אבדנה של יכולת ההתמסרות – עוד מחשבות על השפעתה של טכנולוגיה
ד"ר אילן טבק - אבירם | 10/3/2013 | הרשמו כמנויים
שעת אחר צהריים טיפוסית בגן השעשועים השכונתי. שעות האור המתארכות והולכות ומזג האוויר הנעים מזמינים את תושבי השכונה לצאת מבתיהם וליהנות מניצני שמש אביבית ורוח קרירה מלטפת. בתי על הנדנדה מתמסרת למשב הרוח ולתנועת הנדנוד ואני תוך כדי שירה ונדנוד מביט לצדדים ומתבונן בהורים ובילדים שסובבים סביב. הילדים מתרוצצים בחדווה והוריהם מחזיקים בידיהם את מכשירי הטלפון הסלולרי שלהם, מבטם לרגע מופנה לילד המטפס על המגלשה אך חיש מהר נע חזרה אל המסך הזעיר. על הספסל יושבת אמא המניקה את תינוקה. על ברכיה מונח המכשיר הסלולרי והיא מנסה לקרוא את הכתוב בו בתנאים כמעט בלתי אפשריים תוך החזקת התינוק. מדי פעם מגניבה את אצבעותיה ללטף את מסך המגע, לשלוח הודעה. זוהי תמונת מצב אופיינית של הורות במאה ה-21. ילדינו גדלים לתוך מציאות שבה עליהם להתחרות לא רק באחיהם או באחד ההורים במסגרת המשולש האדיפלי, אלא בטכנולוגיה שלוכדת בהצלחה רבה את המושקעות ההורית.
התייחסתי כבר בעבר להפיכתו של הטלפון הסלולרי לאובייקט מעברי בעל איכויות בעייתיות, אולם קיים היבט נוסף וחשוב לתופעה. הולכת ונטווית סביבנו מציאות שבה ילדים הנולדים כיום, חווים חוויה הורית שונה בתכלית מהחוויה שחווינו אנו כילדים. העולם האינטרנטי- סלולארי מאפשר לנו להיות בעת ובעונה אחת במספר מקומות, שיחות, הוויות וחוויות. על מסך המחשב מזה שני עשורים פרוסים עשרות חלונות המציצים לערוצי מידע ואינטראקציות חברתיות שונות. בשנים האחרונות, מאז המצאת הסמארטפונים, מלווה אותנו חוויית ריבוי המשימות, ה-multitasking, כמעט לכל מקום - בהולכנו ברחוב, ביושבנו סביב השולחן לאכול, כשאנו נוהגים במכונית (!!!) ואפילו בשכבנו לישון במיטה אחרי עמל היום. שיכללנו בעצמנו יכולות שבעבר היו נחלתם של מעטים, כגון היכולת לחלק את הקשב שלנו בין מספר רב של מוקדים או היכולת לעבור במהירות ובגמישות מנושא לנושא, אך נדמה כי יכולת מרכזית אחרת הולכת ומתנוונת, נכחדת ונעלמת מהעולם ולהכחדה זו מחיר רגשי שאת עומקו מוקדם עדין להעריך.
היי שלום יכולת ההתמסרות! זוהי היכולת להשקיע ולשקוע בדבר מה אחד, מיוחד ויחיד, זו היכולת להתנתק מכל מה שסביב ולהיות רק בערוץ חווייתי בודד. זוהי גם היכולת המאפשרת להניח בצד את המרוץ היומיומי לפעולה
(doing) ופשוט להיות (being). זוהי היכולת שעל בסיסה דיברו ויניקוט ואחרים על ה"מושקעות האימהית הבסיסית", אשר מאפשרת לתינוק לחוות ולהכיר את עצמו דרך עיניו של ההורה המתבונן. אך כשעיניו של ההורה המתבונן נודדות למחוזות אחרים – איזו מציאות נפשית נבנית? תינוקת שנולדה בשנת 2013 מגיעה למציאות שבה אולי לעולם לא תפגוש התמסרות הורית מוחלטת אלא רסיסים ורגעים של התמסרות, הנקטעים בהישמע רטט המכשיר או צלצול ההודעה הנכנסת. האם כך תחווה את מהותו של הקשר האנושי ולתוך מהות זאת תגדל ותסגל את עצמה, או שמא מנגנוני פיצוי יאפשרו לה להשלים את רגעי ההתמסרות המקוטעים לרצף קוהרנטי אחד ? האם אכן אנו עומדים בפני תהליך שינוי אבולוציוני שישנה לא רק את כישורינו הטכניים אלא גם את עולמנו הנפשי ואת האופן שבו אנו יוצרים מערכות יחסים ? או לחילופין, במבט אופטימי יותר, האם גם ההתמסרות שלנו לטכנולוגיה החדשה תהיה מוגבלת ומקוטעת, וגל חדש של חזרה להתמסרות הבינאישית והרגשית יבוא ויישמר את הסדר הישן והטוב דיו.
כחובב מושבע של הטכנולוגיה החדשה, אני מוצא את עצמי אמביוולנטי, סקרן אך גם מודאג. מודאג משום שבאופן פרדוקסלי, דווקא אותה טכנולוגיה שמרחיקה אותנו מהתמסרות, יוצרת בנו תלות רבה וגורמת לנו להתמסר לה. ימים יגידו לאן פנינו מועדות, ובינתיים, גם אני מתקשה להתמסר לכתיבת פוסט זה ומבטי כבר זולג לחלונות הקופצים שמסביבו.
