קצת ייאוש, לבינתיים
תמי וילדמן | 26/2/2013 | הרשמו כמנויים
הוא אומר שזו תקופה כזו ושכולם עכשיו ככה.
איפשהוא במדינה נורתה רקטה, על ידי איזשהוא אירגון.
הגב כואב.
השנים עוברות, הימים חולפים.
השמש עדיין מאירה חלקים שלמים, עצים, בתים.
אמא כועסת עליי שאני כנה מידיי.
בגן ילדים אחד בדרום תל אביב סייעת צועקת על ילדים קטנים שמסתובבים מפוחדים. זה באמת מפחיד. אפילו אני קצת פחדתי, ואני כבר בכלל לא כזאת ילדה. זה מטריד. מאד אפילו.
לעמוד מול התקפות.
שמעתי את הנשיא ברדיו, הוא אמר, שאל מול שקט נגיב בשקט, ומול התקפה נגיב בהתקפה.
ואני שוקלת דרכים אחרות.
יש המון התקפות בזמן האחרון.
המון צעקות. המון התפרצויות. המון כעס. המון המון כעס.
ומול זה, השאלה איך עומדים.
זה יכול למוטט, אמא שלי אומרת לי – תשתדלי שזה לא יפיל אותך. והשאלה איך.
איך רוע, איך שקרים, איך אלימות, איך אגרסיביות, איך כל אלה יכולים שלא להפיל. וזה כל כך קל להפעיל את אלה, ממש לא בעייה.
אז עוברת מחשבה, אולי במדינה אחרת הדברים אחרים. אולי עדיף לעבור עם גאיה ודניאל ואדם, ללוס אנג'לס, למה לא. אני לא פוסלת את האופצייה הזו בכלל.
שהרי, זה ממש ממש קשה כאן.
המשכורת לא מספיקה אפילו לא לשכר דירה.
והארגונים מסביב, תוקפים.
וגם בתוך עמנו יש אלימות. וצעקות. ורוע. והתעללות. והכפשות מול שם, ומול רצון טוב. ודחיינות. וגם במע"מ לא עונים, ואפשר לחכות להם שעות על הקו, אבל הם לא עונים. אין תשובה. ולבסוף השיחה מועברת לפקס. עד שחיכיתי את כל זה.
אז אני שואלת אותה, את אמא שלי, תגידי לי איך, אמא, איך זה לא יפיל אותי.
שמערכת חינוך שלמה במדינה יודעת על מצבים מסויימים ולא עושה איתם דבר, משום מה. שגורמים מסויימים מחליטים להיות רעים, ואפילו גורמים שאמורים להיות 'טובים', 'טיפוליים', 'שיקומיים', עלולים ממש לפגוע, ככה סתם, בלי סיבה, או אולי עם סיבה שרק הם עצמם יודעים אותה. ושבגלל כעסים אישיים וקשיים אישיים אנשים מפעילים כוח, ממש כוח. איך אפשר לעמוד מול הכוחניות הזו. ואם לא לעמוד, לאן אפשר לברוח.
