מותר כבר להתחיל לחיות שוב? היום ניסיתי
ד"ר חנה דויד | 9/11/2023 | הרשמו כמנויים
כבר ארבעה שבועות אני חושבת יום יום: "צריך לצבוע את השיער". מייד אחר כך אני מגרשת את המחשבה: "לא היום. עוד לא. זה ממש לא מתאים. לא רק שאין לי חשק, זה ממש לא בסדר". כך היה עד אתמול בבוקר. היום הראשון שעבר כולו ללא אף אזעקה. אבל בסופר לא היה הצבע שאני אוהבת, נחושת עם נגיעות ג'ינג'יות, כמו של אמי ואחותי שבהן תמיד קינאתי, כי הן קיבלו את חום המהגוני ישר מהטבע, ואני הייתי צריכה להסתפק בשעמום הכהה והחד-גוני, בלי אף תלתל לרפואה.
למזלי ראיתי שאפשר להזמין את הצבע הזה בסופרפארם, וניתן לאסוף את הצבע באחד הסניפים שבמרחק הליכה ממקום מגורי. אז הבוקר, לאחר שסיימתי עם הפגישות בזום וגם עם הפגישה של המשפחה האמיצה שהגיעה עם הילדה שלהם לעירי, ראשון לציון – שבמקום השלישי (המכובד?) בין הערים המאוזעקות בארץ, יצאתי לדרך.
זה הרגיש כמו בפעם הראשונה שיצאתי לקניות אחרי סגר הקורונה הראשון. לפחות חצי מהחנויות היו סגורות, על רבות מהן הוצבו שלטים: "למכירה", "להשכרה", וגם: "למסירה" – כבר למדתי שפירוש הדבר: "תקנו, תשכרו, רק תיקחו ממני את תשלום המסים ואת הציפייה לאנשים שלא באים". בנוסף לחומוסיות ולפלאפליות, שהיו לגמרי פעילות, היו גם חנויות אוכל רבות אחרות פתוחות ומלאות באנשים: מאפיות, מסעדות טייק אווי של אוכל ביתי, קיוסקים ופיצוציות – חגיגה למי שמה-7 באוקטובר רק יצא במהירות לסופר הקרוב וחזר הביתה כמה שיותר מהר. גם היו גם מספרות לא מעטות פתוחות, חנויות לכלי בית, ואפילו, פה ושם, חנויות נעליים ובגדים. השלטים שעליהם הכריזו: "הכל ב-50% הנחה", או "כל פריט ב-30 שקל". בדמיוני כבר ראיתי את עצמי בדרך חזרה מהסופרפארם נכנסת לכל חנות כזאת, מודדת שמלה, קונה מחבת, אפילו מחדשת את מלאי מגבות המטבח והשירותים – ובתנאי שאמצא את הכל מתוצרת הארץ, ועל הדרך אקיים גם את מצוות התמיכה בה.
הצעדים הראשונים של התכנית עלו יפה. בסופרפארם אפילו הטענתי את כרטיס הרב-קו שלי, בכוונה לחזור לנסיעות בתחבורה ציבורית, מהר ככל האפשר והרבה ככל האפשר. אחר כך, בהתחלת הדרך חזרה, קניתי גם מגבות, לפי התכנית. אבל כשעברתי לצד השני של המדרחוב כדי להגיע למספרה שלי, הכל נגמר. כבר מרחוק ראיתי שהכניסה לגן העיר הפכה לכיכר החטופים. שולחנות ארוכים הוצבו שם, עם צעצועים ותמונות. ושמות, ועוד שמות. ועריסה של תינוק בן 10 חודשים. בובות של ילדות שעוד לא הגיעו לגיל בית ספר. חיוך ענקי של ילד במשקפיים שכיסו את מחצית הפנים שלו. ולוח ענק של תמונות, שהגיעו עד הפעמון שעל ראש המגדל, זהה ללוח שהיכה בפנים של כל מי שעבר שם – לוח תמונות אחד עם השמות בעברית והשני עם השמות באנגלית. במרכז הלוח: מלבן שחור עם כיתובית בלבן: "גברים. נשים. תינוקות. קשישים". ובאדום, בשורה הבאה: "עדיין חטופים על ידי חמאס". ובשורה השלישית, #BringThemHomeNow"" בלבן ובאדום.
צילמתי תמונה. ועוד אחת. ומסביבי התאספו אנשים שגם הם התחילו לצלם. ועם כל תמונה שצילמתי אמרתי לעצמי שאני לא מבינה למה אני מצלמת. הלא את התמונות האלה לא אשכח אף פעם. ובכלל – מי צריך אותן? יש הרבה יותר מדי תמונות מסביב, ואלה בסך הכל צילומים, ייצוגים של מציאות נוראה שלפני ה-7 באוקטובר רק מוח חולה היה יכול להמציא. ועכשיו כל כך הרבה אנשים, כנראה גם אני, לא יוכלו למחוק מהזיכרון את המראות האלה. ועוד אמרתי לעצמי, שאנחנו מצלמים לא רק כדי לזכור, ולהיזכר, אלא גם כדי להאמין שהיינו שם. ואני הלא זוכרת במדויק את הרגע שבו הודיעו בחדשות, במוצאי יום העצמאות של 1969, ש"יצחק ברקוביץ נהרג בהיתקלות עם מחבלים". ואת הצעקות שלי "לא. לא. לא. לא. לא...." ואפילו, ב-1956, את הירידה במדרגות החשוכות, בזהירות, למקלט שברחוב מנחם 8 בבני ברק, כשאני מחזיקה את ידו של אחי הגדול, בן ה-5, ואת אמי המחזיקה את אחותי בת ה-4 חודשים. אמי יורדת מדרגה, אנחנו אחריה, וכך עד הקומה הראשונה, ומהקומה הראשונה עד המקלט שבמרתף.
אולי צילמתי כי אני כבר לא סומכת על כך שאזכור. אבל אולי כי גם אני זקוקה עכשיו לייצוג של המציאות. לא ראיתי שום תמונת זוועה, אני נמנעת מצפייה בחדשות ובוודאי מסרטונים. אבל המוח שלי מסרב לעבד את מה שאני יודעת, ולאחסן את המידע במקום ה"מתאים" כדי שיהיה מוכן לשליפה. הכל נמצא עדיין בזיכרון לטווח קצר שלי, זמין לגמרי וכואב. ממש זב דם. ולכן לא יכולתי לקנות שמלה בשלושים שקל, או אפילו בשלושה שקלים. ליהנות מהשמש שסוף סוף מחממת ולא שורפת. ולא מהיום הראשון ללא אזעקות.
אז פשוט חזרתי הביתה.
