התחלה. וסיום עמה
תמי וילדמן | 16/5/2012 | הרשמו כמנויים
מחשבות של לילה, 15.5.12
התחלה. וסיום עמה
לבסוף נכנעתי לשעה.
התעוררתי ב 1 שלושים ושתיים בלילה. החלטתי שעם עלות השחר אחפש דירה אחרת. לבסוף התארגנתי וחשבתי לעצמי – למה בבוקר אם אפשר ממש עכשיו.
קפה נשמע לי כמו בחירה קצת מוגזמת לשעה הזו, למרות הבקשה של הלשון והחך. אני כמעט ונכנעת להם. למה לא בעצם.
בקו 25 היום עמד בחור ודיבר בטלפון הסלולרי לאורך כל הנסיעה. לא ניתן היה שלא להקשיב, גם אם רצית כמוני רק להתבונן בדרך התל אביבית המוכרת.
"כל ההתחלות קשות!" , הוא הודיע למי שהקשיב, או לא הקשיב, בצד השני של הקו. הוא הודיע לו, או לה, את האינפורמציה הזו, בהקשר של נושא כלשהו עליו הם דיברו כמובן. הוא אמר את זה די בבטחון, בלי הרבה ספקות. כל ההתחלות קשות, הוא הצהיר.
ואני, כמובן, כדרכי, לקחתי את המילים הללו וחשבתי עליהן. האמנם כך?
המחשבה שעלתה לי באופן די מיידי, ודי פסימי אולי, היא שלא רק ההתחלות קשות.
גם האמצע, וללא כל ספק הסיום.
דווקא ההתחלות הן לעתים קלות הרבה יותר, יש בהן אופטימיות, ותקווה. אחר כך עולים עוד דברים. ולעתים הסיום הוא הקשה מכל.
דנה ישבה בפגישה אתי היום וסיפרה לי עד כמה קשה לה לסיים דברים. מאז ומתמיד, כך היא זוכרת, קשה לה לסיים דברים. היא מתקנאה באותם אנשים שיכולים להתחיל דבר, ולסיים אותו. לסגור מעגל שלם.
יש בה בסגירת המעגל משהו שלם. אולי אף מושלם. סיום שכזה. פרידה. היפרדות.
ואולי ההתחלות הן קשות, כי מעידות על סיום. ובמקום שיש התחלה, כנראה שיהיה גם סיום. ואולי הפחד הוא המחשבה על הסיום. ואז אולי עדיף באמת שלא להתחיל. אם אפשר, כמובן. כדי שלא להגיע לסוף. אבל למה שנוותר על ההתחלה, ועל האמצע, והרי הם יכולים להיות כל כך משמעותיים, כל כך חשובים.
אני לא מצטערת שנתתי שנה למסגרת הזאת, שאותה אני עוזבת בשבועות הקרובים. לא מצטערת לרגע.
הייתה לי שם התחלה, היה לי שם אמצע, ועכשיו מגיע הסוף.
להתראות 'אלונים'. שלום אהבה.
תמי.
