היכנעות ובדידות – דרמה של שייכות והיתלשות
רינה לזר
אני מתחילה את כתיבתי בהתלבטות לגבי הסוגה שבה אכתוב. אנו מצויים במלחמה זו כבר למעלה משנה, והימשכותה הופכת לעובדה קבועה - עובדה ממוטטת נפש. מצב חיים כאוב זה מעורר רבים מאתנו להתבונן באופן שבו אנו נמצאים בו. זו בעצם פעולה הישרדותית עבור מי מאתנו הפועלים בתחום הטיפולי, ולכל מי שהחשיבה המתבוננת משמשת לו עוגן לנפשו. מכאן, הכתיבה שאני כותבת היום לא תהיה כזו שטוענת טענות מבוססות היטב, אלא כזו שמנסה לצייר תנועה נפשית, לרשום רשמים ולתת מובן לחוויה אחת – חוויה הנכתבת/מוארת פחות בהקשר לחבלה הנוראה ולדאגה הנוראה שמלווה אותנו במידות שונות.
אני מדברת על חוויית הבדידות – זו הנחווית בימים אלו, שבהם אנו מצויים במלחמה הן מבחוץ והן מבפנים, ומתפקדים כקולקטיב ישראלי בימי משבר. מדובר בתחושה של משפחה (מסוכסכת ומפולגת) המנסה בדרכים שונות וקשות (לשני הצדדים) לשמור או לשנות את המקום הזה, כך שניתן יהיה לחיות בו חיים שראוי לחיותם. אך בתוך היחד ובמהלך המאבק, הבדידות לא מתפוגגת. להיפך, היא דווקא מועצמת. ייתכן שזו חוויה שלא רבים חשים בה בעוצמה שאני חווה אותה אישית, וגם כזו שאני מדווחת עליה אצל מטופליי וחבריי – בייחוד אצל אלו שמוחים נגד המלחמה ומדיניות הממשלה. על כך אנסה להתבונן בכתיבה זו: על שייכות והיתלשות, היכנעות ובדידות. ברור לי שיש רבים שלחווייתם אין קשר לא למלחמה ולא לממשלה. אני מדברת בשמי ובקולי בלבד.
המפגשים הטיפוליים בתקופה זו שונים מאלו שחווינו עד לשנתיים האחרונות. ה"מהפכה המשטרית" (זו שנקראה על ידי חלק מהעם "רפורמה משפטית") והמלחמה הנוכחית נדמות כצורת קיום נצחית שנפלה עלינו, ולא תאפשר דבר אחר. לעד נחייה בתחושת אֵין-אונים, אשמה ופעולה, תוך יחסי קורבן-תוקפן מתעתעים. ה"הוויה" מאתנו והלאה, ואנחנו מצויים ב"עשייה" או בחדלונה. בהקשר שבו כל קירות הבית נופלים, יש למפגש הטיפולי גם ממד אתי אקוטי, והתנהלות ששונה ממה שהכרנו עד כה, למרות שחיינו עברו תקופות קשות ומאתגרות אתית ונפשית. הפעם, משא הכאב שנחווה במפגשים, המשא שמטיל על נפשנו כמטפלים, הוא אחר. נפשנו, כמטפלים, אוספת עיצבונות הן של מטופלינו והן של עצמנו, ואמורה לשאתם. אנחנו ביחד, אך גם לבד עם המשא הזה. התחושה היא שהוא עלינו. אנו מגיבים לחבלות של מטופלינו ונושאים אותן גם עבורם. זוהי בדידות אחרת – בדידות מתקשרת, עוזרת, אך קשה: משא הנפש1 בימי רעה.
איני יכולה להתחיל מבלי לסמן את התאריך ומספר ימי המלחמה. זו ספירה שכולנו סופרים. זו ספירת ימי החטופים בשבי חמאס, והימצאותם שם. מה שקרה לכל מי שנפגע בשבעה לאוקטובר הוא אולי הבסיס לתחושת הבדידות שעליה אני כותבת. אנו מזדהים עם מי שהופקרו ועם אלו שנותרו חסרי כל הגנה עד עצם היום הזה. הם חלק מעצמנו – חלק שנהפך כמעט בלתי נפרד ככל שחלפו הימים. אנו משפחה חבולה, אך אנו גם משפחה חובלת. ספירת הימים היא גם ספירת ימי המלחמה, או ליתר דיוק המלחמות, בהן אנו מעורבים – מלחמות שאין רואים את סופן. בישראל, מלחמות היו לרוב קצרות, גם אם רבות, אך לא היינו מעורבים במלחמה כה ארוכה, שיעדיה אינם ברורים דיים. אלו שמסתמנים ואף נאמרים בקול על ידי חברי הממשלה מעוררים בציבור לא קטן חשש גדול לעתיד המדינה – עתיד משטרה והצדקה אתית להיותה ולמעשיה.
בדידות
יום שישי, ה-29.11.24 – היום ה-420 מאז תחילת המלחמה. הימים מצטברים ולא חולפים. יש תחושה של יום ארוך, יום שלא בא אל קיצו, שלא מאפשר קימה לבוקר חדש בכל המובנים. עדיין לא הגענו ל"יום שאחרי", אך הנפש נעה מעבר לזמן – גם אם תחווה כמי שקפאה. התחושות נעות עמה ומשתנות. הכאב מצטבר, הייאוש מזדחל, הנשמה מוכתמת בדם שנשפך בישראל, בעזה ובלבנון. דם שממלא את הארץ כולה, ואין לו עוצר. לא שאין מחאה שנמשכת כבר כמעט 23 חודשים בניסיון להחזיר את המדינה למסלול, אך זו נשארת ללא השפעה; המסלול אבד מזמן והניהול נחווה כמחריב ומוטרף. אז מה אנחנו עושים כאן, אלו שזו ראייתם – במקום שיועד להיות בית, שכל מבנהו וערכיו שובשו לבלי הכר לדעתנו, או שופרו לדעת אחרים? בבית שסוע, שחצי מדייריו רואים עצמם גולים בארצם, והחצי השני אולי היה שמח להגלותם. מקום שגייס את ילדיו משני צדי המתרס למלחמה בלתי פוסקת ולמאמץ הולך ומתחזק להציג אותה כ"מלחמת קודש". מה לנו ולמלחמת קודש? היכן סטינו? לאן הובלנו? והאם סטינו, או שהכול היה כתוב מראש? האם טמון זאת בראשית? ומה היא אותה ראשית?
אולי, כפי שטוען פימנטל (2024), מה שנחווה לנו כבני אנוש כביתי נבנה ככלל על שלילת הראשית – אותה ראשית שבה, ורק בה, אין כל חציצה וגדר. לה הוא קורא, בעקבות היידגר, "הרב" – מריבוי, בלילה ובערבוב. אותה אלימות ראשונית שהחוק – חוק האב – מבנה, חוק שמאפשר לבית להיות בית. אך זהו בית שראשיתו מבצבצת בו, בין אם נרצה ובין אם לא. הבית האמיתי הוא הראשית עצמה (שם, עמ' 148-149).
מה שפימנטל מכנה "הראשית" ניתן לכנות בשפתו של לאקאן כ" הממשי". כשהמציאות חובלת בנו, נפשנו מוטחת אל אותה עודפות שאין לשאתה של הממשי. תעוקת הנפש שנחווה אינה רק בחזקת ריב עם המציאות (מירב רוט, 2024)2 אלא אולי הפגישה עם הרב והמבולל – עם מה שפרויד הציב ככיוונו האולטימטיבי של דחף המוות. דחף המוות כמפגש עם הממשי, כמפגש עם הראשית ממנה גלינו ו/או ניסינו לביית.
ואם נמקד את מבטנו על המקום בו אנו חיים, הרי שאי אפשר לנתק את מה שקורה היום מראשית קיומנו כאן כמדינה. ראשית שהייתה הבטחה גדולה לנו, אך לא למי שחי כאן לצדנו. "היינו העתיד"3, ומצאנו עצמנו שבים ככפויי שד אל אירועים שהבטחנו לעצמנו שלעולם לא ישובו – אותם אירועים שאימתם כוננה מדינה, אך לא מנעה פגיעה נוראה בכל תושבי הארץ הזו – פלסטינאים ויהודים כאחת. ושוב אנו שם, הן כקורבנות והן כמחוללים. למרות, שכמו בנפש חבולה וחצויה, התרענו מפניהן, הן התרחשו לא רק כזיכרון, אלא כתכנון מראש וביצוע מצמית נפש, בעודנו חשופים ללא הגנה לנורא מכל, וההגנה לה ייחלנו (הגנת הממשלה על אזרחיה) מזמן לא פעילה. הבית איננו עוד אותו הבית. ההתארגנות החברתית שמשה כעור שני לנפש מוכה קשות.
בטיפול, אנו מצויים בעמדה מיוחסת המאפשרת לנו לחיות את אירוע החבלה הנפשית כחוויה הנחווית לראשונה בזכות הימצאות הזולת-מטפל אתנו בעת התרחשותה – לחיות חוויה ביחד. מכאן, גם מתאפשר לנו להיות נוכחים "בזמן" התרחשותה, הן כמטופל החבול והן כמטפל המצוי לידו ומשמש לו עד משתתף. במציאות שמחוץ לחדר הטיפולים, אנו נותרים איש/אישה לעצמו/ה. אנו חיים את הטראומה הלאומית שוב ושוב, מבלי שיהיה שם מישהו לידנו שיכול להפנות את תשומת ליבו ולבנו למתרחש אתנו. אנחנו לא חיים אותה ביחד. אנו תחת הכישוף שלה, לבד בתוך המון פגוע; מתבוננים שוב ושוב בעדויות קשות מנשוא, ולא פוסקים. מרגישים חובת השתתפות בקורה לאחרים – אלו שהיו רק לפני רגע זרים לנו, ומי שקרובים לנו – ונמצאים חבולים בשנית. וכפי שכותבת שוורץ (2024) בהתייחסה למאמר "פחד מהתמוטטות" של וויניקוט (1974): הזמן מתקפל לתוך עצמו כשאנו חווים טראומה. העתיד, עם כל שאיפותינו ובחירותינו, מופקע. וכך גם רקמתו העשירה של העבר, המתועלת לשביל אחד המוביל לקטסטרופה, להתמוטטות, למפגש עם הממשי. בתוך קפלי זמן אלו, ההווה נשנה שוב ושוב – מעיין הווה נצחי בו הפרט לכוד בקביעות, ללא הפוגה.
טראומה מתחוללת בהקשר שבו אותן ודאויות קיומנו – כמו ההבטחה להתראות בבוקר לילד לפני שנתו, שהן הבסיס לריאליזם נאיבי – וודאויות מוחלטות אלו מתמוטטות. בהתמוטטותן, נפשנו תחווה אובדן קטסטרופלי של תום שישנה את תחושת קיומנו. טראומה תחשוף את המשוקעות הבלתי נסבלות של היותנו, ותחשוף אותנו לכאוס המצוי מעבר לאותן וודאויות כה נחוצות (סטולורו, 2008). במובן זה, עולמם של אלו החבולים מצוי בפער מזה של אחרים – גם אם אלו שנחשפו כמונו לערעור השגור והוודאי-לכאורה שבחיי היומיום עקב חבלה דומה. עדיין, זו נפילה לתהום שנחווית כבלתי ניתנת לגישור. במפגש אלים זה עם האל-ביתי והחוץ-זמני, צומחות חוויות של ניכור ובדידות. הפרט נותר מחוץ לדיאלוג האנושי, גם בהיותו חלק מקהילה שלמה שנפגעה.
הכיצד אנו חיים במקום שתובע כה הרבה מאזרחיו, כשמסגרתו פורקה ויעדיו מעוררי צמרמורת? איך חווים מקום כזה כבית, אלו שעדיין כאן וזו הרגשתם? אלו ש"בחרו" להילחם עליו, לא מלחמה נגד אויב שלא שייך לכאן, אלא מלחמה על זהות רבת-ערך – בין אם תהיה ישראלית דמוקרטית (יהודית דמוקרטית זו סתירה לדעתי) או יהודית ליברלית. אלו שהניחו ורצו לחיות כאן כבני אנוש, לא רק אל מול בני עמם, אלא גם בהתייחס לכל אזרחי הארץ הזו. חלקם באו או גדלו כאן כציונים הרואים במקום ארץ מולדת ומודעים להיסטוריה של עמם, ואינם ערלי-לב להיסטוריה של העם הפלסטיני היושב על אותה אדמה – וזו שייכת לו כמו ליהודים הגדלים כאן. חלקם!
אני מוצאת את עצמי כמו דף שניתלש מיומן חייו וקשור עדיין בזיזיו לכריכה העוטפת אותו – לסליל האוחז בו. כמו מי שמחוברת למקום הזה, נאבקת עליו ומרגישה אבודה, מובסת, תלושה ובודדה. לא בודדה כי אין אנשים מסביבה, אלא כי כולנו הפכנו לבדידים (כמו בלימודי חשבון בעבר). מעין ישויות המתקשרות זו עם זו, אך עטופות עטיפה בלתי נראית כמעט – דקה או עבה, כזו או אחרת. המילה "בדידים" אינה רק דימוי המתאר את מרקם היחסים עם הזולת ככלל, וכיום גם עם הקרובים ביותר. זהו, נראה לי, דימוי המתאים גם לחוויה התוך-נפשית (שכמובן אינה מנותקת מההקשר הבינאישי והכללי). יש תחושה שגם בתוך הנפש יש מחיצות בין הדעת לבין מה שהנפש יכולה לעכל ולהפוך לחלק ממנה, כחלק לא זר לה, אתו היא נעה הלאה. אנו כושלים במשימת העיכול. היא מעל כוחותינו. יש נתק בין הידוע למופנם, וגם בין המופנם לתשתית הנפש. כאילו חיים בחיצוי מתמיד. זה לא פיצול בין טוב לרע. זה המחסום בפני "מפגש קטסטרופלי" עם אמת חיינו: אמת החבלה הנוראה שאנו חווים כבר למעלה משנה – הן כקורבנות הטבח בשבעה באוקטובר, כשותפים לכאב האיום של מי שנפגע, נחטף, נהרג, והן כמחוללי הרס נוראי ואובדן חיי עשרות אלפים במלחמה שאולי ניתן היה לסיימה מזמן. שלא לדבר על השאלה מה מצפה לנו אחריה, בהמשך למה שקדם למלחמה (ערעור שיטת המשטר), ומה שקרה לנו בגינן, בנוסח "מה יהיה?"
אפשר לדבר על מדרגים בעמדה הדפרסיבית, על לדעת לא-לדעת, לחוות ולנתק. אין תחנת מנוחה – מה שקרוי באוטוסטרדות למיניהן תחנות שירות, שלא לדבר על נקודות יציאה. ניתן לתאר זאת כבדידות ממארת של הנפש, אך אפשר לומר שאותו החיצוי גם מאפשר לנו לשמור על תקווה, להניח שיכול להיות "סביר" ואולי גם טוב בעתיד הרחוק, להיאבק על זה. מעין חיצוי בשירות כוחות החיים, כזה המאפשר גם מרחב תנועה, ולו גם צר, בין לבין. אך ככל שהמלחמה ממשיכה, וככל שמחאתנו נגדה נהפכת לעוצמתית יותר, אך חסרת השפעה, ההרגשה היא שהוויתור והכניעה חודרים לכל רקמה ורקמה. המרחב הצר של התקווה מצטמצם והולך.
במפגש לפני כמה שבועות, בתוך אימת המלחמה בעזה ובלבנון, כשפנינו לאיראן בתגובה על תגובה ובמין שרשור ללא יעד מלבד חורבן, אמרה לי מטופלת: "תביני, שדברים כבר לא ישובו להיות כפי שהיו. הדיבור שעוד התאפשר בעבר כבר לא יכול להתקיים היום. אין למילה 'כיבוש' קיום. אין בן-שיח במקום הזה בינינו לבין עצמנו, לא עם הפלסטינים. זו תחושת בדידות איומה. אין עם מי לדבר".
זו לא חוויה חדשה לה. כך גדלה בביתה כילדה, כך גדלתי גם אני ואולי רבים מאתנו בבתים של יוצאי שואה. בדידות – אין עם מי לדבר. אין בן-שיח. השיח זז למקום שבו נפשנו מצויה בחלקה. אנחנו מדברים המון, אך אין הרגשה שיש שיחה שמובילה לפעולה או לפתרון. ואולי מה שנעלם אינו הדיבור, אלא המעשה. היעלמות שיכולה לנבוע מהפחד להיות בודד, לאבד לגמרי את הזהות, לחרוג מהמוסכמות שאנו ספוגים בהם, גם אם נמחה נגדם. ועדיין, המקום הזה נחווה לי כבית. הכיצד? למה?
היכנעות
לפני שאפנה לדון בכך, ברצוני להוסיף כמה מילים על הפערים שבנפש, על הנפש "הבריאה" ככזו שנבנית על "אזורי נפש" (לזר, 2024b) ומדרגים בין חלקים מנותקים יותר לאלו שתנועתן רציפה יחסית. ובין אלו יש פערים שלא ניתנים לאיחוי בעת מצוקה. המילים הן ניסיון לגישור. הפער – הוא שם, לתמיד, בכל נפש ונפש. יש מצבים שבו הוא נחווה כתהום מבעיתה, שההצצה אליה מאבנת את המביט בה. אך ככלל, נפשנו חצויה. ועל כך היטיב ברומברג (1993; 1996) לכתוב, בהניחו את מקומה של הדיסוציאציה ומצבי עצמי כמתארים את מבנה נפשו של כל פרט ופרט4. חיינו מתרחשים ככלל במרחב הבינותיים5 – בין אזורי נפשנו ובינם לאזורי נפשו של הזולת, ובין נקודת זמן אחת לשנייה – בין לבין. כשהתהום נפערת, נפשנו נסוגה ומתכמסת.
"התכמסות" מתוארת על ידי טסטין (1992) כדפוס אוטיסטי מגונן, כאשר ההכרה בנפרדות הגופנית מהאם הופכת לחוויה בלתי נסבלת. כדי להימנע מהסבל הנורא הכרוך בה, הם מתכנסים ומסתגרים, ויוצרים לעצמם 'קונכיה'. זהו מנגנון ראשוני ובלתי מודע, אך רישומו נשאר בנפש. גם במצבים מאוחרים ומפותחים יותר, שבהם מתעוררת חוויה מייסרת של נפרדות קשה מדי, מגייסת הנפש את המנגנון שמוכר לה משכבר – הסתגרות ויצירת כמוסה.
בתחילת המלחמה התבוננתי על השיתוק שאחז בי, בהתייחס לצורך ולחובה לסייע בפועל לאנשים שאינם באים לטיפול. התמקמתי בבית ועבדתי משם ורק משם. לא הייתי בגדודי הפועלים בחוץ – אנשים שעשו דברים מופלאים. לא הייתה זו התמקמות גרידא. הייתה זו מעין "התכמסות" לנוכח חורבן הבית ומימוש האיימות החקוקות בנפשנו (לזר, 2023).
הפריצה אל הבתים והזוועות שחוללו שם הצמידה אותי אל ביתי כאזור מוגן, ל"שגרה" כפיסת מציאות שיש לשמרה – לאשליה שמשהו נשאר כפי שהיה. הבית, הפרוץ לכל, הרגיש לי מקום מוגן. החוץ איים. אי אפשר לומר שהתגובה שלי הייתה קפיאה (כהתמודדות עם תבהלה), ובטח לא מלחמה או בריחה, למרות ששלושתם כאן. לא רק אצלי, גם אצל מטופלי. כל בחירה שבחרו – בין אם התכנסו בבית, התנדבו בחוץ, או נסו על נפשם – הייתה על מנת להגן על עצמם, בני ביתם, ועל אלו שהופקרו לגורלם. בחירות שונות במציאות בה אין ניהול ואין חסד. במציאות שבה כל נתינה היא רבת ערך ומפעימה, אך האסון עלה על כל מידה ודמיון.
ב-2017 דיווחה העיתונאית רייצ'ל אביב בניו יורקר על מאות ילדי פליטים בשוודיה שאיבדו את הכרתם אחרי שהתבשרו שמשפחתם תגורש מהמדינה. החולים ב"תסמונת הדכדוך" או "תסמונת ההיכנעות"6 — מחלה שהופיעה רק בשוודיה, ורק בקרב פליטים — הם לא לקו בשום תופעה גופנית או נוירולוגית מובהקת, אך נראה כי איבדו את הרצון לחיות. מצב חוסר ההכרה אליו נכנסו הילדים נמשך לעיתים חודשים ארוכים, למרות שלא נמצאו אצלם ממצאים גופניים או נוירולוגיים ברורים. הסימפטומים האופייניים כללו: פסיביות מוחלטת, חוסר תנועה, חוסר טונוס, התכנסות פנימה, שתיקה, חוסר מסוגלות לאכול ולשתות, אי שליטה בצרכים והיעדר תגובה לגירויים פיזיים ולכאב. לפי ההשערה שרווחה בקהילה הרפואית, התסמונת נגרמה כתוצאה משילוב של שתי טראומות: ההצקות שסבל הילד במדינת המוצא שלו, והפחד לחזור לשם אחרי שכבר התאקלם בחברה השבדית.
איני מוצאת מקבילה דרמטית כל כך בהתנהגותנו כאן, אך כיום, שנה אחרי תחילת המלחמה, הייתי משתמשת בביטוי "סינדרום ההיכנעות" בעדיפות על "התכמסות". אנו נסוגים אל מול ההרס המתחולל בחוץ – זה המתרחש בשמנו וגם נגדנו – בתגובה לחוסר האונים שלנו מול השלטון, ולהרס שאנחנו מחוללים, נגדו חלקנו מוחים ללא הפוגה, ומול הרוע הסובב אותנו. שלא לדבר על כך שגם אם נמחה, אנו שותפים, ולבנו מתקהה עם הזמן.
סימניה של אותה היכנעות מופיעים בריבוי מחלות ומיתות שזכו לכינוי "תסמונת שיברון הלב" ובתחושת יגיעה הזוחלת לתוך נפשנו גם בעודנו מוחים ומפגינים וזועמים על הנעשה כאן. מדובר במעין תחושת עייפות, סבילות וויתור (השלמה עם הנורא מכל), לה נלווים תחושות בידוד ובדידות שמופיעות בכל טיפול וטיפול. בדידות זו מתבטאת בחוויה של נשיאת העול לבד – כל אחד ואחת עם חלקו. הרשת התומכת אינה נחווית כפעילה. לא ניתן להעמיס על הזולת. כולם מותשים ושורדים. מסע במדבר לארבעים שנה. 14 חודשי מלחמה ועשרה חודשי "מהפכה משטרית" הפיצו אותנו לכל עבר. הצורך בתמיכה גדול, אך הקושי להושיט יד לאחר גדל גם הוא. וגם כאשר היד מושטת, נותר פער וחיץ שאין לעוברו.
דניאל הגיע לטיפולי שבעה חודשים לאחר השבעה באוקטובר. הוא גר באחד מיישובי העוטף אליו חדרו המחבלים, אך לא חדרו לבתים. הוא ומשפחתו פונו יחד עם כל תושבי היישוב לשהות זמנית במקום אחר, וחזרו לביתם לאחר מספר חודשים. רבים מחבריו, מכריו ואנשים שהוא הכיר במסגרת תפקידו נרצחו, נאנסו ונרצחו, חלקם נחטפו, ורבים מהם איבדו את היקרים להם. בפגישתנו הראשונה, הוא מדבר על כך בשטף, דיבור דחוס אך מוכל ומוחזק לכאורה. ואז הוא אומר: "אני לא יכול לגעת בכאב. עדיין לא. הזעם שאני מרגיש חוסם את הדרך. אני כה רותח על הממשלה שלנו בצורה כמעט מוחשית, וברגע שאני מתחיל לדבר על זה, אני מרגיש שאני עומד להישבר. אני מקווה שזה בסדר לדבר על זה כאן." אני מהנהנת בהסכמה ומוסיפה שאני מרגישה כמוהו. [זו מידת האנונימיות, הניטרליות והאיפוק במגעי עם מטופלי בימים אלו] (לזר, 2024a).
וויניקוט (1974) אמר כי הפחד מהתמוטטות הוא פחד מהתמוטטות שכבר קרתה, אך עדיין לא נחוותה. האלמנט המכריע הוא הכישלון הראשוני של הסביבה התומכת — אותה תמיכה סביבתית שצריכה הייתה לווסת ולהגן, אך לא פעלה כפי שציפו ממנה. כתוצאה מכך, לא היה אפשר לחוות את מה שקרה. אוגדן (2014) מוסיף: "ההתמוטטות שוויניקוט מתמקד בה היא התמוטטות בקשר אם-תינוק" (עמ' 93). במפגש הטיפולי, טמונה המשאלה לחוות את האירוע ביחד, ולהפוך חוויה שלא ניתן לחוות אותה לחוויה שניתן לעכלה, במידת מה.
נוכל להתייחס לזעם שדניאל מדבר עליו כאל ניסיון התגוננות מפני האבל והיגון שמאיימים למוטט את נפשו, או כהתקוממות כנגד היעדר כל מסגרת אוחזת ומנהלת במציאות זו. זעמו מופנה כלפי מדיניות הממשלה והדרכים בהן היא פוגעת באזרחיה, וההרס שהיא מחוללת בעזה ובתושביה. הפנייה לטיפול, אם כן, היא כדי למצוא מילים שיאפשרו לו לומר זאת ולהיות נענה בשיח מכיל, אוחז ומשתף, במסגרת בטוחה. השיח עצמו חיוני. דיבור מלב אל לב — לחיות את החוויה ביחד. חיפוש היחד הזה הוא הפעם מאמץ משותף, שבו תשומת הלב ממוקדת בו, בדניאל, ובמצוקתו.
זה ברמת הפרט, במפגש של אחד לאחת. אך, לצערנו, ההתמוטטות היא בחוץ במה שקרוי מציאות. במציאות המשותפת לכולנו – בקשר עם–ממשל, ועם מול עם. כאן לא מדובר רק ב"אנחנו" מול "הם" — האויב שמבחוץ, אלא גם ב"אנחנו" מול "הם" בתוך החברה שלנו – שחושבים אחרת מאתנו בצורה שקשה ל"אנחנו" זה או אחר לשאת.
בתחילת ימי המלחמה ליוותה אותנו התחושה שהגרוע מכל קרה, שלא תהיה חזרה לנקודה בה היינו וגרוע מכך – שלא נדע לנצל כל מהלומה שנשיב להשגת הסדר כלשהו. לא נכיר בתבוסה ובמצעד האיוולת המתחולל פה. אפשר היה לדבר על פחד מהתמוטטות שמלווה אותנו מאז הקמת המדינה מזו שכבר קרתה - ההתמוטטות שקרתה אך לא נחוותה בימי השואה – וזו המתממשת בממדים מפלצתיים כאן ועכשיו – בישראל, בעזה ובלבנון. מעגל דמים מטורף.
ברבות הימים למדנו להבין שהפחד מהתמוטטות אינו הגרוע מכל – אובדן הפחד (התמוטטותו) גרועה אף יותר. הזעם והפחד מהתמוטטות יכולים להניענו ללחום הן נגד אויבינו והן נגד ממשלתנו. מחאתנו היא בדרך זו או אחרת ביטוי לאופטימיות, לאמונה שניתן להשפיע ולשנות. ניתן היה להרגישה בהתחלה ברחובות בעת ההפגנות (בטח בזמן "ההפיכה המשטרית"). אך כשהזמן עובר וחולפים ימים וחודשים, מתחת לתקווה מחלחלת תחושה נוראית – ההרגשה של כניעה, ויתור, פגימה מוסרית שנדבקה לעורנו. אנו מוכים. "אלו החיים", אמר נתניהו בבוטות נטולת אפקט. ומצב נפש זה הוא האפשרות הנוראית ביותר לנו ולמקום בו אנו חיים – הסכנה עם ניוול אתי ונפשי.
את המצב הנפשי הזה כיניתי "התמוטטות הפחד" והתקווה (לזר, 2024a). תקווה ופחד הולכים יחד. כשמתחילים להרגיש שהממשלה הזאת והעומד בראשה הם נתון שאין לשנותו, נטול כל דרישה פנימית אתית ומוסרית, אנו מוצאים עצמנו מרימים ידיים בעודנו עדיין שם, מוחים ומפגינים. ניתן לדמות מצב נפשי זה לתיאורו של תומאס מאן (1924) את קסטרופ גיבורו של "הר הקסמים" הנקלע לסערת שלגים והולך לאיבוד, בעודו הוזה מתוך חולשה וקור וסובב במעגלים עטוף בשקט מדהים ומסמם של גלישה אל הסוף:
"צינת-כפור מפליצה השתלטה על הנס קסטרופ. הוא רצה לכסות עיניו בכפות ידיו ולא יכול. הוא רצה לנוס ולא יכול... הוא חש בחילה, שכמוה לא ידע מעולם. נואש מכל ביקש להינתק מעל המקום... אולם לא היתה זו יקיצה ממשית, יקיצה כהלכתה; אבל לא היה ברור לו כמעט וגם לא כל כך חשוב, האם שוכב הוא ליד עמוד-מקדש או אם נשען אל סוכת-קרשים, ובמידה מסוימת הוסיף לחלום...זכותי היא, מכריז אני, זכויות כתובות וחתומות לי לשכב כאן ולחלום כזאת... מופלא! הייתכן, שהיה שוכב כאן בשלג רק עשר דקות או מעט יותר, ובזמן קצר היה הוזה כל כך הרבה ציורי אושר וזוועה ומחשבות של סכנת נפשות, ובינתיים סר התוהו ובוהו המשושה במהירות כלעומת שבא ? אם כן, בר מזל בלתי שכיח הוא, מבחינת תקוותו לשוב הביתה. כי פעמיים חל מפנה בחלומו ובהזייתו, עד שזינק כחוזר לתחייה: פעם מחמת שאחזתו פלצות ופעם בשל השמחה. ניכר כי יפה כוונתם של החיים, הדורשים טובתו של בן-אונם ההולך בדרך התועים... " ('הר הקסמים', כרך ב' עמ' 154-155, 157).
"הר הקסמים" הוא רומן מאת הסופר הגרמני תומאס מאן שראה אור בשנת 1924, המספר על צעיר גרמני בורגני בשם הנס קסטורפ הנשבה בקסמיו של בית הבראה לחולי שחפת בשווייץ לשם נסע לבקר את בן דוד החולה ובסוף נשאר שבע שנים ולוקה אף הוא במחלה.
דרמה של שייכות והיתלשות
לצערנו, אנו כקסטרופ הגענו לביקור, נשבינו בקסמיו של בית המרפא (ל"יהודי הישן", "היהודי הגולה") – בחוויה של "תקומת עם" והיות ביחד, בכוחה של השתייכות, שנתפסת כהכרח לאנשים שחייהם הם פרויקט לאומי כזה או אחר – ונקלענו לסערה שאינה חולפת במהרה.
אנו חיים את חיינו במקום הזה ברצפים של אינספור זמנים קשים, רדופים על ידי רוחות רפאים ומצווים באופן לא מודע למלא את משימותיהם של הורינו שבאו למקום הזה כמקום היחידי בו יוכלו לחיות כיהודים ללא אימה. זו "המורשת האוחזת"7 (רוזמרין, 2009) בנו, הקושרת אותנו למתחולל כאן בעבותות: "כוחות חברתיים והיסטוריים משחקים תפקיד לא מודע אך מכריע בחיינו... כולנו זקוקים להשתייך... אנו נותרים קורבנותיה של ההיסטוריה, שאינם יכולים להימלט מהמסלול (מהלך) הגורלי (קטלני fatal) עליו יצעד הדור הבא" (שם. עמ' 604). האם הצעדה הזאת מחויבת המציאות? זו שאלה שעולה במפגשים טיפוליים רבים בעת הזה. שאלת ההשתייכות והבחירה, שאלת ה"אנחנו" למול "אני ומשפחתי".
אורית חיה כבר שנים מחוץ לישראל מבחירה. מבחינתה זו היתה בחירה מפוכחת הרואה נכוחה את הקורה ואת שיקרה. המפגש הטיפולי אתה בימים אלו (בתחילה בימי המהפכה המשטרית וכעת גם בימי מלחמה) נהפך למפגש הרואה אותה בקיומה ובכאבה על הקורה כאן, מאחר ובחירתה אולי העבירה אותה למקום מגורים אחר ולצורת קיום אחרת, אך עניינה בנעשה כאן לא פחת. לפעמים עוינותה לקורה כאן בכל הקשר שהוא (כשאיני יכולה לחלוק כלל וכלל על הנאמר על ידה) וראייתה את המקום כאבוד נחווית לי, כמי שבוחרת להישאר כאן, כבלתי נסבלת. אפשר להתייחס לכל עימות שקורה במפגש הטיפולי בעיניים פסיכואנליטיות המנתחות את מאבקה בי כדמות העברתית כזו או אחרת, או להתייחס לצורך שלה לחבור אלי במקום בו אני חיה ולבקש דיבור ישיר וחשוף גם אם מטלטל. למפגש הטיפולי יש תמיד ממדים רבים – אלו הגלויים ואלו הסמויים - אבל בזמנים כאלו אי אפשר, ואיני רוצה, להתעלם ממה שנאמר בגלוי ובמפורש ולא רק לפרשו כמורה על הסמוי מן העין. גם על הגלוי קשה להתבונן ככלל ובטח בימי רעה.
בשעה טיפולית שנערכה לפני כמה שבועות (שמניינם ממילא מיטשטש), בעת שפנינו בארץ היו ללבנון אחרי הפיגועים באנשי חיזבאללה ובעומד בראשה בידי ישראל, המפגש היה קשה עבורי ומערער עד היסוד. כשנשאלתי מה שלומנו - דבר שאני נשאלת בכל מפגש ומתבקשת גם לענות כי מדובר בשתי נשים שכואבות את הקורה כאן ובשתי נשים שמבקרות את הקורה כאן - הבעתי כאב ועמדה אמביוולנטית כלפי מצבנו מול לבנון: מחד, פחד מהרהב הישראלי ומחוליות החיסול הנשלחות לכל עבר במזרח התיכון, כשכל רעיון של פתרון מדיני הושכח מזמן ונראה כרעיון "מפעם" של עדת "שמאלנים" חלושים ועוכרי ישראל. ולצד זה ראיית מצבנו מול לבנון כמצב שלא יכול להיפתר כעת רק בעסקה. המאבק שם אינו מאבק פלשתינאי נגד הכיבוש אף שברור שגם ממד זה קיים. הוא מאבק דתי נגד קיומנו פה.
תגובתה של אורית היתה קשה לי. מבחינתה אין כל אמביוולנטיות. זו ישראל שהינה הראשית והאחראית לכל הקורה כאן – עם הפלשתינאים, עם החמאס, עם לבנון, עם אירן ועם שלוחותיה. לדבריה מי שחיה בארץ לא יכולה לראות נכוחה את הקורה כאן כמו מי שחיה מחוץ לה ובבחירה. מבחוץ ניתן לראות ברור. למרות שבאתי וטענתי לכך שלכל אחת מאיתנו יש רק נקודת מבט אחת, הותקפתי באמירה שבדברי על עמדתי שלי אני לא רואה שאני משתמשת כל הזמן במילה "אנחנו", מילה השנואה עליה כמי שגדלה כאן. ולחיזוק הרגשתה התייחסה לספרה של יעל נאמן (2024) "היה לך טוב או היה לך רע?" כדוגמה ל"אנחנו" כתפיסה אידיאולוגית שדילגה על המובן מאליו - על צרכיו של הילד ושל הוריו.
זהו ספר בו החינוך של ילדי הקיבוץ הוא מושא לביקורת חריפה. מדובר במערכת שהפרידה את ההורים מילדיהם במירב שעות היממה. בתי הילדים היו ליבת היומיום של כל ילד שנולד בקיבוץ מלידתו עד בגרותו (אז עברו ללמוד ולגור במוסד הקיבוצי). הלינה לא היתה בבית ההורים. היה מפגש יומיומי של כמה שעות אחרי הצהריים ובשבתות בבית ההורים ובזה תם הטיפול של ההורים בילדיהם. לימים נכתבו ספרים רבים בהם ילדי החינוך הקיבוצי יצאו בביקורת נוקבת על אופן גידולם. במחשבה לאחור אכן היתה זו בחירה קשה מאד לגדל כך ילדים. בטח בעיניים שלמדו על צרכי התלות וההיקשרות של כל ילד וילדה. בצעירותנו זו נראתה דרך מרתקת "ליצור אדם חדש" ולהקים מדינה כאחת. זו רק אינדוקטרינציה אחת מני רבות עליהן גדלנו בארץ הזאת, מה שלימים נקרא "קונספציה", ומעניין שלשתי המילים הללו אין תרגום קצר וקליט בעברית. הראשונה תכונה "החדרת דעות לזולת באופן שאינו ביקורתי" או "שטיפת-מוח", והשנייה – זו השקפת עולם או אידיאולוגיה, אך גם כאן בדיבור הרווח יש הנחה שזו הנחלת עמדה באופן לא ביקורתי דיו.
את ההתייחסות לספר הביאה אורית כשיקוף לעמדתי שלי. וטענה שהבחירה שלי, שאיני ערה לה, במילה "אנחנו" היא תוצר של שטיפת מוח. אני ניסיתי לחדד את האמביוולנטיות שלי גם ביחס למילה זו: נמצא בה גם את "ביחד ננצח" (שנראה לי כמו סוף דרכנו) אך גם את היחלצות החברה האזרחית לסייע למי שנפגע במלחמה באינספור צורות, היחלצות הבנויה על התנדבות ואכפתיות. מה שקרוי סולידריות.
הדיון הזה היווה רק חלק קטן מהשעה, אבל חלק מכריע נפשית. יצאתי מהשעה הזאת כאובה, המומה ומעורערת: מה אנחנו עושים כאן? על מה אני נאבקת בחיי שלי ועל מה המאבק עם אורית? הדיבורים על מחאתה נגד החלק שבי והחלק שבה הקשור למקום ועל הצורך שלה לתקף את בחירתה (מה שהוסבר בזמנו על ידי תיאורית הדיסונאנס) ולהתגונן מהקרע שבנפשה, לא הובילו לשום מקום ולשום הבהרה. בקושי המשכתי בעבודתי אחרי המפגש הזה. והיום עוד המשיך לצערי במפגשים כאובים נוספים.
חבורה חבולה של מטפלים ומטופלים מנסה להיפגש ולהיעזר ולסייע כאחת ושני הצירים הם הדדיים גם אם א-סימטריים: לטפל בילד הכאוב ולטפל באם הלוקה ולהיפך, כשהתפקידים מתחלפים ברצף מסחרר.
במפגש שבא אחריו פתחתי בהתייחסות לאותה שיחה שרושמה נשאר עוצמתי לשתינו ועברנו לדבר על נאמנויות מחייבות להורים (שהגיעו לכאן אחרי השואה או שבאו לפני ונלחמו על הארץ), על הציווי לחיות כאן ועל הביטוי "לעולם לא עוד" ועמדותינו מולם, ועל המאבק בין בחירתה לבחירתי, כששתינו אחוזות באותה המורשת גם אם בחרנו אחרת. וכאן בא לעזרי שירו של דורי מנור "הפלגה לביזנטיון" בהתייחסות למקומה של אורית ולמקומי שלי:
הפלגה לביזנטיוןדורי מנור"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיראֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶהתָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה,כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי"(דליה רביקוביץ)אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּהקָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָהחַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַםתָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדוֹרשֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.לֹא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹןלְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹןתַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא,כָּךְאוֹ כָּךְ.ברלין 2024מתוך קובץ הקרוי "שירי עברית גולה" (הארץ, תרבות וספרות, 2.10.24)
זהו שיר שרואה את הניסיון הציוני כניסיון שלא עלה יפה עליו מביט בפיכחון כאוב הבן המדבר אל אב שנתלש מאירופה ועלה לישראל וכעת הוא קבור באדמתה "כי משהו היה מוכרח הרי להישאר... אתה הרי נותרת דור ראשון ואחרון לניסיון שלא צלח, תכנית שנשתבשה". השיר נכתב בברלין ממנה נתלש האב (נתלש ולא "עלה" או "נסע" או "ירד") ובה נשתל בנו בבטחה, מביט על הארץ כעל "חזיון תעתועים שפעם הזדהר לו במזרח". האמנם "המורשת האוחזת" הרפתה את אחיזתה (גם מדורי מנור וגם מהמטופלת שלי) ונותר רק כאב שלא מניח, נותר בן הבוכה על האב ועליו – "אני בוכה עלינו, אבא, כך או כך"?
תהיתי מה מחירה של היחלצות מאותה המורשת בהתייחס לאורית ומה מחירה של זו האוחזת בי (דבר שדובר ביננו כפי שציינתי לעיל). השיר אפשר מבט נוסף, בעזרתה של עין המצויה מבחוץ למפגש שלנו, על הדרמה אותה חווינו בטיפול וגם על כתיבתי זו. האם על מה שבאתי לדבר, בדברי על היכנעות ובדידות כדרמה של השתייכות והיתלשות, זה על מצב של יגון שהפך לקינה מתמשכת על אשר אבד (למי שמרגיש כך)? אבד לנו דווקא משהובסנו כעת, משהתפכחנו ואנו באימת אובדן צידוק לחיים במקום הזה? קינת השפה על עצם מהותה, שפה על סף היעלמותה. רגע חוזר ושב של מוות ותחיה – "שירי עברית גולה". קינה כצורת ביטוי ייחודית המביאה עמה את משאלת המוות בצירוף עם אי היכולת האינהרנטית לממשה: "שפתנו היא שלל מלחמה, שפתנו היא מה שנותרנו" (דורי מנור, 2024).
בדידות כדרמה של שייכות והיתלשות
וויניקוט (1963) הניח "שכל יחיד הוא ישות מבודדת, לעד לא מתקשר, לעד בלתי ידוע, למעשה לא-נמצא... זהו דבר מקודש וראוי לשימור. אם להתעלם לרגע מהחוויות המוקדמות יותר של כישלון האם-סביבה, הייתי אומר שהחוויות הטראומטיות, שמובילות להתארגנותן של הגנות פרימיטיביות, קשורות לאיום על הגרעין המבודד: לאיום שמא ימצאו אותו, ישנו אותו, יתקשרו עמו. ההגנה כרוכה בהסתרה נוספת של העצמי הסודי; אפילו במקרה הקיצוני, עד כדי השלכתו והפצתו8 האינסופית" (שם. עמ' 244). וויניקוט דיבר על חלק לא מתקשר בנפשנו עליו עלינו לשמור מכל משמר, חלק מבודד, אך לא על בדידות. עדיין, דיבורו על הצורך להגן על גרעין מבודד זה כשבידודו מאויים גם על ידי השלכתו והפצתו האינסופית נראה לי תיאור חזק אותו אני משאילה לשם דיבור על מצבנו הנפשי בעת הזו.
עוצמת האירוע שחווינו בשנה זו נרשם בנפשותינו - איש אישה לפי קווי השבר שלה. עדיין נדמה לי שמעצם היותו נחווה כהפקרה שקשה לשאתה (על ידי מי שחווה זאת כך) ונרשם בסדר הזמנים הזה ככאוס מתגלגל, אליו מצטרפים אובדנים לאין ספור, אצלנו ובמדינות אתם אנו נלחמים, הרי שחווית הנטישה והבדידות הנלווית אליה כמדומני רשומה בנפשותינו ככלל וגווניה מרובים. זו מעין בדידות תשתיתית (בדידות מעצמי). חוויה של נפילה לעד, של נטישה שהיתה אולי רשומה שם תמיד, חרדת הוויה מתמשכת, מועקה שמתנחלת בנפש - angst. זו חוויה שהנפש לא יודעת למסגר: היותנו בהקשר שכולו חבול וחובל במידות שונות אך בעוצמות גבוהות שקשה לשאתן לא מאפשר משמוע מעגן-נפש. זו חווית בדידות של מי שליבת נפשו נחבלה ונפוצה, התפזרה לה בתוכנו ולתוך אלו המשמשים לנפשנו אכסניה זמנית (ואנו – לנפשם). אך לא בצורה מפרה אלא בפירוק. פירוק ששפתה של קליין מיטיבה לתארה.
קליין (1963) מייחסת את תחושת הבדידות הקיומית לגעגוע הבלתי מסופק להיותך מובן ללא מילים – שהיא בסופו של דבר הכמיהה לקשר המוקדם ביותר עם האם. כמיהתו של האדם להשבה של מצב פנימי מושלם בלתי מושג: המצב האנושי מאופיין בחלקיות, סופיות, נפרדות ואחרות ומכאן הכמיהה, הגעגוע ותחושת הבדידות הנלווית לתחושה של אובדן שאין לו תקנה. גם הקשר הראשוני עם האם לעולם אינו נמשך בלא הפרעה, כי במוקדם או במאוחר תתעורר חרדת רדיפה, ולזו מתווסף אובדן הזוהר הנלווה ליכולת לאינטגרציה המאפיינת את הפוזיציה הדיכאונית. שלא לדבר על תחושת אי שייכות הנובעת מכך שמרכיבים מסוימים של העצמי נמצאים מחוץ להישג ידו מכיוון שפוצלו ואין להשיבם. עדיין יכולת נשיאת הבדידות הפנימית הכרחית לחוויית הנפרדות וההכרה באחרות.
אך היכולת להיות לבד, בנפרדות מיטיבה, קשה ביותר כשאימת אי הקיום אינה חוויה אוטיסטית או ביטוי ל"חרדות הוויה9" המאפיינות ילדים במצבים חמורים של אוטיזם ו/או פסיכוזה, שם אין גבולות ברורים בין העצמי לאחר, ובין פנים לחוץ ומבנה המחזיק את הנפש בצורה רציפה ובטוחה. אלא מדובר בחרדות שעשויות להופיע גם אצל אנשים מאורגנים יותר אשר שומרים בתוכם בצורה מתוחמת (מנותקת) אזור-אסון ראשוני ומצויים באזורי אסון אקטואלי כזה או אחר. אלו יחוו מצב של בדידות עמוקה, בידוד ללא תחושת עצמי או אובייקט רציפים, מצב רגשי של היותך בשום מקום10 (דורבן, 2017).
גם אלו שאין בליבתם אזור אסון מוצאים עצמם היום בחוויה של העדר, חסר ושסע שאינו סזורה אלא מבנה מפורק; כמו רסיסים שיש בגוף מירי ואי אפשר להוציאם. חוויה של היבלעות במערבולת שלא עוצרת. כזו שהמועקה הנלווית אליה נתלית כל פעם על זיז אחר על מנת למקמה בהקשר סביר לנפש. עדיין הניפוץ נמשך והולך. כעין חומר רדיואקטיבי שלפעולתו זמן תפוגה בלתי ידוע. מקומנו הפך לאל-ביתי ואולי דווקא תרגומו הישן כ"מאוים" מתאים יותר. עדיין זה מקומנו. אלו שחווים זאת כך.
קליין רואה בחוויית הבדידות כמיהה כל-נוכחת למצב פנימי מושלם שאין להשיגו, כמיהה שלא ניתן לספקה להבנה ללא מילים. בשפה אחרת נדבר על כמיהה להשתייכות (ולא רק למיזוג אידיאלי) שלעולם לא תהייה מושלמת וחסרת מהמורות. אך השתייכות לקולקטיב זה או אחר פנים רבות לה: היא יכולה להעשיר את נפשנו וגם לפצעה ולהביא להיכנעותה (להתאים עצמה לשפה השליטה).
לטענת רוזמרין (2024) היקשרותנו לקהילה בה אנו חיים – היקשרות עוצמתית, קונפליקטואלית ואמביוולנטית, בין אם כפויה או בבחירה - היא בבסיס זהותנו ומיקומנו בעולם ולעיתים גוברת על אותה היקשרות ראשונית בין אם לעוללה. ההשתייכות לקהילה היא אולי הפן הכי מהותי לעצם היותנו בני אנוש – מעורבות עם הזולת לה נלווים תחושת בעלות ואחראיות כאחת – זכויות וחובות. זה בסיס היותנו מי שאנחנו. אך זה פרויקט ללא סוף. כזה שלפעמים נרצה להינתק ממנו, להימלט, שלא להשתייך - to unbelong (שם. עמ' 253).11
לדעתו, רובנו מתנדנדים בין השתייכות להתנתקות (ואני באה ומדגישה שבטח אלו החיים באזורי מצוקה כלכלית או מקומות התובעים מחיר דמים יקר), אף כי לא מודעים לכך, היות ולהטיל ספק בהשתייכותנו זה פלירטוט עם בגידה, שלא לדבר על אובדן קשרי אהבה. וכמטפלים עלינו לבוא במשא ומתן עם הצורך להשתייך והצורך להתנתק, בטח בימים איומים כמו אלו שאנו חווים. משא ומתן שדורש השתהות על הסף במפגש הטיפולי משני שותפיו, על מנת לאפשר למצוא מי אנחנו. זו אחריותנו בייחוד כאשר סף כלשהו נחצה (שם. עמ' 254-255).
המקום הטיפולי יכול להוות אזור מפגש בין-נפשי בין אנשים שנחשפו למציאות בעירומה במידות שונות וחוו חיץ בינם לבין הקרובים להם, ובינם לבין עצמם. מפגש שיאפשר התמודדות טובה יותר עד כמה שאפשר עם המציאות, לא היכנעות! אלא קבלה מתמודדת/מוחה/משנה/משלימה – אתיקה של הדומה, האנושי כמונו, להבדיל מן הזהה. אתיקה של מפגש נפשות. מפגש שלא מוותר על ממד של תקווה.
טרם התעוררותו מקפיאה בשלג, בעודו הוזה ומותקף במראות מסויטים ממלמל לעצמו קסטרופ: "רוצה אני לשמור אמונים למוות בלבבי, ורוצה אני לזכור בבהירות, כי שמירת האמונים למוות ולנפטר אינה אלא זדון ותאווה אפלה ושנאת הבריות, באם היא קובעת את מחשבנו ואת ממשלנו. למען החסד והאהבה אל יתן אדם למוות שלטון על מחשבותיו. ובכך אני ניעור..." (מאן, 1924, עמ' 156).
הערות
- השאלתי את המושג משם ספרו של דוד קיטרון (2022).
- מראיון של מירב עם רוני קובן שנערך ב-11.8.24.
- השם נלקח משם ספרה של יעל נאמן (2011).
- הדיבור ההתייחסותי הוא על נפש רבת פנים כשהפרט נע בין מצבי עצמי כאלו ואחרים מעבר לזמן, לעתים מחבר ביניהם ולעתים הם נחווים כמנותקים זה מזה ללא כל אפשרות של אינטגרציה. חלקם יחוו ברגע מסוים כ"אני" ואחרים כ"לא אני". בריאות תוגדר כיכולת "לעמוד ברווחים" שבין מציאויות שונות מבלי לאבד אף אחת מהן, היכולת להרגיש אחד בעודנו רבים (ברומברג 1993). המושג "עמידה ברווחים" הוא בעצם תיאור מתומצת של יכולתו היחסית של הפרט לתת מקום בכל רגע נתון גם למציאות סובייקטיבית שאינה ניתנת באותה העת להכלה על ידי העצמי הנחווה על ידו כ"אני" (ברומברג 1996: 516).
- הֶלחם של זמן ומרחב, אחד ושניים ורבים. מרחב של גם וגם, מרחב דינמי, מרחב חי (אהרוני, 2022).
- Resignation syndrome
- Binding history
- Dissemination
- הילד מרגיש שהוא נופל לנצח, מתפרק, נוזל, נשרף, קופא, ללא עור או מחורר, ללא תחושת כיוון והתמצאות וללא פנים. לעתים נמצא מאחורי חרדות אלו חרדות אוסמוטיות-דיפוזיות. חרדות אלו אינן ממוקמות בבירור בעצמי או באובייקט (זולת) והן נחוות כקימות בו זמנית בכול מקום ובשום מקום כאחת (דורבן, 2017 On loneliness, aloneness and isolation)
- The emotional state of isolated nowhere-ness
- מה שפרויד כינה דחף מוות הוא לטענתו היכנעותנו לכוחו של הקולקטיב, מעצם קיומנו כיצורים קהילתיים וסובייקטים פוליטיים. אם האני העליון הוא חברתי הסתמי הוא שבטי. האני העליון אומר : זו אחריותך, הסתמי דוחף אותנו לאש. רק האני אומר: ברח. אך האני, כפי שאנו יודעים הוא על פי רוב החלק הכי חסר תועלת נשמתנו (רוזמרין, 2024, עמ.' 259).
מקורות
אביב, ר. (2017). הטראומה של עמידה בפני גירוש. "הארץ" 10.8.2017
אהרוני, ח' (2022). לקט פאה ושכחה: מרצפת חדר העריכה, א' פיליפס, החמצה, תל אביב: תולעת ספרים: 166-149.
ויניקוט, ד.ו. ([1963] 2009). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים. עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תרגום: אורה זילברשטיין, תל אביב: עם עובד: 231-249.
ויניקוט, ד.ו. ([1974] 2009). פחד מהתמוטטות. עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תרגום: אורה זילברשטיין, תל אביב: עם עובד: 287-300.
טסטין, פ. ([1992] 1994). מצבים אוטיסטים אצל ילדים. מהדורה מתוקנת, איתאב.
לזר, ר. (2023). הייתי מעדיפה שלא – מחשבות על בית והתכמסות לעת מלחמה ומוות. שיחות ל"ח חוברת אינטרנטית פתוחה: 27-28.
לזר, ר. (2024b). אזורי נפש, מרחבי חיים, זמנים מוכמנים. יפורסם במארג י"ב.
מאן, ת. ([1924] 2011). הר הקסמים, תרגום: מרדכי אבי-שאול, תל אביב: ספרית הפועלים.
מנור, ד. (2024). הפלגה לביזנטיון. שירי עברית גולה, הארץ, תרבות וספרות, 2.10.24.
מנור, ד. (2024). שלל (גוף-ראשון-רבים). שירי עברית גולה, הארץ, תרבות וספרות, 2.10.24.
נאמן, י. (2011). היינו העתיד. תל אביב: אחוזת בית, הוצאה לאור.
נאמן, י. (2024) היה לך טוב או היה לך רע? תל אביב: אחוזת בית ספרים.
פימנטל, ד. (2024). אסתאתיקה: על הכנסת האורחים של האומנות. ירושלים: מוסד ביאליק.
קיטרון, ד. (2022). משא הנפש: משא במחוזות הפסיכותרפיה. תל אביב: רסלינג.
קליין, מ. ([1963] 2913). על תחושת הבדידות. מלאני קליין: כתבים נבחרים ב', תרגום: אורה זילברשטיין, תל אביב: תולעת ספרים.
Bromberg, P.M. (1993). Shadow and substance: A relational perspective on clinical process, Psychoanalytic Psychology, 10: 147-168.
Bromberg, P.M. (1996). Standing in the spaces: The multiplicity of self and the psychoanalytic relationship, Contemporary Psychoanalysis, 32: 509-535.
Durban, J. (2017). On loneliness, aloneness and isolation. Paper read at the German Psychoanalytic Society.
Lazar, R. (2024a). Fear of breakdown – the dissolution of fear. Psychoanalytic Dialogues, 34 (5): 628-629.
Stolorow, R. (2008). The contextuality and existentiality of emotional trauma. Psychoanalytic Dialogues, 18(1): 113-123.
Rozmarin, E. (2009). I am yourself: Subjectivity and the Collective. Psychoanalytic Dialogues, 19: 604-616.
Rozmarin, E. (2024). Belonging and its discontents. Psychoanalytic Dialogues,34: 250-263.
Swartz, S. (2024). The internal objects of Apartheid. Psychoanalytic Dialogues, 34 (5): 637-638.
