לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
להיות שיר - רבדים של הקשבה באנליזה לאקאניאניתלהיות שיר - רבדים של הקשבה באנליזה לאקאניאנית

להיות שיר - רבדים של הקשבה באנליזה לאקאניאנית

מאמרים | 31/12/2024 | 111

משמעות האמירה של לאקאן על האנליטיקאי כ"שיר", ופירוש מוצע לשאלות שנובעות ממנה. המאמר בוחן את צורות הביטוי השונות, כמו מיתוס ושיר המשך

להיות שיר - רבדים של הקשבה באנליזה לאקאניאנית

יהודה ישראלי

 

 

"אני לא משורר, אלא שיר. שיר שנכתב, גם אם זה נראה כמו סובייקט."

(לאקאן, הסמינר ה-11: ארבעת מושגי היסודי של הפסיכואנליזה; Lacan, 1998: viii)

 

למה התכוון לאקאן כשאמר שהוא שיר, ברמזו שזוהי עמדה שהוא מציע עבור האנליטיקאי? האם כיוון את האנליטיקאי לדבר שירה כאילו היה משורר? לא, לא משורר – אלא שיר! אולי הדריך שעל האנליטיקאי להיות בעצמו כמו שיר, מובנה כמו שיר? או שיהיה לו אפקט של שיר? או שמא, שעצם היות האדם סובייקט כמוהו כלהיות שיר? ולמה דווקא שיר, בעצם? מהי הייחודיות של שיר בהשוואה לצורות ביטוי אחרות? ומדוע דווקא זוהי הייחודיות של האנליטיקאי? במה שונה השירה מביטויים ספרותיים אחרים – כמו נרטיב ומיתוס, ואולי דווקא מלמול, או מאמר – שאף אותם אפשר לראות כצורות נוכחות והקשבה למטופל? ואם כבר שיר – איך יכול אדם, אנליטיקאי, להיות שיר?

אחת ממטרותיו של המאמר הנוכחי היא לענות על שאלות אלו, לתת פירוש לאמירה של לאקאן, באמצעות סקירה של צורות הביטוי שמייצרות מובן, ומעקב אחר מקומן של צורות אלו – שביניהם השיר – בהקשבה האנליטית לאסוציאציות החופשיות של המטופל.

אמנם, כשמקשיבים לאסוציאציות החופשיות של המטופל, על האנליטיקאי להיות בתשומת לב מרחפת ולא ממוקדת, כדי לא לקלוט רק דברים שאנחנו מחפשים – אלא להיות נכונים להיות מופתעים (Freud, 1912). יחד עם זאת, פרויד סבר גם כי על האנליטיקאי להחזיק בהשכלה רחבה ומעמיקה, שאינה מוגבלת לתחום הפסיכולוגיה בלבד. פרויד טען כי האנליטיקאי צריך להכיר את תחומי הרוח והתרבות, כולל פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, אמנות, ותחומי מדע שונים כמו ביולוגיה ואנתרופולוגיה, וכי ידע נרחב כזה יכול להעשיר את הבנתו בנוגע לנפש האדם ולעולם הפנימי של המטופלים, לעזור לו לגשת אל תכנים עמוקים ומורכבים בהקשר רחב יותר, ולהעניק לו כלים נוספים לפירוש סמלים, חלומות, ודפוסי חשיבה לא-מודעים (Freud, 1926).


- פרסומת -

מטרה נוספת של המאמר, אפוא, היא למפות את הידע האנתרופולוגי, הספרותי, והמיסטי שיכול לשמש את האנליטיקאי בהקשבתו למובן, למשמעויות שעולות מהאסוציאציות החופשיות. נאפיין את האופנים השונים שבהם נוצר המובן בשפה, בתרבות, ובאנליזה, ונשאל מה יכול לעשות האנליטיקאי עם מילים – עם המובן, כמו סיפור, ומעבר למובן, כמו שיר? כיצד ההזדהות כשיר מקיימת את הסינגולריות של המטופל בסוף אנליזה, ויכולה להיות עמדה שהאנליטיקאי פועל ממנה?

במאמר נאפיין את רבדי השפה אשר להם מקשיבים בטיפול, שנפרסים על הציר של המובן: מהמיתוס ועד לשיר. הנחת המוצא היא שאת הדברים הנאמרים באסוציאציות החופשיות של המטופל ניתן לשמוע כשייכים לאחת או יותר מצורות הביטוי הספרותיות, ששונות זו מזו בחלקו של המובן בכל אחת מהן.

בקצה האחד של הרצף נמצא מה שאבקש לתאר כ"מובן מזוקק": המיתוס. המיתוס נשען על מה שלאקאן מכנה "המסמן המרושת", אך הוא כל כך אבסטרקטי, שהוא לא יכול להיות מבוטא אלא דרך אחת הגרסות הלא מזוקקות שלו, שיש בהן לא רק מובן. המיתוס הטהור ישמור על המובן שלו בכל שפה, בכל ז'אנר, ובכל צורה ספרותית.

בקצהו האחר של הרצף נמצא דיבור שדומה לשירה, במובן שיש לו משמעויות פרטיות, ומרכיביים ייחודיים למסר בהקשר הספיציפי, הקשורים למה שלאקאן קורא "המסמן הבודד" או הסימן. המסרים יהיו ייחודיים, בשל רכיבים כמו מצלול או חריזה – שהם חלק מהמסר של השירה, אך אינם יכולים להיות מתורגמים לשפות אחרות או צורות ביטוי אחרות. בקצה זה, השפה לא מייצרת מובן – אלא התענגות.

 

המסמן המרושת והלא מודע המובנה כשפה

בתחילת דרכו הושפע לאקאן מההוגים הסטרוקטורליסטיים, רומן יאקובסון בבלשנות ולוי-שטראוס באנתרופולוגיה. בתפיסתם, המובן מיוצג בשפה על ידי מסמן, והמסמן מקבל את מובנו מההקשר, כך שניתן לראותו כ"מסמן מרושת". המסמן מתקיים כמסמן מעצם היותו מרושת עם מסמנים אחרים. את המסומן, המובן שלו, הוא בורא על ידי התחברות למסמנים אחרים, שיחד קובעים את המסומן, המובן. היחס בין המסמן המרושת למסומן שונה מהיחס בין הסימן ומסומן בהקשר של קוד, שבו הם מצויים בקשר של אחד לאחד.

לאקאן הצביע על האופן שבו המסמן המרושת מצטרף לעוד מסמן, ועוד מסמן, בנסיון סיזיפי להגיע לדבר עצמו – אך הוא מגיע רק לעוד מסמן, שאינו מספק, ותמיד מחמיץ את הדבר עצמו. לפי לאקאן, בדיוק בחסר הזה מגיח הסובייקט: הסובייקט הוא הסוכן של ההשתוקקות. הוא המשתוקק שנוצר בפער בין המילה לדבר. הסובייקט חי בין המסמנים, ואת המרדף של המסמן אחר האובייקט – הגלישה שלו ממסמן למסמן, ממובן אחד לאחר – הוא חווה כתנועה בעלילה, בסיפור בו הוא חי. כך השפה מפיחה תשוקה בסובייקט.

בשנות ה-50, לאקאן הקדיש את עצמו ליציאה נגד הממד הדמיוני שאליו שקעו חלק ניכר מהניאו-פרוידיאניים של פסיכולוגיית האגו. לאקאן הראה כי פסיכולוגיית האגו הפוזיטיביסטית מצפה מהמטופל להזדהות עם האגו המתוקן של האנליטיקאי. מבחינתו של לאקאן זוהי קליניקה של הדמיוני, של הזדהויות של בבואות, כמו בשלב המראה.

כנגד הנטייה להזדהות דמיונית, לאקאן הציג את הלא מודע כמה שמובנה כשפה (Lacan, 1966): לא מודע שיש לו סדר סמלי. העיקרון של ההסמלה הוא המעבר מרכיבים חסרי משמעות, כמו פונמים, אותיות, או צלילים, אל צירוף שלהם לכדי יחידות בעלות משמעות, כמו מילים או תפקידים משפחתיים. בעניין זה הלך בעקבות לוי-שטראוס, שהראה שהסמלי מתייחס לא רק לחוקי הלשון, אלא לחיים המובנים כשפה: כל התנהגות חברתית, לדבריו, היא מבוססת שפה – בין אם דיבור, מיתוסים, טקסים או קשרי שארות, כמו גם ריקוד, בישול, ואף פיסול מסכות: עומק העין וגודל האוזן של המסכה הם מסמנים, שמתחברים יחד לכדי מובן. כך הקשיב לאקאן למטופלים.

בהשפעת הסטרוקטורליסטים, לאקאן הדגיש והחיה את הפן הסמלי בעבודתו של פרויד. הוא נפגש בקביעות עם יאקובסון ולוי-שטראוס לאחר חזרתו של לוי-שטראוס מברזיל, ולמד איתם "מתמטיקה למדעי החברה". בשלב זה של הוראתו של לאקאן, מה שנדרש מהאנליטיקאי הוא ידע רחב בספרות, לשון ולוגיקה, וכישרון פואטי להעביר פירוש שברובו נשען על פיענוח.

האתיקה החלופית שהציג כך לאקאן ביחס לפסיכולוגיית האגו היא שבמקום ההזדהות כאגו ששולט בדחפים, המטרה של הטיפול היא לזהות את ה"גורל המסמני" שנתונים בו, שקובע את הדחפים. ההנחה היא שככל שהמטופל יודע יותר באיזה סיפור הוא חי כך, יש לו יותר אפשרויות בחירה ויכולת לעשות שינויים בסיפור.


- פרסומת -

 

התפתחות העבודה עם מובן ואי מובן אצל לאקאן

החל מ-1964, בסמינר של לאקאן "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה" (Lacan, 1998), אפשר לזהות ירידה בערך האתי של התענוג, הסיפוק וההרמוניה שמפיקים באנליזה מהמובן. המובן נהיה פחות מעניין, ואת לאקאן מעניינת יותר ההוויה – שאליה גם כרויות יותר מאותה עת אוזניהם של תלמידיו האנליטיקאים. בשלב זה, הממשי מקבל יותר ערך, שקודם היה בצד של הסמלי.

כעת, לצד המסמן המרושת אפשר לדבר גם על מה שאפשר לכנות "מסמן בודד", שהוא יותר סימן או אות, כלומר רכיב שפה שלא מתחבר ליצור מובן, ולא מייצג משהו – אפילו לא בקוד. בעוד המסמן המרושת, ההקשרי, הוא שרשרת של חיפוש אחר האחד האבוד של הכוליות (מה שבהמשך המאמר אתאר כחיפוש מטונימי), המסמן הבודד הוא האחד הבָּדיד שאינו קשור אלא לגוף, באופן שמטעין את הגוף בהתענגות.

אחד ההיבטים של "להיות שיר" הוא להיות מסמן בודד: מחוץ לעולם הסמלי, מחוץ לאידיאלים ולנורמות של המטופל ושל עצמו, ובמידה מסויימת גם מחוץ ליחסי ההעברה.

תשומת הלב בשלב זה של הוראתו של לאקאן מופנית לאפקטים של השפה שמעבר למובן, שאיתם עושים באנליזה שינויים בהתענגות. אם פירוש מובן זו קריאה של רצף מסמנים הבאים מהלא מודע, שימוש במסמן ליצור אפקטים בהתענגות זו כתיבה – הדגשה או יצירה של מסמן. כך למשל, החיתוך של השעה הטיפולית שם גבול להתענגות על המובן.

ההליכה של לאקאן מעבר לסמלי, הרחבת הפרספקטיבה מעבר לאופי הקומבינטורי של הסמלי, התרחשה במספר זירות: בפיתוח התיאוריה, מהלך זה התבטא תחילה בשנת 1963-64 בסמינר ה-11 עם ההמצאה של objet petit a, הדבר שחומק מהשפה. היה זה בהמשך למחקרים על חרדה-מועקה (L'angoisse) בסמינר ה-10, שם התחיל לאפיין את האפקטים של petit a, שמעיק בדיוק מפני שאין לו מסמן.

צורה נוספת של הליכה מעבר לשרשרת המסמנים היא ההתמקמות של לאקאן אל מול האגודות המקצועית של הפסיכואנליזה: ביחסים אלה, לאקאן עצמו מגלם את petit a שלא משתלב בסדר הסמלי של ה-IPA, ההתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית. הוא מזדהה עם שפינוזה המוחרם. הסמינר ה-11, שבהקדמה לו הוא מדבר לראשונה על המסמן הבודד של הלא מודע הממשי בניגוד למסמן המרושת וההקשרי של הלא מודע הסמלי.

בפסיכואנליזה לאקאניאנית, הדגש על הקשבה לאופנים השונים שבהם המובן מופיע הוא חשוב במיוחד, שכן בשנים האחרונות בהוראת לאקאן בארץ ובעולם יש דגש על הקליניקה של הממשי, שמעבר למובן, שבלעדיה לא יוכל להיות האנליטיקאי שיר. אולם הדגש על האי-מובן יכול להטעות, וליצור רושם שגוי כאילו כל הקליניקה הלאקאניאנית היא הקליניקה של הממשי – ואין זאת כך. השיר, יש לזכור, הוא גם בסמלי.

גם בעבודה עם הממשי, עם המצלול ועם המסמן הבודד, היכן שצריכים להימנע מלפרש את המובן – גם שם חשוב לראות מאיזה פירוש להימנע, כך שבקיאות באופני ההקשבה למובן הסמלי חשובה לאנליטיקאי, בין אם יפעל לפי הקשבה זו או יבחר להימנע ממנה כדי לעבוד עם האי-מובן, להיות שיר.

הקליניקה הלאקאניאנית היא לא רק ממשית, אלא בה בעת גם סמלית ודמיונית, ועל האנליטיקאי לבחור כיצד לפרש זאת עבור כל מטופל באופן סינגולרי. על האנליטיקאי להצביע על התענגות ממשית שאין מה לפרש בה, אך גם להצביע על מלכודות דמיוניות היכן שהמטופל מחוייב לדימוי שעליו לקיים. עליו גם להקשיב למסמנים ברמות המורכבות השונות – מרמת המורכבות הגבוהה של המיתוס, ועד לרמות הנמוכות יותר: הנרטיב, מטבעות הלשון, המסמן הבודד והמצלול, שלכולן נתייחס כאן.

גם אם המשך הטיפול נוטה לממשי, וגם אם ההצעה ללכת אל מעבר למובן נוכחת כבר מהפגישה הראשונה, אין לדלג על הקריאה הסמלית של הלא מודע המובנה כשפה. אין לדלג על הפירוש המבוסס על הקריאה הסמלית – ולו לשם היכולת של האנליטיקאי להבחין בו, גם אם אינו מפרש במוצהר. בהקשבה האנליטית, אין לטשטש את השלב הראשוני של לאקאן, סביב הסמלי.

על האנליטיקאי לא להשתמש בידע שלו באופן מודע, אלא בעצמו להתפלא על הפירושים שיוצאים מפיו. אז הוא בעמדה המקבילה למסמן הבודד ולא למסמן המרושת, ההקשרי. אך על כך ארחיב בסוף המאמר.

בסופו של דבר נבחן כיצד מתמקם האנליטיקאי מחוץ למובן, כשהוא עובד מתוך אי-הוויה. גם בהתייחסות לרכיבים בדיבור שהם מחוץ למובן, וגם בניהול ההעברה כמה שלא לגמרי נתון לכללי השפה של יחסים.


- פרסומת -

 

שכבות המובן והאי-מובן בצומת שבין הסמלי, הדמיוני והממשי

המובן נוצר על ידי הסמלי והדמיוני. הסמלי, אשר קשור כאמור לחוקי הצירוף של מסמנים, מעניק את המובן למסמן דרך ההקשר של המסמנים האחרים. התוצאה היא המסומן, שמקבל צורה דמיונית כאילו הוא האובייקט. המובן הוא אפוא הדלוזיה, השיגעון בשניים, של הצמד הוירטואלי הסמלי והדמיוני.

בזכות הסמלי והדמיוני יש קיום לממשי – שהגדרתו היא אי-מובן. אם לא היה מובן, גם לא היה ממשי. את האופן שבו הממשי חב את קיומו להנגדה מול המובן, לאקאן מבטא במונח ex-sistence, קיומבחוץ. הממשי קיימבחוץ למובן. גם המובן קיימבחוץ לממשי. הם באו יחד לעולם, בהנגדה זה לזה.

בעוד שאצל פרויד, כפוזיטיביסט, המציאות האפריורית המשותפת היא מערכת העצבים, אצל לאקאן אין בסיס משותף. בתפיסתו האנטי מהותנית, הפוסט-מודרנית, שלושת המשלבים הם הם המציאות עצמה. הם קשורים רק לקשר ביניהם, שלאקאן ממשיג באמצעות רעיון הקשר הבורומאי, מושג מתמטי השייך לתורת הקשרים. הקשר הבורומאי עשוי מטבעות שזורות בפועל בשלושת ממדי המרחב, כל ששחרור של כל אחת מהן משחרר את הקשר בין שתי האחרות. בסמינר RSI (Real, Symbolic, Imagimary) מופיע התרשים שלאקאן משתמש בו כדי למפות את המובן, שהוא השטחה דו-ממדית של הקשר הבורומאי (Lacan, 1974-75).

על בסיס התרשים של לאקאן, אני מבקש להציע הבחנה בין שש שכבות שונות של המובן: המיתוס, הנרטיב, מטבע הלשון, רביעיית המובן, המסמן הבודד והמצלול. כל אחת מהשכבות – שעליהן אפרט בחלק זה – היא היבט בדיבור של המטופל שיש להקשיב לו. תשומת הלב להבדל בין ההיבטים השונים של המובן כמוה כמכשירי שמיעה המכוונים לתדרים שונים של רמות מורכבות.

להיות שיר - רבדים של הקשבה באנליזה לאקאניאנית 1

בשכבה היסודית ביותר של השפה, בצד של הממשי, נמצא המצלול. זוהי החוליה הבסיסית שממנה נובעת בסופו של דבר השפה. את המצלול לאקאן מתאר באמצעות הנאולוגיזם Lalangue. זהו ההיבט הגופני-חושני של הדיבור, ושורש ההתענגות על הדיבור. במקור אלו מלמולי תינוקות.

ברמת מורכבות יותר גבוהה, אך עדיין באיזור האי-מובן, יש את המסמן הבודד, שגם הוא ממשי, שכן הוא לא משולב ברשת סמלית. אלו מילים כמו קללות, או שמות שאינם מבטאים משמעות.

רמת המורכבות הבאה היא של רביעיית המובן – התא המינימלי של סדר סמלי שמאפשר את קיומו של מובן דרך הנוסחה "האחד לשני כמו אחד אחר לשני אחר", כאשר מילת המפתח "כמו" היא המייצרת את המובן, בסמנה יחס בין מסמנים. ברמת מורכבות גבוהה יותר נמצאים מטבעות הלשון (tropes), שכל אחד מהם הוא וריאציה על ה"כמו", דרך להגיד על משהו שהוא כמו משהו אחר, "אבל..." אבל עם תוספת משמעות, או היפוך משמעות, וכן הלאה.

שרשרת מטבעות הלשון יוצרת את הסיפור, הנרטיב, שהוא אחת הגרסאות של המיתוס. הנרטיב מבוסס על אקט ה-storytelling כאמצעי לשמר ולהעביר ידע, שבמסגרת מגבלות הדיבור חייב להתנסח ליניארית, מילה אחר מילה. הנרטיב הוא הצורה הליניארית של מה שהמיתוס מספר עליו סיפור מרחבי, רב ממדי, לא מוגבל לליניאריות של הדיבור. המיתוס מספר על עיקרון אחד, שנרטיבים רבים יכולים לתת לו צורה. אין לנו גישה למיתוס אלא דרך הנרטיבים שלו.

 

המיתוס

ברמת המורכבות הגבוהה ביותר נמצאת התרבות כולה, השיחים השלובים זה בזה: המיתוסים וקשרי השארות, הפולחנים והטקסים, כל ההתנהגויות האנושיות, שבתפיסה הסטרוקטורליסטית הן מבוססות שפה.

מיתוס הוא מערכת של משמעויות בלבד. הוא נקי מהרכיבים של המצלול, מהחומריות של השפה. הוא כל כך אבסטרקטי, עד שיש לנו גישה אליו רק דרך הנרטיבים שלו שנותנים לו צורה. נרטיב מתחיל ביומרה לספר את המיתוס, ונגמר בכך שהוא רק עוד גרסה. הגרסאות הנרטיביות של המיתוס הן אילוץ של הליניאריות של הדיבור. המיתוס עצמו הוא במבנה, ולא בנרטיב.

כדי להמחיש נקודה זאת מספר לוי-שטראוס על המיתוס של הילידים בוונקובר (Lévi-Strauss, 1969): הדייגים לא יכלו לצאת לים משום שרוח הדרום לא הפסיקה לנשוב. פנו הדייגים לדג הסקייט כדי שישתדל עבורם אצל רוח הדרום. סיכם דג הסקייט עם רוח הדרום שהיא תנשוב יום כן יום לא. דג הסקייט נבחר למשימה משום שהוא שחור בצידו העליון ולבן בצידו התחתון. הוא מגלם את העיקרון הבינארי שמופיעה בעלילת המיתוס. ללא הנרטיב ניתן היה להגיד "העיקרון הבינארי".


- פרסומת -

הנה דוגמה מקבילה מהקליניקה, שממחישה את פיענוח העיקרון שמאחורי הנרטיב. המטופל סיפר על אמונה טפלה אך מטרידה: שכשחייו יסתדרו מבחינה משפחתית, כלכלית, מקצועית – אז תבוא המחלה הקשה. בקריאה מיתית מסתתר כאן עקרון העונג, עקרון הנירוונה, האקסיומה שלפיה שלווה מוחלטת היא מוות. אין סכנה שסיפוק מחייו בעתיד יהיה בפועל נירוונה, אך מרגע שניסח את המיתוס בנרטיב המסוים הזה, הוא מתחיל לפחד מפני הנרטיב שרקם כדי לתת צורה למיתוס. גם היליד בוונקובר יכול ללכת שבי אחר הניסוח הנרטיבי של העקרון המיתי, ולפתח אמונות טפלות לגבי דג הסקייט ומזג האוויר, למשל, שאם בטעות ידוגו את דג הסקייט זה ישבש את מערכת מזג האוויר.

בה במידה ששירה היא פרטית – כך מיתוס הוא קולקטיבי. מתפקידו לחבר אותנו להיות חלק מקולקטיב. אם השפה ניתקה אותנו מהממד של שייכות אנימיסטית, של היות חלק בלתי נפרד מהטבע, המיתוס מחזיר את השייכות. החוליה הרופפת בחיבור של הפסיכוטי לחיים היא החיבור הרופף שלו למיתוס המשותף.

אחד המיתוסים העתיקים שהתפשט עם האנושות עוד מאז היציאה מאפריקה לפני 60 אלף שנה, שמלמד על תפקידו המחבר של המיתוס, הוא המיתוס על בריאת העולם: עוף המים צלל והעלה בציפורניו גוש חימר ממנו נוצר העולם. גם האדם נוצר מחימר, ותפקיד המיתוס הוא להגיד שיש זיקה ביננו לעולם. אנו יודעים על כך, כי מוטיבים אלו נוכחים בנרטיבים של המיתוס מפינלנד ועד ילידי אוסטרליה (Eliade, 1954). זה היסוד האנימיסטי שהמיתוס משקם. גם מדענים אתיאיסטים, כמו ריצ'רד דוקינס ואחרים, מתלהבים מרעיון דומה שלפיו האטומים בגופינו נוצרו בסופר-נובה; פרויד, ב"מעבר לעקרון העונג" (Freud, 1961), מרחיק לכת ומייחס לחומר שאיפה אנימיסטית לחזור למצבו הדומם.

כמו במיתוס של הילידים ביבשות אמריקה, שבו נוצרו המים כדי לחבר ולהפריד את השמיים מהאדמה, הסובייקט שואל את עצמו לשם מה באתי לעולם, מחבר לעצמו מיתוס בריאה על סיבת לידתו, וחי את תפקידו במיתוס. התינוק מפענח את תביעת האחר, את תפקידו בסיפור האחר, ותפקיד זה נהיה הדחפים שמניעים אותו.

ניקח לדוגמה את סדאם חוסיין ואת מייקל ג'קסון: סדאם חוסיין חי בתוך הסיפור של אימו, שאביו ואחיו מתו כשהיה עובר בבטנה משום שהוא השטן שהרג אותם לקראת בואו. איזה סיכוי היה לסדאם הקטן לא לגדול להיות רוצח המונים?! מייקל ג'קסון גדל בתור ילד-אובייקט-כוכב בזכות היותו הקטן מבין אחיו בחמישיית ג'קסון. האובייקט שלו כבר סומן. גם אנטיגונה, שמוכנה למות כדי להביא את אחיה לקבורה, מצילה את כבוד המשפחה כמה דורות אחורה, ולמסמנים שלה חלחלו המאוויים של אבות אבותיה. איש העכברושים של פרויד ממשיך גם הוא את גורל אביו.

ברמה הקלינית, מה שמעניין אותנו הוא ההקשבה למיתוס הבריאה של המטופל בכלים של פירוש מיתוסים תרבותיים. נבקש לשאול מה המשמעות של הסובייקט? באיזה אופן הסובייקט הזה משמעותי? למי? על מה? מה המובן שלו? לאיזה תפקיד הוא נולד? מה הוא מגלם? כיצד נראה התסריט, ה"מכּתוּב", שקובע אותו בגורל המסמני? מהי הבעיה שלשֵם פתרונה הוא נולד וכיצד זה קובע את גורלו? מהם המיתוסים המשפחתיים על זיקה בין הדורות? איזה מסמנים של תשוקות אבות אבותיו עליו לשאת?

 

הנרטיב

הנרטיב הוא כאמור אחת הגרסאות של המיתוס. הוא יותר קשה לתרגום, כי יש לו את האופי של השפה והמדיום בה הוא מופיע. אם היינו מתרגמים אותו היינו מקבלים רק עוד גרסה. כמו המסמן שמחפש את הדבר ומשתרשר למסמנים אחרים, כך מצטרפות אלה לאלה הגרסאות בחיפוש אחר המיתוס. את הנרטיב ניתן לנסח, ומריבוי שכבות הנרטיב עולה המיתוס.

להיות שיר - רבדים של הקשבה באנליזה לאקאניאנית 2

בתרשים רואים סליל של עיגולים, שיחד יוצרים עיגול. כך לאקאן מצייר את האופן שבו התביעה נותנת צורה לאיווי, ואני משאיל זאת לאופן שריבוי גרסאות נותן צורה למיתוס: את התביעה ניתן לנסח, והאיווי עולה מהחזרתיות שלה. כמו שהתביעה נותנת צורה לאיווי, והאגו נותן צורה לסובייקט, הנרטיב נותן צורה למיתוס.

חוסר המחויבות של המטפל הלאקאניאני לנורמות חברתיות, והיעדרו של האחר הגדול בטיפול הלאקאניאני, יוצרים נייטרליות טיפולית שמדגישה את ההכרח של המטופל להמר באומץ ולבחור את ההזדהות עם נרטיב. אין מי שיגיד לו איך להיות, ועליו לחיות חיים כלשהם. זה בולט באובססיבי המתלבט בין גרסאות חיים. כשהאובססיבי מסרב להתחייב למסמן, זה משום שהוא רק גרסה. הוא צודק, אך מה האלטרנטיבה?

להזדהות עם הסימפטום משמעו להסכים לנרטיב, לגרסה אחת, לחיות את החיים היחידים שיש, מאחר שאין גלגולי חיים ונרטיבים מקבילים. למעשה, המטרה בטיפול היא שהמטופל יוכל להמר על גרסת מציאות, להזדהות עם מסמן, לתקף את הסובייקטיביות של עצמו לחיות את חיייו, מתוך ההכרה שחוץ מגרסה, שהיא תמיד חלקית, יש רק טראומה. כשהמטופלת מכריזה על עצמה כאנליטיקאית, או היסטרית מכריזה על עצמה כאישה, הן כותבות את הנרטיב של עצמן. זה משהו שחייב לבוא מעצמו.


- פרסומת -

על האנליטיקאי להיות שיר; אולם האם האנליטיקאי, כשיר, צריך לדעת משהו על להיות סיפור? כן, שיר גם מספר סיפור. זהו ההיבט הנרטיבי, שבו יש לאנליטיקאי מה ללמוד ממספר הסיפורים. כשסופר טווה את המציאות הנרטיבית, הוא עושה את מה שהלא מודע עושה באופן טבעי כאשר הוא רוקם חלום שמרתק אותנו להמשיך לישון. המטרה של הסופר היא לגרום לקורא להמשיך לקרוא, המטרה היא שהכותרת תמשוך אותו להפוך לגב הספר, שימשוך אותו לפתוח פרק ראשון, ושלא יוכל לעזוב מהיד. בדיוק כמו החולם. מה שירתק את הקורא או החולם זה משהו לא פתור. בחלום אבד הארנק, ומחפשים אותו כל הלילה. במותחן היה רצח, וחוקרים מי עשה זאת. האנליטיקאי מתמקם בעמדת הקורא המופתע, שמעודד את הלא מודע להמשיך לכתוב ולהפתיע. זה נעוץ עמוק באיווי של האנליטיקאי להיות מופתע, בהקשבה צפה נוכח האסוציאציות החופשיות.

 

התא הבסיסי של המובן: רביעיית המובן

לוי-שטראוס ניסח את התא הבסיסי של המובן, הרביעייה שבה יש אנלוגיה בין שני זוגות של הנגדות. אם זוג הנגדות אחד הוא אנלוגי לזוג הנגדות אחר, הוא "כמו", אפשר לשאול באיזה אופן הוא "כמו". ה"כמו" הוא התבנית הראשונה של הייצוג: האחד מייצג את האחר.

הייצוג הוא יחס שלא מאפיין בהכרח כל תבנית של סימנים באשר היא. תבניתיות שאין בה ייצוג קיימת לא רק אצל בני האדם: ציפור שיר, למשל, משמיעה צלילים לפי תבנית, ומשלבת פסוקים בתוך פזמונים. בעלי חיים מחפשים דפוסים, קשרים אסוציאטיביים, שמאפשרים למידה וניבוי. גם אצל בני האדם, המוזיקה היא מערכת מבנית, אך היא אינה מתארת דברים בעולם. מה תפקידה של המוזיקה אם לא לייצג משמעויות? לענג. לכן גם המסמן שאינו המסמן המרושת של המובן, הוא מסמן שאינו מייצג דבר אלא מייצר התענגות.

שפת הדיבור, כייצוג, לא דומה לשיר של ציפור או נביחה של כלב. סדרת רכיבים חסרי משמעות, כמו פונמות, המסודרות באופן שמייצר משמעות, כלומר כמילים, יש רק אצל בני האדם. ארכיאולוגים רבים מאמינים שפעולת הייצוג ייחודית למין האדם החל מהומו-ארקטוס לפני 1.7 מיליון שנה (Renfre, 2008). אנחנו יודעים זאת כי כליו של קודמו, ההומו-הביליס, "האדם שמשתמש בידיו", לא היו אחידים. האחידות בצורת הכלי, למשל צורת הטיפה האחידה לגרזן היד, מעידה על חשיבה אבסטקרטית, סימבולית, על האפשרות להחזיק את הייצוג בדמיון ולסתת את המיוצג באבן. גרזן היד מאבן הוא "כמו" הדגם שקיים בדמיונו של הסתת, שעובד על הדגם בידיו עד שהוא "כמו" הצורה בדמיונו.

אך מהו ה"דבר" שאפשר להגיד עליו שהוא "כמו" דבר אחר? תחילת המסע האונטולוגי של לוי-שטראוס היה בשאלה מהו הדבר האטומי, הבלתי ניתן לחלוקה, שאותו הוא חוקר כאנתרופולוג. אצל חברו הבלשן יאקובסון, האטום היה הפונמה, הצליל חסר המשמעות שיש לו גם צורה של אות, והשילובים של האטומים השרירותיים הללו יוצרים "מולקולות" בעלות משמעות. לוי-שטראוס הגיע למסקנה שהאטום התרבותי הוא המשגה הבנויה מקטבים. למשל, ההמשגה "טמפרטורה" עשויה מהקטבים "חם" ו"קר", כאשר המושג הבסיסי הוא הצמד "יש" ו"אין".

המובן מתחיל כאשר יש אנלוגיה, השוואה, בין שני יחסים. היחסים בזוג ההנגדה הראשון הם "כמו" היחסים בזוג ההנגדה השני. מכיוון שהיחסים יוצרים תפקידים, אז גם הפרטים ברביעיה בהלימה. לא ניתן לומר על משהו מאום אלא אם נציב אותו ברביעייה שכזאת. ניקח למשל את ההיגד "האדיש לרגיש הוא כמו הכחול לאדום". רק כאשר הם מוצגים במשפט אפשר להגיד משהו על כל אחד מהרכיבים בבעיה. ללא הקשר בסיסי זה לא ניתן לומר מאום לא על אדיש, לא על רגיש, לא על כחול ולא על אדום, משום שכל מה שניתן להגיד עליהם הוא "כמו...".

כמו הלן קלר, שעולמה התמלא חיים מרגע שלמדה שם לכל דבר, גם לוי-שטראוס, בהשראת יאקובסון, פתאום ראה פונמים מתקבצים ברביעיות לסימנתמים, יחידות משמעות, בכל דבר אנושי, לא רק בדיבור. השפה מופיעה בכל תבניות החיים: אומנות, מסחר, אופנה, מיתוסים, או קשרי שארות. למשל, התבנית הבסיסית של מוסד הנישואין המבוסס על אקוגמיה, החלפת אחיות, פועל לפי אותה משוואה: אחותי כמו אחותך, ניתן להחליף ביניהן, וליצור רביעייה של שני גיסים ושתי גיסות. ניקח דוגמה נוספת, מתוך אינסוף יישומים אפשריים בכל תחומי התרבות, מתחום הבישול: כאשר במנה יש גם הנגדות של טמפרטורה, מרקם, צבע, וכן הלאה, וזיקה אנלוגית בין ההנגדות, למשל "כמו שהפריך חם כך הנמס קר", המנה היא יותר יצירה תרבותית, יותר מחזיקה משמעות כמו סיפור, ולא רק מזון. עולם המזון משמש כעוד זירה ממשית עם פונמים וסימנתמים שיוצרים שכבה סמלית, סיפור, ממש כאילו היו הטעמים מילים.

דוגמה קלינית: כדי שדורה תיתן לעצמה את המובן של להיות אישה, היא צריכה להתקיים ברביעייה כזאת. היא אומרת לעצמה, גברת ק' היא אישה. אם אני לאבי כמו גברת ק' למר ק', משמע אני אישה. כשמר ק' אומר לדורה שגברת ק' היא כלום עבורו, היא סוטרת לו. רביעיית המובן התפרקה, והאקט הממשי פרץ מדורה.


- פרסומת -

 

מטבעות-לשון

מטבעות הלשון (tropes) – ובראשם מטפורה, מטונימיה, סינקדוכה, אירוניה, היפרבולה, ומטלפסיס – הם וריאציות על התא הבסיסי של המובן, הם אופנים שונים של ה"כמו" או הטיות של ה"כמו": מטפורה למשל אומרת שא' כמו ב', אבל קצת אחרת; מטונימיה אומרת שא' כמו ב' מבלי לשנות משמעות. וכך יש מספר בסיסי של מטבעות לשון ראשיים, של אופני הטיית משמעות, ומספר אינסופי של מטבעות לשון שאפשר להמציא ברגע נתון.

מי שפיתח את ההקשבה למטבעות הלשון, עם מומחיותו כמנתח ספרות, הוא הרולד בלום (Bloom, 1975). בלום משווה בין האופן שבו מטבעות הלשון מופיעים בשלוש פרדיגמות: ניתוח הספרות, הקבלה, ואצל פרויד. הוא מתייחס לתורות אלו כאל גרסאות, כנרטיבים של מיתוס על אודות המציאות כמבנה. דרך ההסתכלות בשלושת העדשות האלו אולי נתפוס משהו מהממשי של המבנה. בספרות, מטבעות הלשון הם אמצעים לייצר משמעות; בקבלה, מטבעות הלשון הם אמצעים שבהם ברא הבורא את המציאות במילים. הספירות הן אופני אימננציה, כלומר האופן שהאלוהי מופיע בעולם; אצל פרויד, מטבעות הלשון הם מנגנוני הגנה שמעוותים ומדחיקים מציאות מאיימת. גם בזרמים מיסטיים של הנצרות והסופיזם המוסלמי יש רעיונות דומים.

מה שמשותף לספרות, למיסטיקה ולפסיכואנליזה הוא שהם מתייחסים למציאות העשויה ממסמנים, המציאות המבנית. מבחינת המשורר או מנתח הספרות, זוהי אומנות, מציאות מומצאת; מבחינת הקבלה, אין מציאות אחרת אלא זאת העשויה מהאותיות, והמבנה שלה הוא עץ הספירות; מבחינת פרויד, זו מציאות התחומה לחוויה נפשית אנושית, מציאות מעוותת כהגנה נגד מציאות כואבת.

עבור לאקאן, בניגוד לפרויד, אין מציאות שאינה תוצר של סמלי. המציאות אינה הממשי. לכן אלו לא מנגנוני הגנה נגד המציאות – אלא מנגנוני יצירת מציאות. על פי תפיסתם המשותפת את הקשר בין שפה למציאות, גם המיסטיקאי, גם האנליטיקאי, וגם המשורר שואפים להתגלוּת של מציאות דרך מילים. מטבעות הלשון העקריים שאותם משווה בלום – מטפורה, מטונימיה, סינקדוכה, אירוניה, היפרבולה, ומטלפסיס – משרתים גם את הסופר וגם את המשורר. האנליטיקאי מקשיב להם כדי לשמוע מה שלא נאמר.

מטפורה

מטפורה ביוונית משמעה "הובלה" או "העברה". המטפורה מובילה משמעות מהמשל לנמשל, ובכך היא מוסיפה משמעות. ההקשבה המטפורית שואלת "מה המשל מספר על הנמשל"?.

דוגמה קלינית: מטופל שסובל ממתח וחרדות בעבודה ולדבריו אין לכך סיבה הגיונית, אין בעיה אמיתית. הסיפורים שהוא מספר הם המשל, וההקשבה מכוונת למצוא את הקשר לנמשל. בדבריו הוא מעלה שלוש נקודות: הוא מספר על אירוע שבו היה עם אשתו בים, היא חיכתה לו עד החוף והוא חזר מהמים לאחר שעה ארוכה, כשהוא נהנה לשחות. היא כעסה עליו. באותה פגישה סיפר גם שעישן קנביס, והביע חשש שמא אספר על כך למי שהפנה אותו. בנוסף, הביע תמיהה על כך שהוא סובל ממתחים בעבודה סביב פרנסה, למרות שאין לכך סיבה רציונלית, וציין שזאת הסיבה שהוא פנה מלכתחילה. על כך אמר שהוא דווקא נהנה בעבודה ולכן זה תמוה. הוא נהנה "לתקתק דברים."

עבור האנליטיקאי, להיות שיר זה להיות בקשב לרובד השירי, המצלול במקרה זה. הפירוש של המובן לוקח כנקודת מוצא את ההתענגות שבתקתוק כהתענגות על מצלול, כמצלול שמסגיר התענגות. בפירוש המטפורי אפשר לחלץ את המובן הבא שמתווסף לכך: האמירה על הים אומרת שיש כעס על עונג פרטי שהוא בחזקת נטישה. האמירה על הקנביס אומרת שהעונג מוסתר, סודי. התקתוק אומר שיש בעבודה עונג כמו בים או בקנביס, ויש להסוות אותו, כמו בקנביס, אחרת זה מעורר אשמת נטישה, כמו בים. הים הוא מטפורה לעבודה, המקום שהאישה מחכה שתחזור ממנו. אך המטופל אינו יודע שהים מייצג את העבודה. המשל עוקף את ההגנות ומציג את האמת, של ההתענגות שבתקתוק. המטופל בלחץ מהעבודה כדי להצדיק שעות ארוכות הרחק מאשתו בזמן שהוא מתענג.

מטונמיה

המטפורה לפחות מבטיחה עוגן להתייצב באמצעותו, כמו בסימפטום. מטונמיה מותירה עם חוסר סיפוק. "הבית הלבן" ו"נשיא ארצות הברית" הם מטונימיים. אין תוספת משמעות. כמו במטפורה, גם כאן יש החלפה – אך לא נאמר שום דבר חדש על נשיא ארצות הברית. לא כינינו אותו "קיסר העולם" או "קפיטליסט מספר אחת". לחוסר התוספת במשמעות יש אפקט של חוסר סיפוק. מטונמיה היא הגלישה של המסמנים בחיפוש אחר המסמן האולטימטיבי של הממשות – שאינו קיים. בזכות המטונמיה יש חיפוש, משמע יש תשוקה.

תחילת טיפול היא מעבר משתיקה למטונמיה של דיבור. סוף טיפול הוא הפסקת המהלך המטונמי, מעבר מדיבור לפעולה. האנליטיקאי, מעצם שתיקתו והתמקמותו כמקשיב, מופקד על התנעת המטונמיה, רצף האסוציאציות החופשיות. אך באנליזה הלאקאניאנית האנליטיקאי גם עוצר את גלישת המסמנים האינסופית בנקודת כִּפתור של מסומן למסמן, בחיתוך של סוף הפגישה. עצירת המטונמיה נועדה לההתפכחות מהאשליה שיש סוף טבעי של המובן האולטימטיבי. החיתוך החוזר ונשנה אומר שזה תלוי בסובייקט, שביכולתו להיעצר על משמעות ולפעול מתוכה.


- פרסומת -

סינקדוכה

בדוגמה שהבאתי קודם, עישון הקנאביס הוא מקרה פרטי של התענגות, שמופיע ב"תקתוק דברים בעבודה". סינקדוכה היא ייצוג של הכלל על-ידי פרט או ליהפך. אותנו מעניינת הסינקדוכה כשהיא מחביאה התענגות פטישיסטית, דחפים חלקיים פולימורפיים, חלקי דברים. אוזני האנליטיקאי כרויות לשמוע על איזה פרט או כלל המטופל מדבר באמצעות ההופכי שלו, ומדוע?

הילד, כפרט במשפחה, מייצג את המשפחה בגופו. בגופו מופיע הסיפור המשפחתי. האיפוק והאקספולסיביות האנליים יהיו הפרט המייצג של הכלל – היחסים עם האחר הגדול, ההורה. תביעת האחר תהיה רשומה בגופו. השסעים הנפשיים שחוררה השפה בסובייקט, ימוקמו באזורים אירוגניים.

כמו שגוף הילד סינקדוכי למשפחה, האיבר סינקדוכי לגוף. הסירוב של הילד להיבלע באימו יופיע בנסיגה באיבר – עצירת נשימה, אגרוף קפוץ, חריקת שינייים, וגיניסמוס, קושי להגיע לאורגזמה, או בקמצנות, אם נוסיף ממד מטפורי.

סינקדוכה תהיה גם סיפור עלילה שמופיע בסימפטום, ומשחזר גורל רחב יותר. כמו במקרה של אסיר משוחרר שרץ אחרי האוטובוס כדי לחוות "הספקתי!", ולהסתיר החמצה של תשע שנים בכלא.

אירוניה

אירוניה היא היפוך, לשון סגי נהור. מילולית, משמעותו של "סגי נהור" היא "אור גדול". זהו הכינוי של המקובל רבי יצחק סגי נהור, שכמו טרסיאס הרואה היה עיוור. בקליניקה נראה לשאול – האם זה באמת הפוך, או הפוך על הפוך? ומתי זה יתהפך שוב? מתי האובססיבי המרצה יוציא את הפסיביות האגרסיבית? מתי ההיסטרית המעריצה תעשה דיווליואיזציה למאסטר?

כשאריאל שרון לקה בשבץ מוחי, נתניהו שלח לו "תנחומי החלמה". לקרוא לטעות הזו "טעות פרוידיאנית" משמע לקרוא לה אירונית. האירוניה ביחס ללא מודע היא האמירה שזוהי בעצם לא טעות. בלא מודע אין שלילה, אמר פרויד.

היפרבולה

ההיפרבולה היא הגזמה, למשל: "אמרתי לך אלף פעם". אך המוגזם מייצג למעשה את הרגיל. בהיפרבולה שומעים את ההתענגות הנרקיסיסטית, המזוכיסטית, המאנית. במבט ראשון אנחנו תוהים על הפער – כדי להראות את הבלוף, כדי להוריד דרמה, כדי לחשוף אמת; אבל במבט שני, בואו נקשיב לאמת שבדלוזיה, שבטעות, שבדרמה, נקשיב לתשוקה החבויה בה, לאמת שחבויה בשקר. לטראומה ההיסטורית שחבויה בתגובה המוגזמת.

דוגמה קלינית: המטופלת יודעת שבן הזוג לא יקיים את הבטחותיו, ולכן היא תיפרד ממנו. היא ארגנה לו אירוע, וכשסיפרה עליו אמרה "הוא אמר לי אלף תודות". שנייה אחר כך אמרה "בעצם, רק תודה אחת". דרך ההיפרבולה היא נסקה לציפיות, וחזרה להשלמה עם חסר.

מטלפסיס

אם מטפורה היא מכשיר העברה כמו עגלה, אז מטליפסיס היא עגלה שזזה בתוך העגלה. מטלפסיס היא מטפורה מורכבת, ומייצגת יחסים בין מערכות מטפוריות. ב"סבתא בשלה דייסה", כף היד היא מטלפסיס של המשפחה. באסטרולוגיה, היחסים בין המזלות הם מטלפסיס ליחסים בין בני האדם.

האנלוגיה בין מערכות מאפשרת פעולה בעולם אחד שתשפיע על תנועה בעולם אחר, כמו חלקיקים קוונטיים שיש ביניהם יחס של שזירה. אם האדמה היא אם, למות ולחזור לאדמה זו התרפקות. אם פרידה זה לב נשבר – אפשר לתקן. אם היצור המפחיד את הנס הקטן הוא הסוס ולא אביו או אימו, אפשר להימנע ממנו (Freud, 1909).

דוגמה ליישום מטאלפטי הוא הפירוש הבא: המטופלת שעושה אידיאליזציה לאיטלקים התלבטה מה עליה לעשות בנושא מסוים. הפירוש היה השאלה "מה היה עושה האיטלקי?", הסבטקסט הוא: "איזה שינוי היית עושה בעולם שהוא מטפורה לעולם שלך?". דוגמה נוספת היא של אלמנה שהתקשתה להיפרד מבעלה המנוח, עד שיום אחד חשבה על עצמה כעל גרושה. עבורה, בגירושין בניגוד לאלמנות יש פרוצדורה של פרידה.

בחלום של פרויד על הזריקה של אירמה (Freud, 1900), מערכת הגוף היא מטאלפטית למערכת הנפש. את הסירוב שלה לדבר החלום מראה בסירוב לפתוח את הפה לבדיקה רפואית. את ההסכמה לדבר את האסוציאציות החופשיות, החלום מייצג כשטף של דיזנטריה. המטלפסיס בשיאו בעולם הכישוף, שבו נעשית מניפולציה על עולם תוכן אחד כדי להזיז דברים בעולם תוכן אחר, כמו עם בובת וודו.

 

המסמן הבודד, הלא מודע הממשי

למעשה, למסמן הבודד יותר נכון לקרוא סימן: הוא סימן אקראי וחסר מובן, כמו אות שאינה שזורה במילה. הוא אינו מייצג, בשונה מהמסמן המרושת, שקשור למסמנים אחרים בשרשראות מסמנים, ברביעיות של מובן. הוא אינו משתתף בשוק החליפין של המסמנים. במונחים כלכליים, אין לו ערך חליפין, אלא ערך שימוש בלבד. ללא חליפין, כמו פרי מתוק שאין אפשרות למכור אותו, כל מה שנשאר הוא להתענג עליו. המסמן הבודד לא מסמן מובן, אלא מייצר התענגות. התענגות היא מושג שקשור גם לעונג, גם לסבל, ולריגוש ברמות גבוהות.

המסמן הבודד הוא נחלתו של השיר. הסיפור, הנרטיב, מתקיים רק מתוקף החיבור בין המסמנים המרכיבים אותו, הקשורים זה לזה במטבעות לשון; המיתוס עשוי משקפי הסיפורים מונחים בערימה זה על זה ברמות מורכבות הולכות ועולות; ואילו בשיר, למילים הבודדות יש אפקט, לצליל, למוזיקליות, לחריזה, להיבטים של השפה שאינם מובן.

לאנליטיקאי יש נטייה לפענח את המשמעות הנסתרת, את המסמנים המחוברים בשרשראות סמנטיות ונוסחאות לוגיות. אך יש מצבים שבהם המילים מתנהגות כמו שמות, כמו אותיות, כמו יחידות משמעות שאינן נשענות על מסמנים אחרים – אלא על התענגות. כמו שם של אהובה שמעורר תגובה, כמו קללה, כמו צעקה. זאת ההוראה של המילה האחת. במקרים כאלה המטפל לא מפענח, אלא מצביע על השליטה שיש לרצף הצלילים האלה על התענגות הגוף, ומשם על האפקטים, הרגשות של הסובייקט.

"בשביל מה היית צריך את זה", "חכה שאבא יבוא", אלה סיסמאות רוויות חרדה מהילדות, שברגע שהן נצמדות לאירוע פעוט בהווה הן הופכות אותו לטראומתי. אין זו המשמעות שמחוללת את האפקטים על הסובייקט: אלו המילים עצמן טעונות, ללא הקשר. עוד אפקט ייחודי לשיר שאנו רוצים שיתקיים באנליזה. שמילים, ולא רק הבנות של מילים, ייזעזעו את אמות הסיפים.

היותו מסמן בודד אינו אומר שהוא יחידי. כך לדוגמה, אצל פרויד במקרה של אמה (Freud, 1950 [1895]), יש נחיל ולא שרשרת של מסמנים: בגדים, צחוק, חנות, לבד, שמצטרפים לטריגר שגורם לפוביה מפני כניסה לחנות.

 

המצלול

המצלול, או Lalangue בהמשגה של לאקאן, הוא ההיבט או השכבה הבסיסית של המסמן, הגל-הנושא החושי, הצליל. אם שיר "מבקש" הלחנה יותר מסיפור, זאת הסיבה. בתקופת הינקות, המצלול היה המרכיב היחידי בשפה: מלמול תינוקות, שמאוחר יותר נטען במשמעות, אך לפני המשמעות ה-Lalangue הוא ההתענגות של איבר הפה על עצמו דרך הגיית הצלילים.

כפי שלוי-שטראוס הראה ששפה היא לא רק שפת דיבור, כך גם ה-Lalangue אינו רק בדיבור. כמו שהמבט לא מוגבל לעין, הוא יכול להופיע באוזן (כמו בציתות), גם ה-Lalangue הוא החומר של הפונם, אבל הוא יכל להיות עשוי גם מחלקי גוף ותנועה, תחושות טקטליות או חושים אחרים. אלו הרכיבים החומריים שנכנסים לתבנית שפה. ה-Lalangue הוא פיסות חושיוֹת, לא רק של צליל. גם שפת הריקוד משתמשת בחומר גלם של פיסות Lalangue של תנועה, ושפת האירוטיקה של חיבורים ותנוחות משתמשת באל"ף-בי"ת של חלקי מבטים על גוף. במקרה של פרויד, למדל, דורה מתארת כיצד מוללה את תנוך האוזן של אחיה, ופרויד ראה בכך רכיבים בפנטזמה מינית.

פרויד מספר על פֶטיש, תנאי להתאהבות של אחד ממטופליו (Freud, 1927): לאישה צריך להיות ברק על האף. זוהי פיסת מצלול ויזואלי. זה משמש כשורש Lalangue, שורש התענגות, בגרעין של המסמן שעוטף התענגות זו. בגלל ההומופוניה בין המילים Glanz (ברק) ו-Glance (מבט), המסמן הוא "מבט", כך שהמבט של עצמו על הברק על האף חבוי באף עליו הוא מביט, הסובייקט חבוי באובייקט. ה-Lalangue של הברק על האף הוא מקור ההתענגות שבבסיס של כל הסמלה, ואליו אנו חותרים להגיע גם בסוף הפירוש, מתחת לכל המשמעויות.

ה-Lalangue הוא מה שנשאר אחרי הפשטת כל המשמעויות. אולי התפקיד העיקרי של האנליטיקאי כשיר הוא להדהד את המסמן האחד, את הפונמה, את המצלול, כי שם ההתענגות, ושם ייתכן שינוי לא רק בהבנה – אלא בהוויה. אז אפשר יותר להזדהות עם ההתענגות, לוותר עליה, לעשות איתה משהו.

ה-Lalangue, כהתענגות חושית על הדיבור, יבצבץ בדיבור. האנליטיקאי מקשיב לסימני התענגות כמו במילים עם חזרתיות על הברות, כמו בדוגמה שכבר דובר בה על המטופל שבמתח בעבודה למרות, ואולי בגלל, שהוא "מתקתק" דברים בעבודה. מילים עם חזרתיות מובנית, כמו יבצבץ, פצפוץ, או חריזה בין מילים שנותנת תבנית לסדר סמלי, נוטות להסגיר התענגות. אפשר לשמוע במצלול צלילים של התענגות דחפית בהגייה של מילים כמו "מסססריח", "מזזזדיין", או "דלישששס."

הנה דוגמה של הקשבה למצלול בקליניקה: המטופלת עסוקה בשאלה של גבולות ביחסים. היא כועסת על תשומת הלב שהילד והבן זוג דורשים, במקום לשים לה גבול. היא מספרת על מקרה שבו שמה גבול בקלות. היא אומרת "לא מצמצתי ולא גמגמתי." בחזרה מותאמת, כאילו מקריאים שירה, חזרתי על האמירה תוך הדגשת הצלילים: "לא מ-צ-מצ-ת-י ולא ג-מ-ג-מ-ת-י... על איזה תענוג ויתרת עם הגבול?" היא זיהתה את ההתענגות על ההתקרבנות כקדושה מעונה שהתפתחה בתקופה שסעדה את אביה, והזדהתה עם העמדה שלו כקדוש מעונה. היא הייתה צריכה לוותר על הקורבנות המזוכיסטית כדי להציב גבול אסרטיבי.

 

סיכום: האנליטיקאי כשיר, כמסמן בודד

מהו אפוא ההקשר שבו אנליטיקאי מיוצג על ידי המסמן "שיר"? כפי שראינו, המובן הוא לא רק במה שהשפה מקיימת בדיבור ובכתיבה. כמו למילה בהקשר של משפט, גם לאנשים יש מובן, בתנאי שהם סובייקטים במבנה חברתי. סובייקט הוא בעל מובן, שהוא משמעותי ביחסים בין בני אדם במסגרת תפקידים בשפת היחסים. כפי ששפה היא מערכת של יחסים בין מסמנים בדיבור או בכתיבה, גם יחסים בין אנשים מיוצגים על ידי מסמנים: להיות בן, אב, גיס, או אנליטיקאי – כל אלה הם תפקידים במסגרת מערכת סמלית שמעניקה מובן לסובייקט המיוצג על ידי מסמן.

בקליניקה הלאקאניאנית, בסוף האנליזה מתמקם האנליזנט בעמדה של אנליטיקאי. אך מהי סוף אנליזה? האם היא אפשרית? האם היא מובהקת? פרויד אומר שאין לצפות להרמוניה בחיי הנפש, לכל היותר לקיים את הניגודים והקונפליקים (Freud, 1937). אז מה יכול להיחשב לסוף?

התשובה של לאקאן היא שבלתי אפשרי שסוף אנליזה ייתן ודאות של הרמוניה, וגם לא כדאי לחפש אותה. הבטחות להרמוניה הם הפיתוי להזדהוּת עם האידיאל של תביעת האחר. מה שכן יכול להיות סוף לטיפול הוא הוודאות של חוסר ההרמוניה, ואין זה מעט. זה בדיוק אפקט הקתרזיס מנפילת האחר הגדול.

פרויד אמר על אנליזה שהיא קסם או כישוף איטי (Freud, 1950). ואמנם, ההדגשה של המסמן הבודד בטקסט של המטופל, וההימנעות מהסברים, מעוררות את הסינגולריות המקבילה בהיבט של זהות – במהלך מטלפסיס, שמאפיין כאמור כישוף. כאילו האנליטיקאטי אומר – איך שנתנהג עם המילה במשפט, כך יהיה גורלך בין האחרים המקיפים אותך. זה כמו להגיד "זה אתה" שוב ושוב. יש ויכוח בין אסכולות בפסיכואנליזה אם פירוש מוצלח מבסס את יחסי ההעברה או להיפך. הגישה של לוי-שטראוס ושל לאקאן, שלפיה לא ניתן להפריד את שפת הדיבור משפת היחסים, גורסת שהפירוש וההעברה חייבים להתפתח יחד.

הדיבור באנליזה מאפשר למטופל, מעבר למובן, להתוודע לאופן הסינגולרי שבו ההתענגות של הגוף שלו מושפעת ממסמנים בודדים, ומפיסות Lalangue, כרכיבים של הלא מודע הממשי. התענגות הגוף משפיעה על הסובייקט, ואלו האפקטים. כשמתייאש המטופל מלענות על תביעת האחר הגדול, והאנליטיקאי בטח לא עוזר לו, נפתחת בפניו האפשרות לא להיות By the book בספר של האחר, אלא להיות שיר. להיות סינגולרי, כפי שהוא, עם כל המסמנים הבודדים של ההתענגות שצרובים בו, עם רשתות המובנים שנרקמו עליהם, ואין לו אלא להזדהות עם הסימפטום. מנקודה זו הוא יכול לאפשר את המרחב כאנליטיקאי, לאנליזנט נוסף לעשות את הדרך.

 

מקורות

Bloom, H. (1975). Kabbalah and criticism. Seabury Press.

Eliade, M. (1954). The myth of the eternal return: Cosmos and history (W. R. Trask, Trans.). Princeton University Press. (Original work published 1949)

Freud, S. (1900). The interpretation of dreams (J. Strachey, Trans.). The Hogarth Press.

Freud, S. (1909). Analysis of a phobia in a five-year-old boy (Little Hans). In Three case histories (J. Strachey, Trans., pp. 1-93). The Hogarth Press.

Freud, S. (1912). Recommendations to the physicians practicing psycho-analysis. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 109-120). The Hogarth Press.

Freud, S. (1920). Beyond the pleasure principle (J. Strachey, Ed. & Trans.). In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 18, pp. 7–64). The Hogarth Press.

Freud, S. (1926). The question of lay analysis (J. Riviere, Trans.). International Psycho-Analytical Press.

Freud, S. (1927). Fetishism (J. Strachey, Trans.). In The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 21, pp. 147-157). The Hogarth Press.

Freud, S. (1937). Analysis terminable and interminable. In The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 23, pp. 213-254). The Hogarth Press.

Freud, S. (1950). The question of lay analysis. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 11, pp. 212-213). The Hogarth Press.

Freud, S. (1950 [1895]). Project for a scientific psychology (C. W. M. Jordan, Trans.). In The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 1, pp. 283-397). The Hogarth Press.

Lacan, J. (1966).The Function and Field of Speech and Language in Psychoanalysis. In: Écrits: A selection (A. Sheridan, Trans.). W.W. Norton & Company.

Lacan, J. (1974-1975). The seminar of Jacques Lacan: Book XXII: RSI (C. Gallagher, Trans.). [Unpublished translation]

Lacan, J. (1998). The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). W.W. Norton & Company. (Original work published 1973)

Lévi-Strauss, C. (1969). The raw and the cooked (J. Weightman & D. Weightman, Trans.). Harper & Row. (Original work published 1964)

Renfrew, C. (2008). The archaeology of mind: Cognitive archaeology and the evolution of the human mind. Cambridge University Press.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: יחסי מטפל מטופל, תקשורת, שפה ודיבור, ז'אק לאקאן
ג׳ניה קטלן
ג׳ניה קטלן
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יעקב רבינוביץ
יעקב רבינוביץ
פסיכולוג
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
עמירה איתיאל
עמירה איתיאל
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אוריאל שטרנשיין
אוריאל שטרנשיין
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה
בן אור אורטרגר
בן אור אורטרגר
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
רותי בצר עשת
רותי בצר עשת
פסיכולוג/ית
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.