה שקרה. הוא אמר לי שאם אלך זה יוודע לו כי המטפלים כולם מספרים לכולם כשמקבלים מטופל חדש שהיה בטיפול אצל מישהו.
וגם איים איומים שאני מפחדת שהוא יממש אותם.
בעיקר כי אני ממש מפחדת לסמוך על אדם אחר עכשיו. ואם יקרה אותו דבר? ואם אפול שוב על מטפל שיפגע בי בדרך כזאת או אחרת?
אני כבר לא סומכת על אף אחד יותר ולא אתן לשום אדם חדש להתקרב אלי כך כדי לא להפגע עוד פעם, רק אלו שתמיד היו איתי מאז שאני קטנה ואני יודעת שהם לטובתי, הם ישארו איתי.
אורלי בורג1/3/2013
התעללות בטיפול. בתגובות למאמרו של פרופ ירושלמי מצטיירת דמות סטראוטיפית של מטפל/ת מתעלל/ת קיצונית ואולי אפילו במודע מישהו שמאופיין באכזריות בפוגענות ובהתעלמות מצרכיו של המטופל. יש כאן דינמיקה בינאישית של שני אנשים פגועים שאחד מהם בעמדה נעלית סמכותית ושמורה והשני חשוף פגיע ולא מצויד בכלים שמאפשרים לו לשמור על עצמו.
איכשהו, אולי מתוך חשיבה נאיבית שלי אני מאמינה שרוב המטפלים רוצים לעשות עבודתם נאמנה, לסייע לתמוך ולעזור למטופל לצמוח ולגדול ככל שביכולתם.
אני מניחה, שהפגיעה היא לא מכוונת ולא מודעת לשני הצדדים ואולי דווקא במקרים אלה פגיעתה קשה יותר כי המטופל לא ער לה. התהליך הטיפולי הוא כל כך מורכב ועדין, מעורפל טעון רגשית מושפע מתהליכים שקורים בתוך החדר ומחוצה לו.
עולה השאלה אז איך בכל זאת אפשר להעריך האם בטיפול התרחשה התעללות?
אם הדברים הם כל כך מורכבים, למה לא פותחו כלי הערכה שיכולים להיות נגישים למטופלים במסגרות הפורמליות כמו קופת חולים, אוניברסיטאות, מרפאות? (אולי כי למטפלים זה לא נוח?)
אולי טיפול בשניים - על ידי שני מטפלים? מה שיאוורר מעט את מה שקורה בחדר הטיפולים? (אבל לוקח סיכונים אחרים)
למה מטפלים מתנגדים על כך לזה?
אשמח לקרוא מה כולם חושבים על כך.
איילה ירדני1/3/2013
מזעזע ומקומם. קהילה טיפולית – פקחי עיניים ותתעוררי.
אורנה ורותם היקרות, מזעזע, מכאיב, מטלטל ומקומם לקרוא את תיאוריכן. מהתיאור המפורט של רותם נראה שמדובר בהתעללות מתוחכמת, ברשת קורים שנרקמה אט אט בסבלנות פרברטית, כזו שלוכדת את המטופלת בתוכה תוך כדי שימוש ציני ב"פגיעות של המטפל בילדותו", כמו שכותבת רותם.
וזה מוביל לאופן בו נפתח כאן הדיון במטפלים שמתעללים במטופליהם: אורנה שואלת מה יכול לגרום למטפל לנהוג כך במטופלת. הניסיון הוא להבנה מאיפה דבר כזה צומח, משום שהדעת אינה יכולה לשאת את הזוועה, את ניצול הכוח, הידע והתפקיד. הרי לא יכול להיות ש"סתם" הוא מתנהג ככה, כנראה שהוא סבל מחסך זה או אחר, כנראה שהוא באמת פגוע מילדותו. אלא ששום פגיעוּת ושום פתולוגיה קשות וחמורות ככל שיהיו – והמטפל המתואר כאן בהחלט נשמע פתולוגי – אינן מהוות צידוק לניצול רגשי ו/או מיני של מטופל/ת. הן אינן מהוות צידוק והן אינן כאלה שיש לחתור להבנתן מתוך חמלה או רחמים. המטפל הפגוע משתמש בפגיעוּת שלו עצמו כדי לפגוע במטופלים שמעצם היותם מטופלים נמצאים – תמיד – במצב פגיע. ישנן כאן תגובות שכותבות שלא כל המטפלים כאלה ושעל המטופלות הנפגעות לעזוב את הטיפול ולפנות לטיפול אחר. ודאי שלא כל המטפלים כאלה. רובם המכריע לא. ואני מתארת לי שאם וכאשר המטופלות הנפגעות מצליחות לאסוף די כוח כדי לעזוב את מסכת ההתעללות במסווה של טיפול – הן אכן פונות לטיפול אחר, שבו – סביר להניח – הן מנסות לשקם את נפשן. כך שמן הסתם ישנם מטפלים – שהם טובים ונפלאים – שיודעים על זהותם של המטפלים המתעללים. ויחד עם זה – הם שותקים. סביר להניח ששתיקתם היא מפאת חיסיון טיפולי ומן הסתם אינם יכולים לחשוף את שמם של המטפלים המתעללים ללא הסכמתן של המטופלות. זאת סוגיה מורכבת. אלא שיש להתמודד עם המורכבות הזאת.
אורנה כותבת שהמטפל שלה הוא סדרתי בדפוס ההתעללות שלו שחוזר בפגיעה במטופלות נוספות. השתיקה נמשכת, והמטפלים המתעללים ממשיכים להתעלל במסווה של טיפול. תחת כותרת אמורפית זו הם רשאים לכאורה להגיד דברים איומים ופוגעים, לעוות את דפוסי החשיבה של המטופלת על אודות עצמה, לתת לה להבין שהיא אדם איום ונורא שבה האשמה.
אורנה ורותם היקרות ונפגעות אחרות – אינכן אשמות. אני בטוחה שהגילוי שיש נפגעות נוספות – הוא מטלטל, ויחד עם זה יש בו הקלה – כי הוא מסיר משהו מתחושת האשמה.
אני מתארת לי שאתן מפחדות מאד להתלונן, כמו בכל מנגנון של התעללות נפשית, שבה התוקף מאיים ובה בעת מגייס את לבכן להבנת פגיעותו והמסכנוּת שלו. אני יודעת שהגשת תלונה דורשת כוחות בלתי משוערים, האומץ להתעמת עם השדים הללו בפנים ובחוץ, ההתעסקות הבלתי פוסקת בכאב הזה, שמן הסתם אתן מעדיפות לשכוח. אבל אני מתארת לי שזה כאב שאי אפשר להסיט אותו ואי אפשר לשכוח אותו. ובינתיים – נפגעות נוספות ממשיכות לעבור "טיפולים" שכאלה אצל המטפל.
המטופלות שנפגעו זקוקות לכוחות עצומים על מנת להתלונן. לכם – המטפלים שיודעים – יש את הכוחות האלו. הלוואי ותצליחו לפעול להגשת תלונה, לחשיפת שמותיהם של המטפלים המתעללים, לגרימת קלון ובושה להם ובעיקר לכך שלעולם לא יחזרו לטפל.
אורנה ורותם – חזקו ואמצו. אני חושבת שבדברים שכתבתן כאן מעל גבי האתר יש הרבה מאד אומץ וכוח.
עדי נוימן1/3/2013
כואב, מזעזע ומטלטל לקרוא את דברייך רותם ואת דבריהם של אחרים פה. הדעת אינה סובלת להתחיל להבין בכלל מה שעברתם.
אני מקווה שאת ואנשים אחרים שנפגעו מהמטפל שלהם ידעו לעזוב בסופו של דבר וללכת לטיפול אחר,
טיפול מיטיב ואחראי על ידי אדם חם, אכפתי, מכיל ואתי. אדם שלא יפגע בכם לעולמים כי רוב המטפלים הם אנשים אוהבים ומיטיבים ששמו להם למטרה בחיים לעזור לזולת ולעולם לא לפגוע, לנצל, ולהרוס כך.
אנא מכם, אל תישארו עם הזוועה הנוראית הזו לבד!
אל תאבדו תקווה ואמונה במטפלים, כי לא כולם כאלה.
אני מקווה גם שתגייסו אומץ ותתלוננו על המטפלים הפוגעים כי חייבים לעצור את הזוועה הנוראית הזו מלהמשיך.
אני מתביישת להיות חלק מהקהילה הטיפולית שלא מקיאה מתוכה אנשים כאלו, ואם היתה לי מטופלת כמותך/כמותכם הייתי עושה הכל לעזור לה אך גם למגר את התופעה.
בתור מטפלים יש לנו אחריות על הנעשה בקירבנו.
אני שולחת לכל הנפגעות והנפגעים חיבוק גדול בשם הקהילה הטיפולית ורוצה להגיד לכולכם: רוב המטפלים אינם כאלה! אנא אנא העזרו במטפלים אחרים כדי לנסות להקטין את הנזק הנפשי האיום שנגרם לכם, כדי לפחות למזער את החוויה הנוראית שחוויתם ואת השלכותיה האיומות על נפשכם.
אתם לא אשמים!
רותם ברק1/3/2013
דמות המטפל המתעלל. דמות המטפל המתעלל יכולה מאד להטעות.
בחיי היום היום במקום עבודתו יתכן ואינו נחשב כאיש אלים או איש זועם, כפתיין או כפרברטי,
הוא יכול להיות איש עדין ורך דיבור, רגיש ואמפתי לכאורה.
מסוג האנשים שאחר כך יאמרו לך עליהם: "הוא? קצת קשה להאמין", בעיקר מי שאינו מכיר אותו היטב על פני שנים רבות.
את הזעם הנורא שלו עלייך, על חטאים שלעולם לא תדעי מה הם, לא תמיד יוציא בצעקות, רק לעיתים נדירות, אלא לרוב בדיבור שקט ומאופק, שאכזריותו תחתוך את ליבך כבסכין.
הוא ישקול כל מילה, יברור רק את אלו שכואבות במיוחד לך, כי הוא מכיר אותך טוב יותר מכל אדם.
זו את שסיפקת לו את הנשק: בכך שבטחת בו ונחשפת בפניו, שסיפרת לו את הנקודות הכי כואבות ורגישות שלך, שחשפת את דם ליבך ומר יגונך.
אם יחסו אלייך נוראי, מכאיב, משפיל וכואב, הזהרי שלא לומר לו זאת, אל תגלי לו כמה כואב לך. הוא לא אוהב את זה ואת תשלמי אחר כך ביוקר.
אך הוא יראה לבד שהצליח לפוגע בך, ואת תראי למרבה הזוועה שלך שהוא נהנה מזה.
אחר כך יבקש סליחה, יבטיח באותות ובמופתים שלעולם לא יפגע בך יותר, שהוא לא יודע מה קרה לו, שזה מרוב שאכפת לו ממך, ואת תאמיני לו שלעולם לא יעשה זאת שוב ורק תרצי שוב שיקשיב לך ויגיד שאת נפלאה.
כתביו בספרות המקצועית מתארים מטפלים נפלאים ונהדרים – רכים מכילים ואכפתיים. הלב שלך יתנפץ לאלפי רסיסים כשתגלי שהוא אינו כזה, שזו היתה רק אחיזת עיניים, ליבו כאבן.
את יודעת שמטפל אינו אמור להחמיא לך כל הזמן ולהתפעל מכל מילה שלך, לגעת בך בחיבה, ללטף את תלתלייך ברוך – אך כשהוא עושה זאת זה איכשהו מרגיש כיף ונכון. הוא הרי כל כך מוסרי תמיד: מקפיד על קלה כעל חמורה, לעולם לא יאפשר לך להישאר בחדר יותר משנייה אחרי תום 50 הדקות.
בעצם כן, רק אז שרצה שתגעי בו, בידייך או בפיך, זה לבחירתך, ואמר שהזמן הזה הוא "על חשבונו".
אין גם אין28/2/2013
איזו כתבה, ואיזה דיון.. גם זה וגם זה, מוכר יותר מדי.
מה עם מטפל שלא מצהיר על עצמו ככזה, אבל מנצל עמדת חולשה של אדם אחר, כדי כאילו לטפל בו?
ויחד עם זאת, יש גם מטפלים אחרים. למי שעבר "טיפול" מהסוג הזה. זה לא מוכרח להתנהל ככה, וזה לא אנחנו אשמים. זה המטפל שלא בסדר. ויש מטפלים טובים. בינתיים היתה לי אחת כזו.
רותם ברק28/2/2013
זאת בדיוק ההתעללות בטיפול שאני עברתי, מה שאתם מתארים פה!. תודה רבה לכל מי שכתב פה על משהו שעד היום היה "הסוד" הנורא שלי, שחשבתי שרק אני עברתי דבר כזה איום וקשה שמחק לי את האישיות ואת שמחת החיים שהיתה לי. טיפול שבמקום לטפל הרס וקילקל ואף פעם לא אהיה שוב אותו אדם תמים ושמח שהייתי קודם. וחשבתי שעברתי את כל זה בגלל שאני מאד קשה או מוזרה או מופרעת או חולה, כי ככה המטפל תמיד אמר לי או נתן לי להבין.
ופתאום אני קוראת את דבריכם פה ואתם ממש "מדברים אותי" מילה במילה. זה מרגש בצורה מפחידה ממש. כאילו שהייתם שם איתי. כאילו שאתם, אורנה, דני פוקס ואנונימה ואחרים – ישבתם איתי בחדר הטיפולים ובדיוק עברתם את אותו הדבר איתי. זה פשוט מדהים.
זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שעברתי, מילה במילה. זאת הקלה לקרוא שיש עוד אנשים שמבינים מה קרה לי, ושזה לא רק אני בגלל שאני כזאת.
בכל פעם שהייתי מעיזה להגיד בטיפול שמשהו לא מרגיש לי בסדר וקורים פה דברים קשים ונוראיים, המטפל היה מתרגז ואומר לי דברים איומים על עצמי ומסביר לי למה זה הכל אשמתי ולמה כשאני מרגישה שהוא מתעלל בי, אני פשוט משליכה עליו "יצוגים פנימיים" שלי מאנשים שפגעו בי בעבר, כמו שאת כותבת אנונימה.
כל דמות בחיים שלי בעבר ובהווה הוא לקח והשחיר וניסה להראות לי כמה כולם שונאים אותי בעצם.
אורנה בדיוק כמוך המטפל שלי כל הזמן רצה שאתפעל ממנו, ממה שהוא אומר, ממה שהוא כותב, ממה שהוא עושה בחיים, מכל מילה שלו וממי שהוא, ואם לא התפעלתי מספיק היה מתנכר אלי או אומר לי דברים מאד קשים על עצמי.
מכל מילה שלי שנאמרה בתום לב מתוך הערצה אליו, הוא היה פתאום נעלב ואומר שאמרתי את זה כדי לפגוע בו או להקטין אותו או להשפיל אותו ושאני מתנשאת ואם לא טוב לי אז אפשר לסיים את הטיפול. ואני בכלל לא התכוונתי לדברים כאלה ההפך. ואז הייתי מקבלת גם עונשים של שתיקה או כעס, בדיוק כמוך אורנה.
לפעמים היה אומר שאני נהדרת ומקסימה ויפה, שאף פעם לא היתה לו מטופלת כזאת, שהוא מאד קשור אלי ואף פעם לא הרגיש ככה אל מטופלת, ואז אם הייתי עושה משהו שהרגיז אותו או לא מספיק "מתחנפת" אליו, היה הופך בשניה אחת לקר ומרוחק ומנותק לגמרי, או שהיה מתחיל להתעצבן עלי ולהגיד לי דברים נורא קשים על כמה אני מופרעת, וקשה וחולה ושאין לי תקווה ושהוא כבר מתיאש מהטיפול הזה ואף אחד אחר לא יצליח אף פעם לטפל בי.
ואז הייתי עושה הכל הכל, גם דברים שממש לא רציתי לעשות, כדי שהוא שוב פעם יאהב אותי ויגיד לי דברים טובים.
ממש התמכרתי למילים הטובות שלו והייתי כמו אישה מוכה: מוכנה לעשות הכל כדי לחזור לטוב הזה שלא קיבלתי משום אדם אחר אף פעם. לא ככה. אף אחד אחר אף פעם לא אמר לי שאני כזאת יפה ומעניינת וחכמה וכל מיני דברים כאלה שהמטפל אמר לי, וגם שהוא אף פעם לא פגש אישה כל כך מרגשת כמוני. ואני רק רציתי לשמוע את זה עוד ועוד.
אבל תמיד אחרי זמן קצר היה בא הכעס עלי ואז הוא היה אומר דברים איומים.
אחר כך הוא היה מבקש סליחה שפגע בי, אומר שאני חייבת להבין שהוא אדם פגוע מילדותו ואני צריכה להבין אותו ורק אני מבינה אותו כך, ורק איתי הוא מספר לי דברים כאלה עמוקים על עצמו ורק עלי הוא סומך. והייתי נמסה מיד ובוכה וסולחת ואוהבת ומקווה ששוב יתיחס אלי יפה כמו פעם. רק שההתייחסויות היפות הלכו והתמעטו והכעס עלי דווקא התגבר, למרות שניסיתי "להתנהג יפה" ולא לעשות דברים שירגיזו אותו ולא לדבר על נושאים שהוא לא אהב שאני מדברת. אבל לאט לאט זה נהיה יותר ויותר קשה, כי כל דבר כבר הרגיז אותו או השפיל אותו או העליב אותו.
תודה שאתם בכלל כותבים על הדבר הזה, אני מרגישה פתאום שאני לא לבד בעולם.
hana hoffman28/2/2013
גם הפרק הזה היה מענין, קריא וברור.. מענין גם שהוא עורר דיון שנוגע למטפלים ומדריכים, מטופלים ומודרכים. ואכן, הפורטרטים והאיפיונים שהם תולדות של היעדר התקשורת האמהית המתואר, יכולים להתאים גם לאלה שפונים למקצועות טיפוליים, ואף לאנשים עם פגיעות חמורות הרבה יותר מן המתואר בפוסט. אהבתי את ההימנעות משפה דיאגנוסטית.
אנונימה עלמוני28/2/2013
חולשת המטופל-מאחורי דלתיים סגורות,מצוי בחוסר הבנה לפשר התהליך ומוצע לו מעטה סודיות ש'יגן' עליו. האם התנאים הללו לא מזכירים מצע לסוג אחר של זוועות ועוולות? אולי לא במקרה. זאת בעיה קשה כי הסיטואציה הטיפולית היא שתהליך שמתרחש הרחק מעין בוחנת נוספת שתוכל לבקר ולשפוט את המתרחש. כאשר לא מדובר בהתעללות מינית גלויה אלא נפשית סמויה, אין דרך להציג הוכחות חותכות וזה נותר בגדר טענה של מטופל מול 'תפיסה מקצועית' של מטפל. ומילה של מטפל תמיד נחשבת יותר הרי הוא הסמכות המקצועית. מקסימום יוכל לטעון שהמטופל משליך עליו השלכות מייצוגים מופנמים מהעבר ולכן ראה בו 'אובייקט רע' ללא הצדקה. מי כמוני יודעת איך זה מרגיש שהתנסות טיפולית בלתי מטיבה הורסת את היכולת להקשרות רגשית להבא כי מנגנוני ההגנה מתהדקים, פוגעת ביכולת לסמוך- והנורא מכל- שהמילים וההתייחסויות הלא מותאמות והפוגעניות הללו ממשיכות להדהד ולהדהד בזכרון ובנשמה הרבה אחרי שעוזבים את 'הטיפול', מצלקים אנשים!. מטופלים הם לעיתים בחזקת קורבנות של ממש בעל כורחם משום שיחסי הטיפול אינם יחסי כוחות שיוויונייים. וזה מקור הבעיה עצמה- מפה זה מתחיל. יש מקום לחשד סביר שמי שבוחר במקצוע הזה מסבובב עם צורך נרקיסיסטי לאכוף את הפטרנליזם של עצמו של פני אחרים. את הטעויות והכשלים בוחנים אחרי זה בדיעבד. מעורר בי שאת נפש. היכן האחריות? כמו כן שיהיה ברור- להתיימר לטעון בפני מטופלים ש'ייצוגי מציאות' הם בחזקת מציאות ממשית זה לזלזל באינטיליגנציה של אנשים. מוטב שמי שבאמת רוצה לעזור לבני אדם ימקד את כוחותיו במגביל לניתוחי הנפש הפנימיים האלה גם בעשייה למען הקטנת הפערים במישורים הקונקרטיים (כן! ק-ו-נ-ק-ר-ט-י-י-ם !!!) כי אין השניים נפרדים באמת זה מזה. וכמובן שלא ימשיך להתעלל רגשית ולבזות במישרין ו/או בעקיפין בני אדם שפנו מתוך תום לב בתקווה לקבלת סיוע נפשי חיובי.
מטופלת בע"מ27/2/2013
התעללויות רגשיות סמויות בטיפולים- יותר נפוץ ממה שנדמה [ל"ת].
תמי וילדמן27/2/2013
מעניין!. זה מאד מעניין, חשוב לדעת וגם עצוב.
אל מול הפנטזיה של המטפל התומך, דואג, מכיל, מקבל, מודע; זה שיש ביכולתו להעביר חווייה מתקנת למטופל, ובהקבלה המדריך או הסמכות האחראית בה תולים ציפיות, תקוות ואמונות, מופיעה המציאות הכואבת הזו.
דני פוקס27/2/2013
לתמי ושחף. תמי היקרה, תודה על ההבהרה.
את כותבת: "אני מקווה שנצליח כולנו, מטפלים, מדריכים ומנהלים לנשום עמוק ולפעול באופן של שיקול דעת ובעיקר מתוך ידיעה שפעולות, מעשים ואף אמירות, עלולים לצערנו גם לפגוע, לערער או להרוס."
אני מצטרף בכל ליבי לתקוותך ותפילתך זו!
אלא שמהספרות המקצועית וגם מהנסיון הקליני אנו למדים שלעיתים קרובות מטפלים מתעללים אינם יכולים למרבה הצער פשוט "להחליט" שלא להתעלל. כמובן שהם אינם רוצים בכך, אלא מכניזמים לא מודעים וארכאיים, הקשורים באמת כנראה לינקות ולילדות המוקדמת כפי שהוזכר בפתח הדיון כאן, ולפרסברציות ישנות ועכשוויות, מאלצים אותם לחזור שוב ושוב על ההתנהגויות המתעללות, עם מעט או ללא יכולת לשלוט בכך.
תודה לך שחף על ההערה המעניינת. אני מסכים כי לעיתים קרובות מטופל שחווה בינקותו כשלים של ההורה שלו להיות הורה "good enough" – ואפילו מטופל שחווה בילדותו או בעברו התעללות ממש, הוא הקורבן "האידאלי" להתעללות בטיפול ובכלל. גם בזוגיות, אגב. שהרי מטופלים שלא חוו הזנחות והתעללות, לרוב פשוט יעזבו טיפול (או זוגיות) כשרק מתחילים סימני ההתעללות הראשונים. ואילו אלה שכבר מכירים דינמיקה דומה מילדותם או ינקותם, הם אלה שיתקשו לעזוב. גם הם, כמו המטפל המתעלל, משחזרים כאן לעיתים קרובות דרמה ישנה מעברם.
שחף רם- און בלטשטיין27/2/2013
הקבלה קטנה שעלתה לי תוך קריאת תגובתך המעניינת, דני-. דיברת על חלוקה בין התעללות גלויה וסמויה, כאשר האחרונה נוגעת להתעללות אפשרית של מטפל במטופל. ישנה הקבלה ברורה בין דבריך לאותה ההתעללות הסמויה של אותה האם שמדבר עליה פרופ' ירושלמי לאורך שלושת הפרסומים בנושא זה. עכשיו נותר לדמיין לעצמנו מה קורה אם אדם שהתעצב בדמות אמא שכזו מגיע לטיפול ואז נתקל במטפל מתעלל....
תמי וילדמן27/2/2013
לדני היקר. תודה על התייחסותך לתגובה, בהחלט מעניין לקרוא את דבריו של פרופ' ירושלמי בנושא מדריכים, מודרכים, העברות והעברות נגדיות שבתוך ההדרכה.
בנושא הסמכות בעבודה, כוונתי היא לכך שלא פעם במקום עבודה המגדיר עצמו טיפולי או שיקומי, מנהל/ת עלול/ה להפעיל כוח המערער את דרכו/ה של המטפל/ת. לדוגמא, נתקלתי במקרה שבו מול משתקם במצב תוקפני המנהלת עצמה נכנסה למצב היסטרי והאשימה את המטפלת בכך שהיא 'מזדהה רגשית ולא מצליחה להתנהל מול הסיטואציה', בעוד המנהלת עצמה היא זו ש'התערערה' מהמצב וחשה קושי לראות את המצב בעיניים צלולות. ולצערי הרב קיימות עוד דוגמאות לעניין, דוגמאות שעלולות לפגוע ולערער את דרכם של המטפלים.
אני מקווה שנצליח כולנו, מטפלים, מדריכים ומנהלים לנשום עמוק ולפעול באופן של שיקול דעת ובעיקר מתוך ידיעה שפעולות, מעשים ואף אמירות, עלולים לצערנו גם לפגוע, לערער או להרוס.
דני פוקס27/2/2013
לתמי: למה כוונתך ב"סמכות המשליכה השלכות שווא ועלולה לפגוע מאד במטפל עצמו. לתמי היקרה,
מסכים איתך מאד שגם למדריכים יש פונטציאל להעלל במודרכים שלהם בדרכים שונות, גלויות וסמויות, וגם זה נושא חשוב ורגיש מאד. על כך הרחיב כזכור פרופ' ירושלמי במאמרים קודמים שלו.
אינני יורד לסוף דעתך כשאת כותבת על עוד סוג של התעללות של "סמכות המשליכה השלכות שווא ועלולה לפגוע מאד במטפל עצמו". למה כוונתך?
תמי וילדמן27/2/2013
עוד התעללות. בהמשך לדיונכם על התעללות של מטפל במטופל, לצערנו הרב במקצוע מתקיים עוד סוג סמוי וכואב מאד: כזו של מדריכים במודרכים, או כזו של סמכות המשליכה השלכות שווא ועלולה לפגוע מאד במטפל עצמו.
דני פוקס27/2/2013
על ההתעללות הסמויה מהעין ועל סכנותיה. אורנה ועדי, הדיון שלכן חשוב מאין כמותו. טוב שאתן מעלות כאן נושא קשה שלא מרבים לדבר בו.
התעללות של מטפלים במטופלים הוא נושא לא רק חשוב ולא חקור דיו, כפי שמציינת עדי, אלא גם נפיץ ומסוכן – מסוכן לנפשו/ה החשופה והרגישה של המטופל/ת בסיטואציה הטיפולית. בעיקר מפני שהמטופל עובר לפעמים התעללות מבלי לדעת זאת כלל וגם מפני שהוא במצב רגרסיבי ופגיע, חסר הגנות וחשוף לחלוטין ליחסו של המטפל אליו.
בדומה לאופן בו פרופ' ירושלמי מתאר פה את התינוק החשוף לכשלי ההתקשרות של אימו ולנזקיהם הנוראיים, כך בדיוק גם המטופל/ת מול המטפל/ת שלו.
לדעתי חשוב להפריד פה לכן בין התעללות רגשית בטיפול נפשי, לבין התעללות מינית. למרות שבפועל יש למרבה הצער מטפלים העושים את שתיהן גם יחד.
התעללות מינית, למרות הנזק הקשה שהיא עלולה לגרום למטופל/ת, היא לרוב התעללות גלוייה. המטופל יודע בדרך כלל, אם כי לא תמיד, שנחצו פה קווים אדומים ושקורים דברים אסורים.
בעוד שהתעללות רגשית בטיפול היא לרוב סמויה. בחסות יחסי ההעברה נעשה ניצול נוראי של התלות והרגסיה של המטופל/ת במטפל/ת ושל המצב הפגיע והחשוף של המטופל בסיטואציה הטיפולית. לכן במידה מסוימת היא חמורה לדעתי פי כמה.
כך למשל אפשר מאד להתאכזר למטופל בכל מיני דרכים סמויות כשהמטופל אינו מבחין ישירות בהתעללות ורק מרגיש בסופה מאד חסר ערך עם SELF פגוע ביותר:
דרך פירושים אכזריים שהמטופל לא מבין שהם תוצאה של השלכות של המטפל הזועם.
דרך אבחנות קשות, כמו שאת מתארת, אורנה.
דרך התעלמות מצרכים מדוברים ולא מדוברים של המטופל.
דרך יחס לא אמפתי, לא חם, לא מכיל, לא מעודד, לא אוהד שאינו מדובר באופן גלוי אלא עובר רק בקור, הסתייגות או ריחוק של המטפל.
דרך השלכת קשיים ואכזבות של המטפל על המטופל והאשמתו בבעיות הקורות בכאן ועכשיו.
דרך עלבון נרקיסי של המטפל, כשנכשל המטופל לספק לו מספיק אספקה/הזנה נרקיסית, ואז לעיתים הענשה, כפי שאת מתארת אורנה, שהיא תולדה של זעם נרקיסי ונקמנות.
דרך ניתוק רגשי של המטפל בתגובה ל"אכזבות" שלו מהמטופל.
ועוד ועוד.
קשה בכלל להתחיל להעריך תוצאותיו ההרסניות של הנזק הענקי שהתנהגויות כאלה גורמות למטופל. אין ספק שהן מתבטאות בנזק גדול לדימוי העצמי, למבנה ה-SELF של המטופל, ולאופן בו הוא תופס את האחרים המשמעותיים בחייו, את עצמו, את ערכו, את משמעות החיים ועוד.
זוהי תופעה חמורה מאין כמותה לדעתי, אך קשה ביותר לטפל בה כי המטופלים לרוב לא מדווחים ולא מתלוננים. אם הם בכלל מבינים איזה התעללות הם עוברים, הם לרוב פשוט עוזבים בשקט את הטיפול ובמקרה הטוב הולכים לטיפול אחר. רבים מהם פשוט יסיקו שטיפול נפשי הוא דבר קשה ואיום, שאין לסמוך יותר על אנשים קרובים, ולא יפנו עוד לטיפול נפשי.
במקרה הגרוע הם גם ייסגו מיחסים קרובים עם אנשים בכלל, ויזהרו מחשיפה וקירבה.
גם אם היו מתלוננים, הרי שועדות המשמעת לרוב לא ערוכות להעריך התנהגות ונזק מסוג זה. הן בנויות יותר להעריך עברות מסוג של הטרדה מינית כי שם הדברים הם דיכוטומיים של שחור או לבן, קרה או לא קרה. וכאן מדובר על תחום אפור ועל מילה כנגד מילה.
גם בטיפול הבא, אם המטופל בכלל מגיע לכזה, קשה מאד לטפל בנזקי ההתעללות שחוו מטופלים אלה בטיפול הקודם. בין השאר כי העצמי הפגוע של המטופל בנוי באופן שהוא משולב מהמון אמירות והתנהגויות של המטפל, לפעמים לאורך שנים, לצד עוד התנסויות בחייו של המטופל, בלי שהמטופל יודע לומר זאת ולהצביע על ההתנהגות הפוגענית והמזיקה – ככזו. הוא אינו יודע כבר להפריד מה מתחושותיו הקשות כלפי עצמו, כלפי האחרים המשמעותיים לו וכלפי החיים - מקורו באמירות והתנהגויות של המטפל ואילה.
תודה שהעלתן למודעות נושא חשוב זה.
עדי נוימן27/2/2013
לאורנה כץ: על התעללות של מטפלים במטופלים וחסכים מוקדמים. אורנה את מתארת פה תיאור מזעזע וחמור של דינמיקה קשה מול מטפל שחרג על פי התיאור שלך מכללי אתיקה רבים.
ניכר שעברת חוויות איומות מולו.
האם יש קשר בין התנהגות מתעללת של מטפלים להעדר התקשרות אימהית או לחסך הורי מוקדם כפי שמתואר בבלוג? זהו נושא חשוב מאד שלא חקור דיו לדעתי.
התשובה בגדול היא כן, אך אני חושבת שהיא יותר מורכבת מחלוקה פשוטה לסוגי חסכים מוקדמים או העדר התקשרות אמהית. בכלל ידוע שאנשים מתעללים חוו לא פעם לא רק חסכים מוקדמים אלא גם התעללות בעצמם, אך לא תמיד.
לגבי התעללויות באופן כללי שמקורן בהפרעת אישיות נרקיסיסטית למשל, וגם לעיתים באישיות סדיסטית או אנטי חברתית, הדעות לגבי השפעת הסביבה המוקדמת בהתפתחות הפתולוגיה, לא חד משמעיות ומשתנות גם ממקרה ספציפי אחד לאחר.
אני מציעה לך לקרוא את המאמרים והספרים הבאים שיתנו לך ודאי תשובות מסוימות לשאלתך החשובה:
Intimacy‐Anger and Insecure Attachment as Precursors of Abuse
של Dutton, Saunders. Starzomski ו- Bartholomew משנת 2006.
Dutton, D. G (1998). The abusive personality: violence and control in intimate relationships. New York: Guilford Press
Attachment theory and research applied to the conceptualization and treatment of pathological narcissism
של Bennett משנת 2006
Glen O. Gabbard (1989). Sexual Exploitation in Professional Relationships
Phenotypic description of pathological narcissism across clinical theory, social/personality psychology, and psychiatric diagnosis
של Cain, Pincus, Ansell משנת 2008
כל הנושא הרגיש של מטפלים המתעללים במטופלים שלהם, למרות חשיבותו העצומה, חקור מעט מאד למרבה הצער, מפני שזו אוכלוסייה שקשה לחקור אותה. הם לעיתים קרובות מכחישים את ההתעללות ובוודאי שאינם מעוניינים להחקר על ידי קולגות שלהם.
אורנה כץ26/2/2013
איזה סוג חסך הורי חוו מטפלים המתעללים במטופלים שלהם. המאמר מאד מענין ומעלה לי שאלה. שלושת הסוגים ובעיקר הסוג השלישי של תגובה לחסך הורי מוקדם שאתה מתאר פה, מזכירים את כתביה של הפסיכולוגית הפולניה אליס מילר בפרט בספר "הדרמה של הילד המחונן".
שם מתוארים פסיכולוגים ומטפלים רגשיים שבשל חסך הורי מסוים מאד בילדותם, של ההורה הנרקיסיסטי על פי רוב, מפתחים חיישנים רגישים לצרות של הזולת והתכווננות כזו, כפי שאתה כותב, לאחר.
אולם על פי מילר התכווננות רגישה זו לצרכי האחר, אינה אמפתיה אמיתית, אלא כפי שמתואר אצלך, דרך לשרוד את ההעדר ההורי ולנסות לשחזר את הדרמה של ינקותם שוב ושוב, בתקווה לקבל אהבת אמת.
מילר טוענת שמטפלים אלה עלולים לעשות שימוש נרקיסיסטי מזיק במטופל לשם מילוי צרכיהם שלהם.
זה מעלה שאלה מדאיגה לגבי מטפלים המתעללים במטופלים שלהם.
אני חוויתי בטיפול נפשי שעברתי התעללות שבה המטפל נהג לתקוף אותי מילולית, לאבחן אותי בלפחות 7 אבחנות איומות שהשתנו מפעם לפעם (אין כמעט ב-DSM אבחנה קשה שלא קיבלתי ממנו), לתקוף את האהובים לי, לדרוש ממני שאתפעל מפירושיו ואם לא התפעלתי הפך קר ומנוכר או עויין ותוקפן, לדרוש שאקרא את מאמריו, וגם פה אם לא התפעלתי מספיק לרוב היה מעניש אותי בדרכים שונות, כמו למשל לבטל פגישות או להתיחס אלי לא יפה, ולאיים עלי פן אספר על מעשיו. בסוף עזבתי כמובן אך נותרתי מאד פגועה.
לא מזמן נודע לי שאינני היחידה שעברה אצל אותו מטפל "טיפול" דומה מאד והדפוס הוא דפוס סדרתי כנראה.
מעניין אותי האם יתכן שאותו מטפל סבל מאחד משלושת החסכים שאתה מתאר פה ולכן נהג כך, או מה בעצם יכול להביא מטפל לנהוג כך במטופלת?
