ישראל, החמאס ותושבי עוטף עזה – דינמיקה מתמשכת ועיקשת של משפחה אינססטואלית – חלק א'
דוד פוטיק1
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים, השכחנו זאת?"
(דיין, 1956)
״כמעט מדי יום ניתן למצוא בעיתון מקבץ ידיעות אודות אבות אונסים, קורבנות בנות ואף בנים, ואימהות שותקות״
(זליגמן וסולומון, 2004, ע. 7)
מבוא
גילוי עריות הוא מונח המתייחס לפגיעה מינית בילדים הנגרמת על-ידי קרוב משפחה הגדול מהם (זליגמן, 2004). הגדרתו של מילון ארגון הפסיכולוגים האמריקני (Vandenbos, 2015), היא רחבה יותר ומתייחסת לפעילות מינית המתקיימת בקרב בני משפחה, בין אם קיים ביניהם קשר דם ובין אם לאו. גילוי עריות מתרחש בתוך קונסטלציה מסוימת, קרי משפחה, בה כל החברים מכירים אחד את השני. למשפחה האינססטואלית, קרי למשפחה בה מתקיים גילוי העריות, ישנם מאפיינים ייחודים כמו חוסר גבולות בין בני המשפחה או היפוך תפקידים בקרב חלק מבני המשפחה (Carson et al., 1990; Renvoize, 1982). במשפחה כזו, מתקיימת גם דינמיקה של פגיעה על-ידי אחד ההורים (לרוב האב), אם מכחישה או מתעלמת מהנעשה, וקורבן שחש נבגד ומחפש אחר הכרה והפסקת הפגיעה (הרמן, 1992).
לדעתי, דינמיקה דומה מתקיימת בדרום הארץ מזה כעשרים שנה בין ארגון החמאס, מדינת ישראל ותושבי עוטף עזה. ביתר פירוט, בית המשפחה בו מתבצעות הפגיעות הוא האזור הגיאוגרפי הידוע כעוטף עזה. ישראל וחמאס הם זוג ההורים ותושבי עוטף עזה, בין אם בערים או בקיבוצים הם הילדים הדרים בבית זה. לילדים אלו, ישנם גם אחים ואחיות שאינם חיים במרבית זמנם בבית ומגיעים לעיתים לבקר. אחים ואחיות אלו הם תושבי מרכז הארץ על המגזרים השונים שלא סובלים באופן ישיר ועיקש מהפוגעניות של האב. ביתר פירוט, בדרמה האינססטואלית המתמשכת, החמאס מגלם את האב האלים והמתעלל, מדינת ישראל היא האם המכחישה, תושבי העוטף הם הילדים, קורבנות גילוי העריות, ושאר תושבי ישראל שאינם סובלים באופן ישיר הם האחים הפסיביים.
במאמר זה, אפרט על התנהלותם של ההורים והילדים בדרמה המתמשכת והעיקשת המתרחשת במשפחות אינססטואליות, ואדגים את ההקבלה למציאות ב 20 השנים האחרונות באזור עוטף עזה. אחת הטענות העיקריות במאמר היא כי לא רק שממשלות ישראל לא נקטו בפעולות מקסימליות להבטיח את בטחון התושבים, אלא הן הזניחו אותם והיו לרוב שווי-נפש לסבלם. במילים אחרות, ב-20 השנים האחרונות, האם הייתה מודעת היטב לכך שהאב החורג נוקט בהתעללות פיזית ומינית נשנית כלפי הילדים, אך לא עשתה מספיק על מנת למנוע ממנו להיכנס שוב ושוב לחדר הילדים ולפגוע בהם שוב. בחיבור זה, המונח תושבי העוטף מתייחס הן לתושבי ערים בדרום הארץ, כגון שדרות והן למושבים וקיבוצים מאחר וכולם סובלים מטרור מתמשך בעשורים האחרונים. אולם, תחילה, יובא רקע היסטורי קצר על המציאות בעוטף עזה.
רקע היסטורי
ישנן עדויות להתיישבות יהודיות בעזה ובסביבתה עוד מימי החשמונאים (הוברמן, 2020). למעשה, גם בסוף המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20, משפחות יהודיות ישבו בעזה עד למאורעות תרפ"ט, שלאחריהן חדלה הקהילה היהודית מלהתקיים בעיר זו (הוברמן, 2020). עם זאת, הישוב העברי מעולם לא ויתר על רעיון ההתיישבות בנגב ובגליל, ולכן עסק ברכישת קרקעות ובהקמת יישובים חדשים; שני מבצעי התיישבות חשובים שאירעו בתקופה זו היו חומה ומגדל ועליית 11 הנקודות בנגב (נאור, 1987). במסגרת המבצע האחרון, הוקמו בין היתר היישובים נירים, בארי וכפר דרום. לאחר הקמת המדינה ועם הגעתם של מאות אלפי עולים, עלה הצורך במגורים ובשירותים והוקמו עיירות פיתוח בגליל ובנגב כגון חצור הגלילית, קרית שמונה, אופקים, נתיבות ושדרות, שעם הזמן הפכו לערים (גולדשטיין, 2017; כהן, 2016).
עדויות להתנכלויות ליהודים החיים ביישובי הנגב המערבי קיימות עוד מימי העליות הראשונות, כאשר אחת המפורסמות (וייתכן וגם סימן לבאות) היא התקפת פורעים על קיבוץ נחל עוז בשנת 1956. בהתקפה זו, נרצח רכז הביטחון רועי רוטברג, גופתו נחטפה לעזה, עברה התעללות קשה, ורק בתיווך האו"ם הוחזרה לישראל (ענר, 1998). בשנות החמישים של המאה ה-20, בעת שרצועת עזה הייתה עדיין תחת שלטון מצרים, הצהיר שליט מצרים, נאצר, בריש גלי כי לא יהיה שלום בגבול ישראל משום שהמצרים דורשים נקמה, וכי נקמה היא השמדתה של ישראל (זיתוני, 2023). בעידוד השלטון המצרי, כנופיות פדאיון חדרו מהרצועה לישראל ופעלו הן נגד אזרחים והן נגד צה"ל במטרה לזרוע טרור. פעולותיהן כללו גניבות, מעשי חבלה, ריגול ומעשי רצח כאשר מספר מהם התבצעו במרכז הארץ (קסלר, 1955). מדינת ישראל הגיבה במבצעים צבאיים הידועים בהיסטוריה כפעולות תגמול, ונראה כי הדינמיקה של פעולות טרור ושל פעולות תגמול שמביאות לשקט יחסי עד לפעולת הטרור הבאה אינם המצאה פרי המאה ה-21.
לפי משה דיין (דיין כפי שמצוטט אצל בר, 1990) מטרת פעולות התגמול לא הייתה פעולת נקם, כי אם פעולת עונש והתראה כלפי הממשלה ממנה יצאו הפורעים. דומה כי ביטוי ממשי לאמירה זו אירע בעת מבצע קדש, עת כוחות צה"ל נכנסו לח'אן יונס וערכו חיפושים מבית לבית בחיפוש אחר לוחמי פדאיון וכלי נשק. במהלך פעולה זו נהרגו 275 פלסטינים. לאחר מלחמת סיני חלה ירידה בפעילות הפדאיון, והיה עשור של שקט יחסי (מוריס, 1996). במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את הרצועה, ועם השנים הקימה בה 16 יישובים ישראלים לצד בתי-ספר, ישיבות ומכינה קדם-צבאית. במסגרת הסכמי אוסלו, עברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, כאשר פעולות הטרור כנגד הישובים אף פעם לא פסקו.
באוגוסט 2005 הושלמה תכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל מרצועת עזה, כאשר במסגרתה פונו יישובי גוש קטיף ויישובים יהודיים נוספים. כוחות צה"ל נסוגו מכל שטחי הרצועה אך הפיקוח והשליטה האוויריים והימיים נותרו בידי ישראל. בבחירות שאירעו ב-2006, נבחר החמאס והחל בהשתלטות אלימה על העיר עזה בפרט ועל הרצועה בכלל. ארגון זה חרט על דגלו התנגדות אלימה לישראל ופעולותיו כללו רצח וחטיפת חיילים, פיגועי התאבדות וירי רקטות. מאז שנות קיומו, חמאס היה אחראי לרצח אלפי ישראלים, וביניהם החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, אפיק זהבי בן השלוש שהיה בדרכו לגן הילדים שלו, דורית אניסו בת השנתיים, וקרוב משפחתה, יובל אבבה בן הארבע ששיחקו בכדור, אלה אבקסיס בת ה-17 שהגנה בגופה על אחיה הצעיר בעת ירי רקטות, ודניאל טרגרמן בן הארבע. עם השנים, נראה כי שמות אלו נשכחו ואת שמם תפסו קורבנות חדשים.
האזרחים בעוטף עזה רצו לחיות ללא איום על ביטחונם האישי כמו תושבי מרכז הארץ, וקראו לממשלות לפעול בתקיפות על מנת לעצור את הטרור (גרוניך, 2014; רובינשטיין, 2018). ממשלות ישראל הגיבו לטרור של החמאס בשורת מבצעים צבאיים, וביניהם גשמי קיץ בשנת 2006, חורף חם בשנת 2008, עופרת יצוקה בשנים 2008-09, עמוד ענן בשנת 2012, צוק איתן בשנת 2014, חגורה שחורה בשנת 2019, שומר חומות בשנת 2021, מגן וחץ בשנת 2023. מבצעים אלו לא עצרו את החמאס ואת הפגיעה המתמשכת שהגיעה לשיאה באירועי השביעי לאוקטובר 2023.
המשפחה האינססטואלית
המושג משפחה השתנה לאין ערוך בשנים האחרונות (Farrel et al., 2012), ובחיבור זה, לצורך ההשוואה, ישנו שימוש בהגדרה אורתודוקסית המתייחסת למשפחה כשני הורים החיים יחד עם ילדיהם הביולוגיים או החורגים. תפקידה של משפחה לדאוג לילדיה למגורים בבית בטוח, להקנות להם שקט וביטחון ולמנוע אלימות (Crowell, 2003). משפחה אינססטואלית אינה מספקת לילדיה ביטחון בסיסי זה מאחר והיא דיספונקציונליות, כלומר, ההורים אינם ממלאים את תפקידם. איינסוורת (Ainsworth, 1978) טבעה את המונח בסיס בטוח (secure base) לציין מצב אידיאלי בו הדמויות המטפלות בילד, כגון הורים או אחים מהווים נקודת מוצא המאפשרת לילד את הביטחון הדרוש כדי לצאת ולחקור את העולם. הדמויות ההוריות מספקות חוף מבטחים, (safe haven) ואף מהוות מעין מקלט שאפשר לחזור אליו על מנת לקבל נחמה, הרגעה והגנה (Collins & Feeney, 2000).
בהקבלה ליישובי עוטף עזה, ניתן לומר כי המדינה בהחלט מאופיינת בדיספונקציונליות משום שהיא לא דאגה לספק בסיס בטוח לתושבי עוטף עזה בשני העשורים האחרונים. עוד ב-2006, טען אלון דוידי, לימים ראש עיריית שדרות, כי המדינה לא מיגנה את שדרות באופן מלא, וכי רק שביעית מהסכום שיועד למיגון הגיע לייעודו (חדד, 2006). גושפנקא רשמית לטענות התושבים הגיעה מדו"ח מבקר המדינה (בוחבוט, 2020), בו צוין כי האחריות להעדר מיגון ראוי היא בעיקר בגלל התנהלות משרד האוצר ומשרד הביטחון. במילים אחרות, לתושבי עוטף עזה לא היה מעולם בסיס בטוח במובן של מקום מקלט תרתי משמע.
מלבד דיספונקציונליות, מאפיין שני בולט של משפחה אינססטואלית הוא חילוף תפקידים או היפוך תפקידים המתרחש לרוב בין האם לבין הבת הנפגעת (Herman, 1981; Myer, 1984-1985). כלומר, הבת הופכת לדמות הורית הממלאת חלק מתפקידי האם. ביישובי העוטף, חילוף תפקידים זה התבטא בכך שרשויות השלטון המקומי החלו למלא את התפקידים אותם המדינה הייתה אמורה למלא בכל הנוגע לרווחה, לתעסוקה ולטיפול. ב-2021, אמר אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, כי הקים פארקים, מוקדי תעסוקה ומרכזי טיפול לילדים לאחר שראה את הנתק והכאוס בקרב מקבלי ההחלטות (פרץ, 2021). בראיון זה, אמר אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב מכפר עזה שנפל באירועי השביעי לאוקטובר 2023, כי משרדי הממשלה עשו הפרד ומשול בין עיירות הפיתוח לבין המועצות האזוריות, ואילו הוא ודוידי פועלים יחד לפתח את הפריפריה (פרץ, 2021). מאמירות אלו עולה, כי לא רק שהאם הפקירה את הילדים אלא שייתכן והיא אף אחראית ליצירת פיצולים ביניהם. בשורות הבאות, אפרט על התנהלותה של כל אחת מהדמויות ההוריות במשפחה האינססטואלית.
האב החורג ≈ חמאס
ארגון החמאס הוא האב החורג של תושבי עוטף עזה ממספר סיבות. ראשית, מבחינה מטאפורית, הוא אביהם הביולוגי של תושביה המוסלמים רצועת עזה כפי שמדינת ישראל היא אימם הביולוגית של תושבי העוטף. שנית, בעשורים האחרונים, גם לחמאס, בדומה למדינת ישראל ריבונות בבית (עוטף עזה). החמאס הוא האב האלים שבכוחו לקבוע מה יהיה באזור העוטף, והוא יכול להחליט בכל רגע נתון לגבי אורח חייהם של התושבים. מעצם ריבונותו, הוא מטיל טרור רגשי מתמשך משום שהוא יכול להחליט בכל רגע נתון האם התושבים ימשיכו בשגרת חייהם או שיכנסו למרחבים מוגנים. הוא המחליט האם יהיה שקט בבית או שמא תהיה פגיעה פיזית או מינית. בכוחו להחליט על משך הפגיעה ועל עוצמתה, וכל זאת כאשר הן הילדים, הן האם והן האחים יודעים כי הם חיים עם אב אלים, בלתי-צפוי שכל העת מצהיר כי לא רק שהוא שונא את הילדים, אלא שהוא גם רוצה לרצוח אותם. כל זאת, כאשר לשאר בני המשפחה – לאם ולאחים הוא מבטיח גורל דומה.
במספר מחקרים, נמצא כי בהשוואה לאבות ביולוגיים, אבות חורגים נוטים יותר לפגוע מינית בילדיהם ובילדותיהם (Erikson et al., 1987; Finkelhor, 1980; Russel, 1984). מאפייניהם האישיותיים של אבות אלו כוללים קשיים משמעותיים ביחסים בין-אישיים ונטייה אלימה לביטוי בפעולה (acting out) (Erikson et al., 1987). החמאס הוא אב כזה ומאפייניו האישיותיים התגלו לעיני כל העולם בדרכי הפעולה שלו בעת עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה בשנים 2007-2006. מאפיינים אלו כללו חוסר יכולת או שמא יותר מדויק לומר חוסר רצון לפתור את הסכסוך עם הרשות הפלסטינית על השליטה בעזה בדרכי שלום, נטייה לפעול באלימות שהתבטאה בניסיונות התנקשות וביזימה של מהומות המוניות (Schanzer, 2008).
במחקר שנערך בקרב אבות חורגים וביולוגיים שפגעו מינית בו נעשה שימוש בשאלון האישיות הרב שלבי של מינסוטה (Erickson et al., 1987), נמצאו ציונים גבוהים של סולם המודד סטייה פסיכופתית (psychopathic deviate scale). סולם זה מתייחס להתנהגות פסיכופתית, להעדר שיקולים מוסריים ולהעדר קשרים עם אחרים (Lilenfeld, 1996). אלו התבטאו בחוסר מוכנות של החמאס למשא ומתן עם הפת״ח, בהתעקשות להיות השליט היחיד ברצועה ובשימוש מתמיד באלימות בכל מפגש עם התנגדות פוטנציאלית (Human Rights Watch, 2009). יותר מכך, התנהלותו של החמאס בשנות העימות ואף לאחריהן, מתאפיינת בפסיכופתיה ובסדיזם שהתגלו לעיני העולם כולו באוקטובר 2023.
לפי הייר (Hare, 1999), פסיכופתיה היא מכלול של תכונות ואופני התנהגות, כגון קשיחות, חוסר אמפתיה, מניפולטיביות, טווח עומק רגשי דל, חוסר אחריות ופשיעה מגוונת. אנשי חמאס הפעילו כלפי אנשי פתח אכזריות חסרת מעצורים שהתבטאה בהוצאות להורג ובשריפת בתים. אם היו כאלו שחשבו כי חמאס ינהג באנשי פתח או באוכלוסייה האזרחית בחמלה מסוימת משום שגם הם ערבים, אזי הם התבדו מהר מאוד כאשר הטרור שלט ברחובות. אנשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל מצאו את מותם כמו גם כאלו שהביעו ביקורת על החמאס. סדיזם היא תופעה שבה בני אדם מסוימים מפיקים הנאה מגרימת סבל ממשי לזולת (Foulkes, 2019), ופרום (1992) טען כי אחד מביטוייה היא פגיעה מכוונת בזולת מתוך רצון לגרום לו סבל, או לחזות בסבלו, שיכול להיות הן גופני והן נפשי. המעשים הסדיסטיים התבטאו בהטלת מומים באנשים באמצעות ירי ברגליהם, בעינויים קשים שהובילו לעיתים קרובות למוות, ובמעשי לינץ' באנשי פתח אל מול בני משפחותיהם (Human Rights Watch, 2009).
ביוני 2006 אמר ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, כי חמאס נחוש לקדם את שלטון החוק, לכבד את מערכת המשפט ואת זכויות האדם, ואף להגן על חירויות הציבור כולל חופש העיתונות (ועדת זכויות האדם, 2006). ב-2009, הוציא אחד הגדולים והחשובים שבארגוני זכויות האדם הבינלאומיים דו"ח על האלימות הפוליטית של החמאס, בו צוין במפורש כי החמאס מפר זכויות אדם באופן קבוע ונוקט בשיטות של עינויים ובהוצאות להורג ללא משפט (Human Rights Watch, 2009). השגרה ברצועת עזה הפכה לכך שאנשים נחטפים ולאחר מכן נזרקים ברחובות כאשר הם מוכים או ירויים. בנוסף לכך, מעולם לא הייתה מערכת משפט מסודרת והעונשים המוטלים על האזרחים היו והינם אכזריים, בלתי-אנושיים ומשפילים. דו"ח זה לא עשה רושם רב על ראשי החמאס, והארגון המשיך להתנהל בצורה מניפולטיבית ודו-פרצופית כלפי הקהילה הבינלאומית. תורמים מארצות הברית ומן האיחוד האירופי, שמימנו ואימנו כוחות פת"ח ברצועה לא השמיעו בפומבי כל ביקורת על הפרות קשות אלה של זכויות האדם (Human Rights Watch, 2009).
לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, הוא התפנה להטיל טרור רגשי ופיזי על תושבי העוטף שהתבטא בהצהרות מאיימות ובשיגור רקטות. הארגון הצהיר כי מטרתו להפוך את שדרות לעיר רפאים, וכי לא יעצור את הירי עד שתושבי העיר יעזבו מרוב פחד (פריאל ונחום, 2006). לאורך כשני עשורים, מדינת ישראל ראתה כיצד האב החורג פוגע שוב ושוב במשפחתו הגרעינית ובבשר מבשרו ללא חרטה וללא ייסורי מצפון. אותו אב שהצהיר עוד באמנת החמאס ב-1988 על שאיפתו לחיסול האם וילדיה באמצעות אסטרטגיה של מאבק אלים (מרכז המידע למודיעין ולטרור, 2006), החל לפגוע ביתר שאת בתושבי העוטף, קרי בילדי המשפחה, במגוון צורות שכללו שיבוש אורח חיים כרוני, ירי אלפי רקטות, שיגור עפיפוני תבערה ובלוני תבערה ונפץ. האב האלים ניהל מדיניות של טרור הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, כאשר במקביל הוא כל הזמן מתעצם בנשק ובאמצעים, ומתכנן כיצד יחטוף את ילדי המשפחה, יתעלל בהם ויסחט את האם.
אבות שפגעו בבנותיהם דיווחו כי תכני מחשבותיהם כללו סיפוק מיני, שליטה, כוח וכעס, כאשר הם ידעו שהם עושים דבר שגוי, אך לא היו מוטרדים מההשלכות החוקיות של מעשיהם (Phelan, 1995). עם זאת, אבות שפוגעים מינית בפרט ועברייני מין בכלל מצדיקים את מעשיהם ברציונליזציות שונות. רנבויזה (Renvioze, 1982) מתארת מספר רציונליזציות של אבות פוגעים מינית כאשר אחת מהם היא שהבת יצאנית, מופקרת וכי, למעשה, היא ביקשה את הפגיעה. מנגנון זה קרוי האשמת הקורבן (victim blaming) והיא מתארת מצב בו קורבן לפשע מואשם באחריות חלקית או מלאה לפשע שבוצע נגדו (The Canadian Resource Centre for Victims of Crime, 2009). האשמת הקורבן מאפשרת לפוגע להצדיק בפני עצמו ובפני סביבתו את הפגיעה בקורבן, ובדרמה האינססטואלית המתרחשת בדרום הארץ, האשמת הקורבן מתגלמת באמנת החמאס.
האמנה אינה כוללת כל התייחסות לכך שהיהודים חיו בארץ ישראל מאות שנים לפני לידת מוחמד, ושוללת כל שיח של חזקה ישראלית על שטח ארץ ישראל. למעשה, היא כלל לא מכירה בקיומה של מדינת ישראל. באמנה זו, היהודים מוצגים כנאצים, כפושעי מלחמה, כחמסנים, כפולשים, וכאלו שאחראים לגזל אדמת ארץ ישראל (מרכז המידע למודיעין ולטרור, 2006). האמנה מלאה בהאשמות קשות של היהודים בהתאכזרות כלפי מוסלמים במטרה לשכנע את הקורא כי היהודים הם מתיישבים בלתי-לגיטימיים בעליל על אדמה שאינה שלהם ודינם אחת – מיתה. ישנה קריאה נשנית לג'יהאד, מלחמת מצווה בלתי מתפשרת נגד ישראל, והיא חובה אישית של כל מוסלמי (מרכז המידע למודיעין ולטרור, 2006). כלומר, התוקף מציג מגוון טענות לפיהן הקורבן, קרי תושבי העוטף, הסובלים מפגיעות חוזרות ונשנות של החמאס, הם האשמים במצבם. מכאן שישנה זכות מלאה לנתץ את הבית, להיכנס לחדר הילדים ולפגוע בהם בכל צורה אפשרית.
האם מעלימת העין ו/או המכחישה ≈ מדינת ישראל
בתיאוריות פסיכואנליטיות רבות, לאם יש תפקיד מפתח ביצירת סביבה בטוחה ומזינה לילדיה (ויניקוט, 1960; Kohut, 1971). האם היא הדמות המשמעותית בשנים הראשונות לחיים ואף לאחריהן, וכזו האמורה לדאוג להתפתחות הילדים. בהתייחסות לתושבי עוטף עזה, מדינת ישראל אמורה לדאוג לתושבי בעוטף בהקשר לחינוך, רווחה ובריאות, אך תושבי עיירת הפיתוח סבלו שנים ארוכות מהיעדר תשתית כלכלית ומאבטלה גבוהה (סבירסקי, 2006). כך שבמידה מסוימת, מדינת ישראל הזניחה את הילדים עוד טרם כניסתו של האב החורג לתמונה. מעבר לאי-השקעה בתחומים אלו, מדינת ישראל אף פעם לא יצרה סביבה בטוחה לילדים קרי יישובי עוטף עזה מאחר ובמשך עשורים, התושבים עברו פגיעות חוזרות ונשנות בין אם על-ידי הפדאיון, ובשנים הבאות על-ידי החמאס. הבית שאמור היה להיות בטוח מפני פוגעים חיצוניים, אף פעם לא היה כזה.
לאם יש תפקיד משמעותי במשולש המשפחתי בו מתרחש גילוי העריות, והיא לרוב מואשמת בשיתוף פעולה עם התוקף, ו/או בנטישת הילדים (Lev-Wiesel, 2006; Vander May, 2014). האם נתפסת כחבר המשפחה שמכין את הקרקע לגילוי העריות בין האב לילדים, והטענה כי ישראל טיפחה את החמאס כמשקל נגד או כאלטרנטיבה לערפאת מקבילה לתחילת הכנת הקרקע לגילוי העריות (Usher, 1997). כלומר, ישראל לא הייתה מרוצה מהרשות הפלסטינית כבן-זוג, וחשבה כי החמאס יוכל להיות בן-זוג טוב יותר, וזאת למרות נורות האזהרה שהיו שם בדמות אמנת חמאס מ-1988 ומעורבות במעשי רצח של ישראלים. בשנת 2006, מדינת ישראל נכנסה למערכת יחסים עם בן-זוג חדש שהבהיר לכל חברי המשפחה כי בכוונתו לנהל טרור בבית, וכי אף אחד לא חסין מפגיעה.
לאורך השנים, עולות בספרות טענות כי האם מכינה את הקרקע לפגיעה בילדים לרוב על-ידי נסיגה מתפקידה המיני במערכת היחסים, היפוך תפקידים עם הבת או נסיגה מהם, והתעלמות מהיחסים המיוחדים בין הבת לאב (Gürisik, 2019; Lev-Wiesel, 2006). בהקשר זה, הטענות כי מדינת ישראל נסוגה ממחויבות לביטחון, לרפואה, לתעסוקה ולטיפול נפשי לתושבי הפריפריה מהדהדת מזה שנים (בניה, 2021; דישון וגרובמן, 2023; ינקו, 2023; לוי וכהן, 2011; נחמיה לביא, 2022). בשני העשורים האחרונים, תושבי העוטף חשים כילדים מופקרים וחסרי הגנה והם צועקים אל מול אמא אטומה וחסרת אמפתיה שלא מעוניינת לשמוע על סבלם, ובוודאי שלא לפתור אותו. הילדים, תושבי העוטף, זעקו לעזרה במשך שנים בכל ערוצי התקשורת האפשריים, כאשר האם בחרה להבליג אל מול הפגיעה, או אף חמור מכך, הכחישה את הפגיעה וגמדה את עוצמתה.
דוגמה בולטת להתנהלות כזו אירעה בשנת 2018, כאשר לאחר יום בו נורו כ-500 טילים ביממה אחת לעבר הדרום, הגיעו תושבי העוטף, ולא בפעם הראשונה להפגין בסמוך למשרד הביטחון. אחד משרי הממשלה אמר כי המתקפה של חמאס על ערי הדרום הייתה "מינורית" (אזולאי ועמיתים, 2018), וזאת כאשר היו פגיעות ישירות בבתים בשדרות, נתיבות, אשדוד ואשקלון (עזרא, 2018). אמירה זו מגמדת את הסבל של תושבי הדרום והיא דומה לאמירה של אם שאומרת לבתה לאחר פגיעה מינית של האב כי הפגיעה הייתה מינורית. ניתן לפרש אמירה זו כגזלות דעת (gaslighting). בספרות המקצועית, מונח זה מתייחס לאופן של התעללות נפשית שבו המתעלל מנסה לשלוט בתודעת קורבנו באמצעות ערעור הדרגתי של האמון של האחרון בתפיסת המציאות וביכולתו להבחין בין מציאות לדמיון (Johnson et al., 2021).
אמירות נשנות נוספות של ראשי המדינה ושל ראשי הצבא במהלך השנים התייחסו לכך שחמאס מורתע ולא יתקוף את תושבי העוטף (אדרי, 2024; אייכנר, 2022; ברנע, 2024). ניתן לראות גם אמירות אלו כגזלות דעת שמטרתן להשקיט את תושבי העוטף, אך דווקא נראה יותר כי הן חלק מדפוס הורות נרקיסיסטי שהתבטאה בריכוז עצמי קיצוני ובהעדר דאגה לקורבנות. המאפיינים הבולטים של אנשים בעלי אישיות נרקיסיסטית הם בין היתר העדר אמפתיה, הערכה עצמית גרנדיוזית, תחושת זכאות לזכויות יתר, גישה יהירה ופגיעה בזכויות אחרים על מנת לקדם מטרות אישיות. ישנו גוף ידע נכבד שהציע כי פוליטיקאים מאופיינים באישיות נרקיסיסטית (Palmen et al., 2018; Post, 2015), ואין זה מעניינו של חיבור זה לעסוק בכך, אלא לטעון כי כאשר ישנו הורה נרקיסיסטי, אז גובר הסיכוי להורות נרקיסיסטית.
יולביץ ולורנצי-אורן (2023) מתארים מספר צורות של הורות נרקיסיסטית כאשר אחת מהן היא הזנחה הכוללת שמיטת צרכים רגשיים של הילד, כגון ביטחון, נראות ותוקף לצד צרכים גופניים כגון הזנה או היגיינה. הורה בעל מאפיינים נרקיסיסטיים נוטה להציג חזות של הורות מיטיבה היוצרת תעתוע בפני הסביבה (יולביץ ולורנצי-אורן, 2023). לפי בר (2018), העמדת הפנים היא אחד ההיבטים הקשים ביותר של הורות מסוג זה משום שמחד גיסא ההורה נותן יחס מרעיל לילדו, נוטש רגשית ומתנכר, ומאידך גיסא, מציג כלפי חוץ חזות של הורות אידיאלית המתגלמת באצטלה של נועם וכוונות חינוכיות שמטרתן היא טובת הילד.
למעשה, בעשרים השנים האחרונות, ההורות המזניחה והמתנכרת מתבטאת בין היתר בהעדר דאגה למיגון הולם ומלא לתושבי העוטף, באי-פיתוח תשתיות והזדמנויות לתעסוקה ובאי-תקצוב שוטף של מרכזי חוסן. זאת כאשר האב האלים נכנס ופוגע כרצונו בילדים והאמא הנרקיסיסטית מעלימה עין או מגמדת את הנזק ואף לא דואגת לטיפול נפשי ראוי. כאשר הילדים זועקים יותר מהרגיל על אלימותו של האב, יוצאת האם למבצע צבאי אחד מני רבים, ולאחריו היא משדרת לילדים כי האב הפוגע מורתע ולא יפגע בהם שנית. בעת מבצעים צבאיים אלו ישנן הצהרות לוחמניות על כך שהאב ישלם מחיר כבד, או שלא יעז לחזור על מעשיו (זיתון ושומפלבי, 2021), ונראה כי עם השנים הילדים למדו כי אלו דיבורים בעלמא.
החזות האידיאלית שממשלות ישראל מנסות להקרין במשך שנים הן הורות מיטיבה לתושבי העוטף שמטרתה טובת הילד ובטחונו. אולם, התושבים חשים ייאוש, לא מאמינים לאמא ואף מאשימים אותה שהיא לא רואה אותם ואדישה לסבלם (פויר, 2018). במסגרת הניסיונות ליצור חזות של הורות אידיאלית, האמא חשבה כי במידה והאב האלים ייהנה מאספקה שוטפת של מזומנים, אזי ישקיע את הכסף בביתו ולא יפגע בילדים. היא חשבה כי יהיה זה פתרון ראוי שיפטור אותה מטיפול יסודי בבעיה ויקנה לה שקט תעשייתי. המימון הקטארי של חמאס החל ב-2007, ומשנת 2014, הוא נעשה בתיאום עם ישראל, ארצות הברית והאו"ם (כהן, 2024; פסקין, 2023). בהקשר זה, נשמעה המילה פרוטקשן מספר פעמים (נחומסון, 2020; שרגאי, 2023), וייתכן והאב הפוגעני למד כי במציאות המופרעת שנוצרה בבית, ניתן הן לפגוע בילדים והן לסחוט את האם.
קורבנות גילוי העריות ≈ תושבי העוטף
פגיעות פיזיות ומיניות בכלל ובמשפחה בפרט גורמות לתסמונת דחק פוסט טראומטי (Post-traumatic stress disorder). הפרעה נפשית זו מתפתחת בעקבות אירוע הכולל איום או סכנת חיים לשלמותו הפיזית והנפשית של האדם, כגון תאונת דרכים, שוד, אסון טבע, תקיפה מינית, פיגוע טרור ולחימה צבאית (Sareen, 2014). במחקר שנערך ב-2012, נמצא כי 97.8% מתושבי שדרות, ו- 95.5% מתושבי עוטף עזה היו בסמיכות לנפילת רקטות (Gelkopf et al., 2012). תסמיני ההפרעה מופיעים במספר צברי קריטריונים הכוללים חוויה מחדש של זכרונות הקשורים בחוויה הטראומטית המתרחשת בערות ובשינה, הימנעות מתמשכת מגירויים המזכירים את הטראומה, שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח ותסמיני עוררות הקשורה לטראומה ולתגובתיות שהחלו או החמירו לאחר האירוע הטראומטי. קריטריונים נוספים מתייחסים להימשכות תסמינים מעל לחודש ולפגיעה בתפקוד בתחומי חיים שונים (American Psychological Association, 2022).
לאורך 20 השנים האחרונות, נערכו מחקרים בתחום בריאות הנפש של הגרים בעוטף והממצאים הם מדאיגים. במחקר שנערך בין השנים 2005-2007 בקרב אימהות וילדיהן, נמצא כי כמחצית מהאימהות דיווחו על תסמינים של דחק פוסט-טראומטי, כאשר במקביל הן זיהו תסמינים של הפרעות רגשיות והתנהגותיות בקרב שליש מהילדים שהשתתפו במחקר (Pat-Horenczyk et al., 2017). כעבור כשבע שנים, נמצאו שיעורים דומים של מצוקה נפשית (Pat-Horenczyk et al., 2017). הנתונים הם מזעזעים מאחר ונראה כי כל שכבות הגיל הושפעו מהאיום הקיומי, ובהקשר זה, במחקר בקרב מתבגרים, תסמיני תסמונת דחק פוסט טראומטי נמצאו בקרב כמחצית מהמשתפים (Berger et al., 2012).
כאמור, תסמונת דחק פוסט טראומטי מתפתחת לרוב לאחר אירוע הכולל סכנת חיים, ואילו המציאות בדרום הארץ בעשרים השנים האחרונות היא של פעולות טרור נשנות ומתמשכות בדומה לפגיעות מיניות ופיזיות נשנות מתמשכות של אב בילדיו. במצבים מעין אלו עלולה להתפתח הפרעה נפשית הקרויה תסמונת פוסט טראומטית מורכבת (complex PTSD). מונח זה נטבע על-ידי הרמן (1992) לציין הפרעה נפשית שמתפתחת כתגובה לחוויה ממושכת, חוזרת ונשנית, של טראומה בין-אישית בהקשר בו לנפגעת או לנפגע אין סיכוי להפסיק את הפגיעה או להימלט בשל אילוצים פיזיים, נפשיים, משפחתיים, או חברתיים.
לתסמונת פוסט טראומטית מורכבת מגוון השלכות מזיקות על התפתחות האישיות המתבטאות בקשיי ויסות רגשי, הערכה עצמית שלילית וקשיים ביצירה ובשמירה על יחסים בין-אישיים (Ben-Ezra et al., 2018). בהקשר זה, מצאה זכרין (2016) קשר בין חשיפה ישירה לטראומה לבין תסמיני דחק פוסט טראומטי, קשיים בוויסות רגשי, רגישות סנסורית וקשיים בתפקוד החברתי בקרב ילדים ומתבגרים בשדרות ובאשקלון.
ילדים החיים בבית בו יש גילוי עריות מתמשך חיים בחרדה מתמדת משום שהם יודעים כי הפגיעה היא ודאית, אך לא יודעים מתי תתרחש (הרמן, 1992). קורבנות מציינים בין היתר איומים במוות, פחד מאלימות בלתי-צפויה, דריכות מתמדת, איבוד תחושת ביטחון, תחושת בידוד, רגשות בושה ואשמה לצד קשיים להשתתף בפעילויות חברתיות וליזום קשרים בין-אישיים (הרמן, 1992). שנים של התראות של צבע אדום בעוטף עזה כמוהם ככניסה של האב החורג לבית המשפחה שבעקבותיה הילדים נדרכים וחוששים מפגיעה מתקרבת. ריצה למרחבים המוגנים היא ניסיון למצוא מחסה בתקווה שהאב לא יפגע, ו/או בתקווה שאמצעי ההגנה שהעמידה שהאם (כיפת ברזל), אכן יעבוד. אמנם הירי ליישובי העוטף לא התבצע באופן יומי והיו הפוגות, אך מחקרים הראו כי הן מבוגרים והן ילדים רבים באזור המשיכו לחוש דריכות ומתח לצד דיכאון וחרדה (Diamond et al., 2010; Lavi, 2020; Pat-Horenczyk et al., 2007), כאשר כל התרעת 'צבע אדום' משחזרת עבור הילדים את החוויה הטראומטית (זכרין, 2016; Baum, 2012).
מאפיינים נוספים של ילדות וילדים שחוו גילוי עריות מתמשך הם קשיים במתן אמון ותחושת ניתוק (הרמן, 1992). ילדים אלו מגלים באופן יומיומי כי המבוגרים החזקים והאחראים עליו בבית אינם מגנים עליו, כי אם מסכנים אותו. בכותבה על מצב זה, מציינת הרמן (1992): "מבחינה מסוימת הסיבות למחדל הזה של המבוגרים אינן חשובות לילד. במקרה הטוב הוא רואה בו סימן לאדישות, ובמקרה הרע – בגידה ושותפות לדבר עברה" (עמ' 117).
הרקטה הראשונה שוגרה לעבר שדרות בשנת 2000, כאשר לתושבים לא היה מקום בטוח ויותר מכך בעת הישמע אזעקות ביישובי עוטף עזה, היה לתושביהם 15 שניות בלבד להתמגן מעת הישמע ההתרעה. תושבים שהתראיינו במהלך השנים דיברו על ניתוק של ראש הממשלה ממצבם ועל בגידה של המדינה (סופר, 2007). בשנת 2007, הוגש בג"ץ על-ידי התושבים כנגד מדינת ישראל בדרישה למיגון בתי תושבים וכיתות לימוד. תשובת הממשלה הייתה כי אין כל מקור בחוק המחייב את המדינה למגן את בתי התושבים בשדרות ולשאת בעלות מיגון זה (מיטלמן, 2007). לבסוף, בג"ץ חייב את מדינת ישראל למגן את כיתות הלימוד בעוטף עזה (זינו וחדד, 2007), והדבר דומה למצב בו בית-משפט מוציא צו המחייב את האם לנהוג באחריות ולהגן על ילדיה, וזאת לאחר התערבותה של פקידת סעד לחוק נוער.
אגב, בשנת 2007 התקבלה החלטת ממשלה למגן באופן מלא את העיר שדרות ואת הישובים הנמצאים במרחק של 4.5 קילומטר מעזה. תכנית המיגון חולקה למספר שלבים ותוכננה להסתיים ב-2009 (רובין, 2011). תכנית זו, כצפוי, לא הסתיימה בשנה המיועדת, ובשנת 2014 אירע מבצע 'צוק איתן', ובמהלכו נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל. על יישובי עוטף עזה נורו 2,248 רקטות, על העיר שדרות נורו 182 רקטות ועל העיר אשקלון נורו 302 טילים (זכרין, 2016). כל זאת בתקופה שהיישובים לא ממוגנים בצורה מקסימלית, אך 'כיפת ברזל' פעלה ויירטה חלק מהירי. אם מדינת ישראל חשבה שבשיפור יעילותה של מערכת זו היא תמנע את פוגעניות האב כלפי הילדים, עשור מאוחר יותר, היא התבדתה, וכמו בעבר, ולמרבה הצער, הילדים היו אלו, שכרגיל שילמו את מרבית המחיר הכבד.
סיכום
חיבור זה עסק בדרמה האינססטואלית המתקיימת מזה כשני עשורים בדרום הארץ בה החמאס מגלם אב אלים ופוגעני, מדינת ישראל היא האם המכחישה ו/או מעלימת העין המפגינה הורות נרקיסיסטית ותושבי העוטף הם הקורבנות להתעללויות חוזרות ונשנות. דרמה דומה מתרחשת בעשורים האחרונים גם בצפון הארץ שם ארגון החיזבאללה מגלם את האב האלים. חלקו השני של החיבור יעסוק באירועים שהתרחשו בשביעי לאוקטובר 2023 ולאחריו בעוטף עזה ובמדינת ישראל, עת חברי המשפחה, קרי האם והאחים והאחיות (תושבי מדינת ישראל שלא חיים בעוטף), הבינו לבסוף, כי לא זו בלבד שהאב הפוגעני רוצה בהשמדת תושבי עוטף עזה, אלא הוא גם חפץ בהשמדת כל בני המשפחה.
הערות
- קרימינולוג קליני העוסק בטיפול ובמחקר. מחבר המאמר מודה למרשה ויינשטיין על הערותיה. מחבר המאמר מבקש להדגיש כי אין בחיבור זה הבעת דעה פוליטית.
מקורות
אדרי, ח. (2024, 16 במאי). נתניהו לפני שנה בדיוק: "חמאס מורתע לחלוטין". https://www.srugim.co.il/932552-%D7
אזולאי, מ., חי, ש. ורובינשטיין, ר. (2018, 15 בנובמבר). הנגבי: "יש הבדל בין עוטף עזה לת"א". נתניהו תקף: "אין הבדל, שולל את האמירה". https://www.ynet.co.il/...3326,00.html
אייכנר, א. (2022, 8 באוגוסט). לפיד: "מבצע 'עלות השחר' החזיר לישראל את היוזמה ואת ההרתעה, מי שינסה לפגוע בנו - ישלם בחייו". https://www.ynet.co.il/...cle/syksj2rt q
בוחבוט, א. (2020, 3 באוגוסט). 2.6 מיליון ישראלים חשופים לסכנת רקטות ללא מיגון ראוי. https://news.walla.co.il/item/3377784
בניה, י. (2021). אין מענה הולם לנפגעי חרדה ברוב הרשויות בארץ | דו"ח מבקר המדינה. https://www.ynet.co.il/...e/rJ6ang11KO
בר, ד. (2018). ילדות של נסיכה - סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים. הקיבוץ המאוחד.
בר, מ. (1990). קווים אדומים באסטרטגיית ההרתעה הישראלית. מערכות – משרד הביטחון.
ברנע, א. (2024). חמאס מורתע" כמחשבה מייחלת: ניתוח אירוע מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. מערכות, 502, 71-24.
גולדשטיין, א. (2017). שכנים רחוקים: כפר גלעדי וקריית שמונה 2015-1949. אופקים בגיאוגרפיה, 92-91, 133-109.
גיל-עד, ה. (2022, 18 בספטמבר). "פערים אקוטיים בין הפריפריה למרכז": צעדת השיוויון יצאה לדרך. https://www.ynet.co.il/...le/rkj4cr4ws
גרוניך, צ. (2014, 29 ביוני). תושבי שדרות: "הגיע הזמן שהממשלה תעשה סוף לירי". https://www.kikar.co.il...-news/145725
דיין, מ. (1956, 1 במאי). מ. דיין: לא מהערבים אלא מעצמנו נבקש את דמו של רועי. דבר, 1.
הוברמן, ח. (2020). קהילה יהודית בעזה. ראשית ירושלים.
הופמן-דישון, י., וגרובמן, מ. (2023). מיגון בתנאי שוק: הפקרת המיגון בדירות המגורים בישראל למדיניות "השוק הפרטי". מרכז אדוה.
ויניקוט, ד.ו. (1960). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 198-178). עם עובד.
ועדת זכויות האדם. (2006). מצב זכויות האדם בפלשתין ובאזורים ערביים כבושים אחרים. http://www2.ohchr.org/e...cs/8sessions
זינו, א., וחדד, ש. (2007, 6 במאי). בג"ץ: על המדינה למגן את כל הכיתות בעוטף עזה. https://www.ynet.co.il/...6126,00.html
זיתון, י., ושומפלבי, א. (2021, 21 במאי). גנץ ל-ynet: "סינוואר מתחרט בגדול, עכשיו לא נשמע ממנו". https://www.ynet.co.il/...le/H1FEGDSFu
זיתוני, ש. (2023). מדיניות ההרתעה: ישראל בין שתי מלחמות (1967-1957). פרדס.
זכרין, ט. (2016). השלכות החשיפה לטראומה מתמשכת בקרב ילדי הדרום התסמונת הפוסט-טראומטית כמנגנון הסתגלות לטראומה מתמשכת [חיבור לשם קבלת תואר מוסמך בעבודה סוציאלית]. אוניברסיטת תל-אביב.
זליגמן, צ. (2004). מבוא לגילוי עריות: אין אמת, ואין חסד, ואין רחמים. בתוך צ. זליגמן וז. סולומון (עורכות.), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות (עמ' 40-15). הקיבוץ המאוחד.
זליגמן, צ., וסולומון, ז. (2004). הקדמה. בתוך צ. זליגמן וז. סולומון (עורכות.), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות (עמ' 7-12). הקיבוץ המאוחד.
חדד, ש. (2006, 19 באוקטובר). עתירה: ילדי שדרות מופקרים עקב סחבת המיגון. https://www.ynet.co.il/article/3317241
חדשות סרוגים. (2020, 15 ביוני). "פרוטקשן לחמאס": ישראל אישרה העברת כספים לעזה. https://www.srugim.co.i...%d7%97%d7%a8-
ינקו, א. (2023, 2 במאי). מתייבשים בתור לניתוח: גם הילדים שלכם משעממים. https://www.ynet.co.il/...le/r1nb9o0qn
כהן, א. (2016). תולדות הקמתן של עיירות הפיתוח בנגב המערבי. ספריית בית אל.
כהן, נ. (2024, 13 באפריל). סודי ביותר: במכתב לקטאר מ-2018 נתניהו ביקש כסף לעזה. https://www.ynet.co.il/...okra13880238
לוי, ר., וכהן, א. (2011). האם המאמצים לצמצום הפערים בין המרכז לפריפריה נשאו פרי? המרכז להעצמת האזרח.
מוריס, ב. (1996). מלחמות הגבול של ישראל 1949 – 1956. עם עובד.
מיטלמן, ש. (2007, 10 בדצמבר) הממשלה לבג"ץ: אל תתערבו במיגון שדרות. https://www.makorrishon...669/695.html
מרכז המידע למודיעין ולטרור. (2006). תרגום אמנת החמא"ס. מרכז המידע למודיעין ולטרור – המרכז למורשת המודיעין.
נאור, מ. (עורך). (1987). ימי חומה ומגדל, 1936-1939. הוצאת יד בן- צבי.
נחומסון, א. (2020, 21 באוקטובר). הפרוטקשן של עזה. https://www.inn.co.il/news/451897
נחמיה, ל. (2022, 11 בפברואר). פתרון לפריפריה לא נמצא במרכז. https://www.calcalist.c...e/ryxmm00mkq
סבירסקי, ש. (2006). על כלכלה וחברה בימים של אימפריה. עיונים בתקומת ישראל, 16, 592-549.
סופר, ר. (2017, 31 במאי). נשלם לך, רק שב כאן ותאכל קסאם. https://www.ynet.co.il/...6864,00.html
עזרא, ג. (2018, 15 בנובמבר). צחי הנגבי: "יש הבדל בין עוטף עזה לתל אביב". https://www.srugim.co.i...%D7%97%D7%99-
ענר, ז. (1998). סיפורי קיבוצים : סיפורם של ארבעים קיבוצים. משרד הביטחון.
פויר, ד. (2018, 3 בנובמבר). הייאוש בערי הדרום שהצביעו לימין: "כבר לא אבחר בנתניהו". https://www.globes.co.i...d=1001258766
פסקין, ד. (2023, 25 באוקטובר). 16 שנה של כסף קטארי הצמיחו מפלצת. https://www.ynet.co.il/...le/rjurgb8zt
פרום, א. (1992). מנוס מחופש. דביר.
פריאל, מ., ונחום, ד. (2006, 11 ביוני). לא נפסיק הירי עד שתושבי שדרות יעזבו. https://www.makorrishon...433/746.html
פרץ, ד. (2021, 4 בפברואר). ראש עיריית שדרות אלון דוידי: "ראיתי את הכאוס והנתק בהנהגה – והחלטתי לפעול. https://www.israelhayom...ticle/847247
קסלר, צ. (1955, 31 באוגוסט). כנופית הרוצחים בפרדסי בית-עובד שוטטה בסביבה במשך 48 שעות, חרות, 1.
רובין, ע. (2011). ממטרד לאיום אסטרטגי : מתקפת הרקטות מרצועת עזה על דרום מדינת ישראל. אוניברסיטת בר-אילן: מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים.
רובינשטיין, ר. (2018, 14 בנובמבר). לתושבי שדרות נמאס: "חמאס מנהל אותנו". https://www.ynet.co.il/...00825,00.htm
שרגאי, נ. (2023, 25 באוקטובר). אם כל חטאת (ג'): כך גידלנו את חמאס. https://www.israelhayom...cle/14751283
Ainsworth, M. D. S. (1978). The bowlby-ainsworth attachment theory. Behavioral and Brain Sciences, 1(3), 436-438.
American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text rev.). https://doi.org/10.1176...780890425787
Baum, N. (2012). ‘Emergency routine’: The experience of professionals in a shared traumatic reality of war. British Journal of Social Work, 42(3), 424–442. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcr032
Ben-Ezra, M., Karatzias, T., Hyland, P., Brewin, C. R., Cloitre, M., Bisson, J. I., Roberts, N. P., Lueger-Schuster, B., & Shevlin, M. (2018). Posttraumatic stress disorder (PTSD) and complex PTSD (CPTSD) as per ICD-11 proposals: A population study in Israel. Depression and Anxiety, 35(3), 264–274. https://doi.org/10.1002/da.22723
Berger, R., Gelkopf, M., & Heineberg, Y. (2012). A teacher-delivered intervention for adolescents exposed to ongoing and intense traumatic war-related stress: a quasi-randomized controlled study. The Journal of Adolescent Health, 51(5), 453–461. https://doi.org/10.1016....2012.02.011
Carson, D. K., Gertz, L. M., Donaldson, M. A., & Wonderlich, S. A. (1990). Family-of-origin characteristics and current family relationships of female adult incest victims. Journal of Family Violence, 5(2), 153–171. https://doi.org/10.1007/BF00978517
Collins, N. L., & Feeney, B. C. (2000). A safe haven: An attachment theory perspective on support seeking and caregiving in intimate relationships. Journal of Personality and Social Psychology, 78(6), 1053–1073. https://doi.org/10.1037...14.78.6.1053
Crowell J. A. (2003). Assessment of attachment security in a clinical setting: observations of parents and children. Journal of Developmental and Behavioral Pediatrics, 24(3), 199–204. https://doi.org/10.1097/...00-00012
Diamond, G. M., Lipsitz, J. D., Fajerman, Z., & Rozenblat, O. (2010). Ongoing traumatic stress response (OTSR) in Sderot, Israel. Professional Psychology: Research and Practice, 41(1), 19–25. https://doi.org/10.1037/a0017098
Dutton, K. (2016). Would you vote for a psychopath?. Scientific American Mind, 27(5), 50-55.
Erickson, W. D., Walbek, N. H. & Seely, R. K. (1987). The life histories and psychological profiles of 59 incestuous stepfathers. Bulletin of the American Academy of Psychiatry and the Law, 15, 349-357.
Farrell, B., VandeVusse, A., & Ocobock, A. (2012). Family change and the state of family sociology. Current Sociology, 60(3), 283-301. https://doi.org/10.1177/0011392111425599
Finkelhor, D. (1980). Risk factors in the sexual victimization of children. Child Abuse and Neglect, 4(4), 265-273.
Foulkes, L. (2019). Sadism: Review of an elusive construct. Personality and Individual Differences, 151, 109500. https://doi.org/10.1016....2019.07.010
Gelkopf, M., Berger, R., Bleich, A., & Silver, R. C. (2012). Protective factors and predictors of vulnerability to chronic stress: a comparative study of 4 communities after 7 years of continuous rocket fire. Social Science and Medicine, 74(5), 757–766. https://doi.org/10.1016....2011.10.022
Gürisik, U. E. (2019). Silent mothers: some personal clinical observations on incest. The International Journal of Forensic Psychotherapy, 1(2), 144-158.
Hare, R. D. (1999). Without conscience: The disturbing world of the psychopaths among us. Guilford Press.
Herman, J. (1981). Father–daughter incest. Professional Psychology, 12(1), 76–80. https://doi.org/10.1037...7028.12.1.76
Human Rights Watch. (2009). Under cover of war: Hamas political violence in Gaza. https://www.hrw.org/rep.violence-gaza
Johnson, V. E., Nadal, K. L., Sissoko, D. R. G., & King, R. (2021). "It's not in your head": Gaslighting, 'splaining, victim blaming, and other harmful reactions to Microaggressions. Perspectives on Psychological Science, 16(5), 1024–1036. https://doi.org/10.1177...916211011963
Kohut, H. (1971). The analysis of the self: A systematic approach to the psychoanalytic treatment of narcissistic personality disorders. University of Chicago Press.
Lavi, T. (2020). Therapeutic Interventions with Israeli children exposed to continuous traumatic stress of political violence. In C. W. Greenbaum, M. M. Haj-Yahia, & C. Hamilton (Eds.), Handbook of political violence and children: Psychosocial effects, intervention, and prevention policy (pp. 415-440). Oxford University Press.
Lev-Wiesel, R. (2006). Intergenerational transmission of sexual abuse? Motherhood in the shadow of incest. Journal of Child Sexual Abuse, 15(2), 75–101. https://doi.org/10.1300/J070v15n02_06
Lilienfeld, S. O. (1996). The MMPI—2 Antisocial Practices Content Scale: Construct validity and comparison with the Psychopathic Deviate Scale. Psychological Assessment, 8(3), 281-293. https://doi.org/10.1037...3590.8.3.281
Myer, M. H. (1984-1985). A new look at mothers of incest victims. Journal of Social Work and Human Sexuality, 3(2-3), 47-58. https://doi.org/10.1300/J291v03n02_04
Palmen, D., Derksen, J., & Kolthoff, E. (2018). House of cards: Psychopathy in politics. Public Integrity, 20(5), 427-443. https://doi.org/10.1080...2017.1402736
Pat-Horenczyk, R., Abramovitz, R., Peled, O., Brom, D., Daie, A., & Chemtob, C. M. (2007). Adolescent exposure to recurrent terrorism in Israel: Posttraumatic distress and functional impairment. American Journal of Orthopsychiatry, 77(1), 76–85. https://doi.org/10.1037...9432.77.1.76
Pat-Horenczyk, R., Cohen, S., Ziv, Y., Achituv, M., Brickman, S., Blanchard, T., & Brom, D. (2017). Stability and change in posttraumatic distress: A 7-year follow-up study of mothers and young children exposed to cumulative trauma. Journal of Traumatic Stress, 30(2), 115–124. https://doi.org/10.1002/jts.22177
Phelan, P. (1995). Incest and its meaning: The perspective of fathers and daughters. Child Abuse and Neglect, 19(1), 7–24. https://doi.org/10.1016...4(94)00096-D
Post, J. M. (2015). Narcissism and politics: Dreams of glory. Cambridge University Press.
Preston, O. C., & Anestis, J. C. (2018). Psychopathic traits and politics: Examining affiliation, support of political issues, and the role of empathy. Personality and Individual Differences, 131, 142-148. https://doi.org/10.1016....2018.04.034
Renvoize, J. (1982). Incest: A family pattern. Routledge Kegan & Paul.
Roberts, D. B. (2019). Reflecting on Qatar's" Islamist" soft power. Brookings Institution
Russell, D. E. (1984). The prevalence and seriousness of incestuous abuse: Stepfathers vs. biological fathers. Child Abuse and Neglect, 8(1), 15-22.
Schanzer, J. (2008). Hamas vs. Fatah: the struggle for Palestine. St. Martin's Press.
The Canadian Resource Centre for Victims of Crime. (2009). Victim Blaming. https://crcvc.ca/.../victim_blaming.pdf
Usher, G. (1997). What kind of nation? The rise of Hamas in the occupied territories. Political Islam: Essays from Middle East Report, 339-354. https://doi.org/10.1525...20917583-031
VandenBos, G. R. (Ed.). (2015). APA dictionary of psychology (2nd ed.). American Psychological Association. https://doi.org/10.1037/142.646-000
Vander May, B. J. (2014). Theories of Incest. In W. T. O'Donohue & J. H. Geer (Eds.), The sexual abuse of children – Vol. 1: Theory and research (pp. 214-260). https://doi.org/10.4324/9781315799698
