רינגטון בחדר הטיפול
ד"ר אילן טבק - אבירם | 24/1/2012 | הרשמו כמנויים
זה מכבר הפכו צלצולי הטלפונים הניידים לחלק בלתי נפרד מפס הקול של חיינו ובכל מקום. נדמה שכבר התרגלנו לצלצולים הטורדניים באולמות הקולנוע והקונצרטים, בכיתות הלימוד, בפגישות עבודה וכן, גם בחדר הטיפולים. ראוי לדייק, כי ברוב המקרים לא מדובר עוד כלל בצלצול אלא בזמזום רוטט ולא פחות טורדני, שמשום מה נדמה לרבים (כולל למטפלים רבים) שאינו מורגש, אך כמו זבוב תועה, גם הוא מצליח לבקוע את חומת הקשב ולתפוס מקום בחלל החדר ובתוך חדרי המוח שלנו.
בתחילת דרכי המקצועית סבלתי במיוחד מהתופעה וחשתי חוסר אונים בהתמודדות עימה. בצר לי, שגיתי בפנטזיה שהעזרה תגיע מאיזו רשות אכיפה חיצונית וחזקה, כמו למשל הנהלת קופת חולים, שתציב שלטים בחדר הטיפולים שאוסרים על שימוש בטלפון הנייד ותנחה את השומר בכניסה להחרים מכשירים סלולאריים, או מהמדריכים שלי, שינחו אותי לכלול בחוזה הטיפולי הנחייה לכיבוי הטלפונים הניידים במהלך הפגישות הטיפוליות או שיחזקו אותי לנקוט ביד קשה וזרוע נטויה. משעזרה מסוג זה בוששה להגיע, נאלצתי להתמודד עם מציאות של שיחות תכופות, במיוחד במסגרת טיפולים ספציפיים, בהם רבו הצלצולים והשיחות הנענות תוך כדי המפגש עצמו. נדמה היה לי ששיחות טלפון אלה ממש "מתקיפות" את המחשבה וקוטעות כל דיאלוג דווקא ברגעים קריטיים של התקרבות, כשמשהו של ממש ננגע - "אז איפה היינו"....?
במהלך הזמן למדתי לראות, אולי בלית ברירה, כי לא פעם לצלצול הטלפון הנייד ולשיחה המתנהלת בחדר בעקבותיו תפקיד של העברת מסרים שונים של המטופל אלי והמטרד הפך להיות גם למקור אינפורמציה וערוץ תקשורת, גם אם עדיין עוקצו המטריד לא ניטל ממנו.
לעיתים, קול השיחה הרם בטלפון הנייד נשמע עוד מחדר המדרגות, והמטופלת נכנסת בדלת הכניסה תוך כדי שיחה ערה בטלפון. הדרך מדלת הכניסה אל תוך החדר ועד לישיבה על הכורסא אמנם אינה מאד ארוכה, אך יכולה להחוות כויה דולורוזה של ממש כאשר היכולת לשאת את הבדידות והריקנות נשמטת, והשיחה בטלפון הנייד מהווה מעין בן לוויה מחזיק ומכיל, עד שאולי משהו בפגישה יתחיל לספק פונקציות מרגיעות מעין אלה.
לא פעם יישאר הטלפון הנייד מונח ליד המטופל כל הפגישה, שומר על נוכחות פאסיבית וכמעט בלתי מורגשת. הבהוב האור הקבוע שמעיד על אות החיים הסלולארי ידהה בסבך המילים והתחושות בחדר ויישכח, אך זוהי לרוב שכחה זמנית וחלקית בלבד. ברגעים של חרדה, בדידות, ברגעי שתיקות או ברגעים שתוכן מטריד יעלה, האצבעות יאחזו מחדש במכשיר, ילטפו את המסך וכך תושג רגיעה, גם אם זמנית באמצעות חפץ המעבר הזה. המגע במכשיר ידליק מיד אור, כמו נר נשמה בחדר, ותופיע השעה, מזכירה כי העולם בחוץ ממשיך לסוב סביב צירו.
פעמים אחרות, התזכורת של המציאות בחוץ תחדור לחדר באמצעות הטלפון הנייד באופן פחות עמום ויותר פולשני, כשתגיע שיחה ויישמע הצלצול או הרטט. כאן יגיבו מטופלים שונים באופנים שונים, שמשמעות רבה בצדם. חלקם ימהרו לכבות את המכשיר, יתנצלו ויביעו אשמה וחרטה. מעניין להשתהות ולחשוב על מה אשמה זו, מעבר לאשמה הקונקרטית על ההפרעה לשיחה. אולי זו אותה האשמה על "פליטת הפה" הבלתי צפוייה שחושפת תוקפנות סמויה שלפתע נתגלתה וזוהתה, או שמא אשמה על רגע של אגוצנטריות ילדית שבו הרשה לעצמו המטופל להתכחש לנוכחות שלנו. ייתכן ובא לידי ביטוי כאן הקושי לשאת את האינטימיות הדיאדית, שלפעמים כל כך מעיקה והמכשיר משמש כ"כסא מפלט" בעתות מצוקה ומחנק.
אך מה נעשה אנו מול הפלישה הזו? כיצד נגיב לקטיעה של רצף המחשבות שלנו ולאשמה שמתעוררת במטופל? האם ניתן ביטוי גם לכעס שמתעורר בנו, או שמא נכחיש אותו וננסה לדבוק בשמירה על חוט המחשבה בכל מחיר. מעניין מה ביון היה אומר על המיכל המחורר בזמזומים וצלצולים ועל היכולת של המטפל לשמור על דפנות המיכל גם כשננקבים בהם חורים. יש לי תחושה שאולי גם במקרה זה היה קורא לנו לחזור לפגישה בכל קטיעה וצלצול מחדש – "ללא זיכרון וללא תשוקה".
השאלות ששאלתי רלוונטיות עוד יותר כשהפלישה הסלולארית אינה נדחית על ידי המטופל אלא מאומצת על ידו תוך מענה לשיחה בתוך החדר, מולנו. ראשית קשה במקרים אלה להתכחש לרגשות הקשים שעשויים לעלות אצלנו, רגשות שנעים בין חוויה עמוקה דוולואציה ומחיקה לבין כעס והכחשתו. האם מדובר בטכניקה נוספת של הזדהות השלכתית שמצליחה לשים אותנו בעמדה הננטשת, הנמחקת שמוכרת למטופל? ובמידה וכן עולה השאלה כיצד להחזיר תחושות אלה באופן מרוכך, שעדיין לא תהיה בו הכחשה של האקט התוקפני
.
בנוסף על החוויה הרגשית המורכבת, המטופל בוחר כך, באופן לא מודע, שנתוודע לצד נוסף שלו, לקול המציאות בחייו. האחר, השלישי, חודר לחדר, אך באופן חלקי בלבד. את השיחה נשמע רק דרך הצד של המטופלת, דרך תשובותיה, הנהוניה והבעות פניה במשך השיחה. לעתים נקבל הצצה אל פן אחר בחייה דרך טון דיבור שונה ואחר מכפי שהורגלנו לו בחדר, מאפייני שפה והתנסחות שונים ואולי אף תכנים מודעים ובלתי מודעים יוצפו על פני השטח. לפעמים זוהי אמירה של המטופל כי גם אם נחשפו צדדים פגיעים שלו בטיפול, מחוץ לחדר הוא אדם חשוב, חזק ומתפקד, שזקוקים לו מחוץ לחדר לפחות כמו שהוא זקוק לנו.
לעיתים, המטופל יצהיר בפני האדם בצד השני של הקו כי אינו יכולה לדבר ואולי אף יצהיר על קיומה של הפגישה. רמות שונות של אזכור הפגישה יכולות גם הן ללמד על מקומו של הטיפול בחיי מטופל, אך גם על משאלות וחרדות מהנוכחות/אי-נוכחות שלנו מחוץ לחדר הטיפול. "אני חייבת לסיים כי אני בפגישה /אצל הפסיכולוג/ אצל אילן" – כל אחת מן האפשרויות היא מסר אחר, משאלה אחרת וחרדה אחרת.
האחת אולי מעידה על הצורך לשמור אותנו כמקום פרטי ובלעדי, ועל החרדה פן מקום זה יטמא. השנייה שמה אותנו במגירה המקצועית, השמורה והקורקטית, ואילו בשלישית ייתכן ויש ביטוי למשאלה לגבי נוכחותנו הרציפה גם מחוץ לחדר, ולאו דווקא בכובע הטיפולי. אלה כמובן רק הצעות בודדות לפרשנות מתוך מגוון רחב אפשרי.
ניתן לשער,שכמו מגוון הצלצולים והרינגטונים האינסופי (שגם הבחירה בו יכולה להיות משמעותית), כך גם דרכי ההתמודדות של מטפלים שונים עם הימצאות ה"שלישי" הסלולארי בחדר. זה המקום לקוות שיתקיים שיח מעשיר של אנשי מקצוע בנושא, שיוכל להרחיב את ההבנה של התופעה הזו שהיא כיום חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה. זה המקום גם להודות לאלה שהגיבו על הפוסט הקודם ובמיוחד לד"ר ארנון רולניק שאף הציף את השאלה הסלולארית למגוון פורומים נוספים ומעניינים. בעיקר משמעותי הנושא הזה על מנת ללמוד כיצד ניתן להשתמש בזבוב הטורדני ובפלישה הסלולארית (שכנראה היא כבר עובדה מוגמרת) על מנת לא רק ללמוד משהו על המטופל, אלא גם כאירוע בינאישי חווייתי שקורה בין שני מרכיבי הדיאדה הטיפולית ושיכול לאפשר מגע עם חלקים שבסטינג השמור והסטרילי של הטיפול הפסיכולוגי נותרים בצל.
