מה עוצר את הבנים המחוננים?
ד"ר חנה דויד | 29/8/2021 | הרשמו כמנויים
בישראל מאותרים מדי שנה אלפים רבים של ילדים וילדות כמחוננים ומצטיינים על ידי משרד החינוך. מדינת ישראל מקצה לאיתור מחוננים סכומי כסף אדירים, יותר מכל מדינה אחרת בעולם, יחסית לאוכלוסייתה. גם ההשקעה בטיפוח מחוננים עצומה: בניגוד לארצות אחרות בעולם, שברובן ההשקעה הכספית והארגונית נופלת ברובה על כתפי ההורים, בישראל יש אגף מיוחד – האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים – שבו עובדים דרך קבע עשרות רבות של פקידים בדרגות שונות. זאת כמובן בנוסף ל"אנשי השטח", כמו יועצים ויועצות, מורים ומורות, ומנהלים ומנהלות של תכניות העשרה ושל מגמות מחוננים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים. כבר לפני למעלה משני עשורים עמדה על כך פרופ' ג'ואן פרימן [Joan freeman], מגדולי חוקרי המחוננים בעולם, שעסקה במשך למעלה מ-40 שנה גם באיתור מחוננים ובטיפוחם. נדון כאן במעט מזעיר הסוגיות הקשורות באיתור מחוננים וגם בחינוכם.
בארץ קיימת מדיניות של העדפה מתקנת לטובת בנות בקבלה לתכניות מחוננים החל משנת 2009. בשל העדפה זו יש שריון של 40% מהמקומות בכל כיתת מחוננים ותכנית מחוננים לבנות. בשל מדיניות זו הסיכויים של בת להתקבל לתכנית מחוננים גבוהים, באזורים מסוימים בארץ, פי שניים מאשר של בן באותה רמת אינטליגנציה. מדיניות זו מונעת מבנים רבים, שהישגיהם במבדקי המחוננים עולים על אלו של הבנות, להתקבל לתכניות המחוננים. לפני חריצת משפט על "אשמה" של גורם זה או אחר בשיעור הנמוך-יחסית של איתור מחוננות מכלל המחוננים כדאי לבדוק את האפשרות, שההתפלגות הגאוסית של רמת המשכל אינה אחידה בקרב שני המינים. אין עוררין על כך, שבחלק השמאלי של עקומת גאוס, דהיינו, בקרב ילדים בעלי מוגבלויות ולקויות שונות חלקם של הבנים גבוה מזה של הבנות; מדוע, אם כן, "יש הסכמה גורפת שמדובר בסך הכל בהטיה תרבותית?" אכן, בנות נשלחות לשלב ב של איתור המחוננים בשיעור נמוך מזה של בנים. אולם הנתונים המדויקים אינם פתוחים לציבור ולכן אין להסיק מכך שיש "אפליה" לרעת בנות. הנתון היחיד המלא הוא ממחקרה של פולוצקי, משנת 1989, שבדק את שיעור הבנות שנבחרו לשלב ב של האיתור לעומת שיעור המתקבלות מכלל המתקבלים במהלך שלוש שנים: 1986, 1987 ו-1988. במחקר זה, שנעשה על כל הילדים והילדות שנשלחו לשלב ב' של מבחני איתור המחוננים נמצא, ששיעור הבנים שהתקבלו מתוך כלל אלה שהוזמנו לשלב ב היה גבוה מזה של הבנות. דהיינו, היתה אפליה לרעת בנים בהזמנה לשלב ב'. כמובן שאי אפשר להסיק מכך דבר לגבי המצב היום, משום שכאמור – משרד החינוך לא מציג את הנתונים שיש ברשותו מזה קרוב ליובל שנים, אבל בוודאי שאי אפשר להסיק שיש אפליה לרעת בנות בהזמנה לשלב ב. דוגמה נוספת היא המעקב אחרי קבוצת טרמן, שנבחרה ב-1914, מעקב שנמשך, עם המשתתפים שנשארו בחיים, עד לסוף המאה הקודמת. הממצאים של המעקב התפרסמו במאות מאמרים, אבל אלו שהתפרסו 40 שנה לאחר שהמעקב החל נכונים לזמנם, דהיינו, לשנות ה-60 של המאה הקודמת. אין להביא מהם ראיה לימינו; אין להביא מהם ראיה לנעשה בארץ. הסיבה: שינויים רבים חלו במהלך למעלה מ-100 השנים שבהן החל טרמן את המעקב אחרי כ-1500 ילדים וילדות מחוננים מקליפורניה.
אבל לגבי הדעה הקדומה שעדיין קיימת, לגבי העדפה של בנים במערכת החינוך - ההיפך הוא הנכון. כבר בסוף המאה הקודמת פורסמו המחקרים הראשונים שמצאו, שבית הספר הוא מקום שמעדיף בנות על פני בנים: בארצות המפותחות החלו כבר אז הישגי הבנות להיות גבוהים באופן ניכר מאלו של בנים. גננות ומורות העדיפו, מאז ומתמיד, בנות על פני בנים בשל התנהגותן כמו גם בשל העובדה, שבשנות הלימודים הראשונות, הן בגן והן בכיתות הנמוכות, היכולות המילוליות של בנות גבוהות בממוצע מאלו של בנים; גם המוטוריקה העדינה של בנות מקדימה את זו של הבנים במידה רבה. כיתות של בנים נחשבות "קשות" והורים לבנים מעדיפים שבניהם ילמדו בכיתות מעורבות. כיתות של בנות, לעומת זאת, מועדפות על ידי גננות וגם מורות, ולא רק בגיל הרך.
סוגיה נוספת היא התעלמות מהעובדה, שבמשך שנים רבות היה שיעור הבנות המאותרות כמחוננות בקרב האוכלוסיה הערבית גבוה במידה ניכרת מזה שבקרב האוכלוסיה היהודית, בחלק גדול מהיישובים הערבים היה שיעור הבנות שאותרו כמחוננים גבוה מזה של הבנים. על נושא זה כתבתי רבות, לראשונה עם ד"ר רחל זורמן, המשמשת כעת כראש מכון סאלד בספר: "אפשר גם אחרת – בנות נשים, הישגים ואתגרים" שכתיבתו הסתיימה בשנת 1998 (יצא לאור ב-2000). אולם – היכן הנתונים העדכניים? האם מצב זה נכון בכלל האוכלוסיה הערבית? לדוגמה: אם בתכנית המחוננים ביישוב חורה שבנגב עדיין נהוג "סף קבלה" של IQ=125, כפי שהיה לפני למעלה מעשור, הרי התפלגות ה-IQ בין המינים ברמת משכל זו דומה בקרב שני המינים, ולכן מלכתחילה היה צפוי שלא יהיה הבדל בין שיעור הבנות לזה של הבנות שמאותרים כמחוננים שם. אם נוסיף לכך את ההשפעה המכרעת של מאפיינים תרבותיים שהם ל"טובת" בנות, דהיינו, נטייתן להישאר בבית יותר מאשר בני גילן הבנים, לעסוק בנושאים ובתחומי התעניינות קוגניטיביים ולא בספורטיביים, לדוגמה, הרי ברורה התוצאה לפיה בחורה אותרו יותר בנות כמחוננים מאשר בנם במשך שנים ארוכות. אבל - לגבי המצב כיום אין נתונים, כמובן, בשל מדיניות משרד החינוך.
ומה לגבי החינוך הממלכתי חרדי? הצפי כמובן הוא שגם בבתי ספר אלה יותר בנות מבנים תיבחרנה לתכנית המחוננים. בבתי הספר הממלכתיים החרדיים ובאלה של חב"ד הדגש הוא על לימודי הקודש, בעיקר אצל בנים, ולכן הלמידה של לימודי החול, שעליהם נבדקים במבחני המחוננות, שולית. בנוסף, השכלתן הכללית של מורות במגזר זה גבוהה בהרבה מזו של המורים/הרבנים. כמו כן, במגזר החרדי קריאה של חומר "חילוני", כמו עיסוק בתחומים קוגניטיביים אחרים, שאינם קשורים ללימודי הקודש שנחשבים חשובים יותר מכל, היא בבחינת "ביטול זמן". לפיכך, בנות – שכמו במגזר הערבי, או למצער, כמו שהיה עד לפני 10-20 שנה במגזר הערבי, רואות בהשכלה ובלימוד מקור לסיפוק, הנאה והעשרה, ומשפחותיהן רואות בכך גם אופציה לעיסוק מכניס, החשוב מאוד לבת שעתידה לפרנס את משפחתה. לא פלא, לפיכך, שבנות המגזר החרדי, שאפילו לימודי משנה אסורים עליהן, ובוודאי לימודי התלמוד שנחשבים ביותר אצל הבנים, משקיעות במה שמותר, ובכלל זה קריאה, חוגים שונים, ואפילו קורסים מחוץ לבית הספר.
ונחזור לסוגיה המרכזית: ישראל מוציאה יותר כסף מכל מדינה אחרת על איתור מחוננים. האם ההשקעה העצומה הזאת מצדיקה את עצמה? התשובה הפשוטה ביותר היא לא. בשני העשורים האחרונים לא הגיעה ישראל, אף לא באחד מהמבחנים הבינלאומיים, לשיעור של 5% מבין התלמידים שנבחנו והישגיהם היו באחוזון 95. דהיינו – הן במבחני טימס [ [TIMSS והן במבחני פיז"ה [PISA] מתפרסמות התוצאות בכל מקצוע שנבדק, של כל מדינה שהשתתפה, ושיעור התלמידים שהגיעו לכל אחת מ-7 הרמות האפשריות, כאשר עלפי חוקה זו צפוי שלפחות 5% מהנבחנים יגיעו לרמה הגבוהה ביותר. ניתן היה לצפות, שמאחר שכ-5% מתלמידי ישראל מאותרים כמחוננים או כמצטיינים, לפחות אותם תלמידים, שמקבלים גם טיפוח מיוחד, יגיעו לרמת ההישגים הממוצעת של כלל המשתתפים במבחנים אלה, שרובם לא אותרו כלל כמחוננים, ובוודאי לא קיבלו כל טיפוח מיוחד. ולא היא. תלמידי ישראל פשוט "לא מספקים את הסחורה". חלקם מסתובב עם תווית של "מחונן" או מצטיין" ולא מגיע אפילו לממוצע ההישגים של בני גילם שנמצאים באחוזון 95. כבר בשנת הלימודים 2004/5 היוו נשים 52% מכלל הלומדים לדוקטורט. אם מטרת חינוך המחוננים בארץ – או, למצער, אחת ממטרותיו, היא לעזור לתלמידים בעלי הפוטנציאל הגבוה למצות את השכלתם האקדמית, הרי הקריטריון של סיום תארים אקדמיים – ראשון, שני ושלישי – יכול להוות מדד שעל פיו נראה אם ה"אפליה" של בנות מחוננות עומדת בדרכן ההשכלתית. מזה עשרות שנים שיעור הלומדות לתואר ראשון ושני במוסדות להשכלה גבוהה גדול בהרבה משיעור הבנים. אולם, מזה למעלה מעשור וחצי גם שיעור הלומדות לדוקטורט משתווה לשיעור הבנים; שיעור מקבלי תואר שליש בשנת 2009 היה קרוב ל-53% מכלל הדוקטורים זה מקרוב קיבלו את תואר הדוקטור.
לסיכום: לא נראה שה"אפליה" עליה מדובר – אם אכן היא קיימת – מפריעה לבנות בכל רמות ההשכלה. בנות מגיעות להישגים נמוכים בהרבה בחלק הכמותי של כל מבחן שבודק קבוצות אוכלוסיה סלקטיביות. הציון של בנות בחלק הכמותי של המבחן הפסיכומטרי הנערך בארץ נמוך בכ-30 נקודות מזה של בנים. מצב זה נמשך לאורך כשלושה עשורים – מאז החל הפסיכומטרי להיות המבחן הנפוץ לשם קבלה למוסדות להשכלה גבוהה. מצב דומה קיים במבחני ה-SAT האמריקאים. גם התמונה לא השתנתה באופן מהותי מזה כ-50 שנה. מאחר שבחלק המילולי של המבחנים הללו ההישגים די דומים, הרי הציון הכולל הממוצע של בנים גבוה בהרבה מזה של בנות, וזאת על אף העובדה, שבתיכון הן משיגות ציונים טובים יותר. מהיכן הקביעה "בנות רבות שעברו את שלב א מוותרות מראש ובוחרות לא לגשת לשלב הבא"? למיטב הבנתי קביעה כזאת מצריכה נתונים. מעבודתי רבת השנים ידוע לי שבנים רבים לא ניגשים למבדקי מחוננים, ובנים רבים שניגשים מוותרים על השתתפות בתכניות המחוננים – בפרט על הלימודים בכיתת המחוננים. בכיתות מחוננים בבית הספר היסודי נפוצה התופעה של נשירה בנים בחודש-חודשיים הראשונים ללימודים. לדוגמה: לפני מספר שנים התקבלו לכיתה ג מסוימת, אחת מ-6 כיתות ג למחוננים בארץ) 26 ילדים, כאשר כ-40% מהמקומות, 11 במספר הוקצו לבנות. אולם כבר בחודש הראשון ללימודים עזבו כמה בנים את הכיתה ועד סוף שנת הלימודים נשארו בכיתה זו כל 11 הבנות שהתקבלו אבל רק 7 בנים. האם ממידע מדויק זה ניתן לומר, שהנשירה של בנים גדולה יותר? לא ולא. כל שניתן לומר הוא, שבמקרה ספציפי יש נתונים ספציפיים. "בנות רבות" אינו נתון כלל – אף לא ספציפי לגבי שנה מסוימת וקונסטלציה מסוימת. לגבי השתתפותן של בנות באולימפיאדות למתמטיקה ב-10 האולימפיאדות הבינלאומיות האחרונות למתמטיקה [2012-2021] היו 6 משתתפים ב-9 נבחרות ו-5 בנבחרת אחת, ובסך הכל – 59 משתתפים. רק ב-2 מתוכן היה ייצוג נשיי כלשהו: ב-2021 [יהל מנור], ב-2018 [מאיה נווה]. ב-10 השנים הקודמות היה הייצוג הנשיי גדול יותר: ב-2010 וב-2009 משתתפת אחת [ענבר קלנג], ב-2006 – אחת [אינה אנטובה] וב-2007 שיא ישראל : שתיים [שוב אינה אנטובה ומריה סבצ'וק]. ב-2005 היו 5 מתוך 6 המשתתפים ממוצא רוסי; ב-2004 – ארבעה משישה; ב-2003 – שלושה מחמישה; ב-2002 – שניים משישה. בשנים הללו לא השתתפה ולו בת אחת. אם נלך אחורנית עד השנה הראשונה שבה ישראל השתתפה בתחרויות אלה, 1979, נראה, שרק ב-1982 השתפה בת אחת. כך שלמעשה, מתוך 39 התחרויות שבהן ישראל השתתפה במהלך השנים 1979-2021 רק ב-6 היה ייצוג לבנות, כאשר בשתיים מהן – הייצוג היה של עולות חדשות מברה"מ לשעבר. האם ילדה שנכנסת לכיתת מחוננים בשל ההעדפה המתקנת והופכת זנב לאריות בונה על ידי כך את העצמי שלה? האם השהות בכיתה כזאת עוזרת לביטחון העצמי שלה? לאמונה ביכולותיה? סוגיית שיעור הבנים והבנות המאותרים כמחוננים נידונה מזה עשרות רבות של שנים בכל מקום בעולם שבו קיים איתור המוני של מחוננים, גם כאשר איתור זה ממומן באופן פרטי – על ידי ההורים (כמו למשל בארה"ב). מחקרים בנושא הבדלים בין המינים בשיעור זה וכמו כן – בנסיונות השונים לצמצם הבדלים אלה הקנו לאנשי אקדמיה רבים פרופסורה, תקציבי מחקר, קתדראות באוניברסיטאות רבות ויוקרה רבה. המלה הנפוצה ביותר בכל המחקרים הללו היא "עדיין", דוגמה: "עדיין לא נסגר הפער בין המגדרים", "עדיין לא התגברנו על חסמים של בנות", "מערכת החינוך עדיין מפלה בנות". לסיום – הסיכויים של ילד שאותר כמחונן על ידי משרד החינוך לממש את מחוננותו נמוכים מסיכוייו של ילד מחונן שלא אותר ככזה להגיע למיצוי יכולותיו. על כך במאמר נפרד. המעוניינים לקרוא את הרצאתי בנושא זה (באנגלית) יכולים לפנות אלי ישירות.
